רשמים מפסטיבל עכו לתאטרון אחר

פסטיבל עכו, היום הראשון

פסטיבל עכו הוא חגיגה של תאטרון אחר וצבעוניות. המיקום, עכו העתיקה, מוסיף נופך של היסטוריה ומיזוג של תרבויות, אנשים וטעמים, כי אי אפשר להגיע לעכו מבלי לאכול משהו במסעדות בסביבה. אני מתפעמת בכל פעם מחדש מהיופי, מאולמות האבירים שמתחדשים בסיורים ובהסברים. בין החוגגים את הפסטיבל מסתובבים גם תיירים. אתמול פגשתי קבוצות של נזירים אסיתיים , למשל. יש פה מיזוג נהדר של פסיפס אנושי.

משמונה הצגות התחרות חזיתי בארבע, כל אחת מהן שונה מרעותה. ההצגה הראשונה שראיתי היא 'ירייה בוואדי', של רועי מלכה. ההצגה עוסקת במשפטו של דוד בן הרוש, ממנהיגי המרד בוואדי סאליב שבחיפה. ההצגה מלווה בקטעי ארכיון מוקלטים ומוסרטים של עמוס גיתאי. היא מתבססת בחלקה על פרוטוקולים של המשפט.

רועי מלכה הצליח לטעמי להעביר את המסר העוצמתי של יצירתו של מנהיג חברתי אותנטי, שנאלץ להילחם עבור קהילתו על מקומה בחברה, למרות מחירים אישיים ומשפחתיים גבוהים. האיש שהמערכת מסביבו, משטרה, מפלגות פוליטיות ובית המשפט מתייחסים אליו בעליונות ובפטרוניות מקוממת, עושה את הדרך שהוא מרגיש שהוא חייב לעשות ומתמיד בה, לצד המעידות והטעויות שהוא עושה.

ההצגה משוחקת, לטעמי, להפליא, וכל אחד מהשחקנים מצליח להעביר את המסר שלו בדרכו. אנחנו מצליחים לחוש את התסכול הרב, שמוביל להתקוממות של דוד בן הרוש ואנשיו, להזדהות עם הרגשות המציפים ועם הצורך של בן הרוש לעשות את הדרך המורכבת שלו.

את 'דרכון מנגאלי' של עלא דקה, יוצר ושחקן עולה, כבר הצגנו פה בבילוי נעים, בראיון קצר שעשיתי עם עלא. הפעם חזיתי בהצגה המלאה, שבה מככבת חנה אזולאי הספרי בתפקיד אמו של וואטן, הדמות אותה משחק עלא. את ההצגה מגדיר עלא כסאטירה פתטית, אך יש בה הרבה יותר מזה. יש בה, מעבר להתייחסות הפוליטית של אנשים ששוקלים לעזוב את מולדתם לטובת עתיד חדש (תופעה שמוכרת לנו במיוחד בתקופה סוערת זאת), גם זיקוק של התנהגויות של אנשים בסיטואציות נפיצות ורגשות אנושיים.

חנה אזולאי הספרי משחקת להפליא את התפקיד המורכב של האם, שרוצה בטובת בנה בדרך שלה, דהיינו, כפי שהיא רואה לו עתיד מיטבי, אך יש לה גם רצונות משלה לגבי חייה ודרכה.

זוהי הצגה שניתן לנבא שתמשיך לרוץ עוד זמן רב ותזכה לתהודה רבה.

ההצגה 'ריקודי הסלואו בבית ספר' מוגדרת כנוסטלגיה פיוטית, והיא מבוססת על סיפורים שנאספו מאנשים מרקעים שונים בארץ, ביניהם דתיים, עולים ועוד. זוהי הצגה שכולה ריקוד, שבו משתתף לפרקים גם הקהל, בסיפור ובמחול. זוהי יצירה שיש בה חן רב, והיא מאוד אסתטית ומזמינה. הרעיון המרכזי שלה, ריקוד הסלואו כפי שהוא נחווה בגילאים הצעירים, מעורר רגשות שונים ומגוונים אצל הצופים. איך אני הייתי בגיל הזה? האם רקדתי סלואו, ואם כן, איך ועם מי? האם רקדתי עם הבן/בת שרציתי וחיבבתי, או שנאלצתי לרקוד עם מישהו שלא רציתי? האם רצו בי? האם הייתי בשל/ה לרקוד כך? יש קשר, כמובן, ליחס שלנו למיניות בגיל הזה, לתחושת הקבלה שלנו בעולם החברתי, להתייחסות שלנו לזוגיות וליכולת שלנו לבלוט או להצניע עצמנו חברתית. שני הרקדנים מעבירים יפה את המסרים הללו, עם הד'-ג'יי שמעורב לפרקים גם בתכנים.

ההצגה אליה הגיעו בני נוער רבים, אכן מתאימה מאוד לגיל הזה, שכן היא מחצינה את רגשותיו. היא מתאימה גם למבוגרים שמקבלים הזדמנות נוספת לבחון את עצמם בגיל הזה, ולתהות כיצד השפיעו המאורעות ההם על חייהם.

ההצגה האחרונה, או שמא המיצג האחרון בו צפיתי, הוא 'בית לשלושה', תרגום לא לגמרי מדוייק ל menage a trois  הצרפתי. סיפורה של מאדאם לוין, החל מילדותה במלחמת העולם הראשונה, בה איבדה את שני הוריה, דרך התבגרותה במנזר ממנו גורשה בגלל התנהגות מינית מופקרת, דרך עלילותיה במלחמת העולם השנייה ועד יום מותה (בלי ספויילרים), משוחק על ידי ה'צופים' עצמם, וללא שחקנים. יש הקלטות, סרטונים, מכשירים שיש להפעיל, והרבה מאוד מעורבות אקטיבית מאוד של המבקרים, שנכנסים בשלשות לבית.

הושקעה כאן הרבה מאוד עבודת תכנון וייצור, הן על ידי המחזאי, שחר מרום, ועל ידי שרון גבאי, שאחראית גם על הסאונד.

זוהי בהחלט חוויה ייחודית, שתלויה מאוד בטעמו של הצופה. אני אהבתי.

בשורה התחתונה: פסטיבל עכו תמיד כדאי, ההצגות ברובן חדשניות, קוראות תיגר על הגבולות המקובלים של מחזאות ומבנה הצגות מסוג שאנחנו רגילים לחזות בו, והצבעוניות מסביב מרתקת. כך גם עכו עצמה, ואולמות האבירים שמתפתחים ומזמינים לסיורים לצד הפסטיבל.

כל הפרטים כאן:

https://www.accofestival.co.il/index.php?dir=site&page=content&cs=5023

במקום הראשון בתחרות, זכתה ההצגה 'מתפרק לי בתוכו', הצגה בעקבות טראומה של הטרדה מינית, של המחזאית והבמאית הילה תומר. עלא דקה זכה בפרס המחזה הטוב על 'דרכון מנגאלי', וחנה אזולאי הספרי המככבת לצידו בתפקיד האם זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר.