היה לי מין כאב במפתח הלב, מין כאב מציק. כנראה שהיה לי משהו להגיד, מין דיבור פנימי שהביא אותי לשם. כילדה הייתי מאוד ביישנית, אבל כשהמורה של כיתה ג' שאלה מי רוצה ללמוד משחק, האצבע דיברה בשבילי. הרמתי אותה, והמורה שאלה בהפתעה: את? על הבמה הרגשתי הרבה יותר אותנטית ונוכחת מאשר בחיים. זה לא היה משהו מודע. על הבמה הצלחתי להתבטא, להיות ברגע.
איפה למדת משחק?
למדתי אצל ניסן נתיב, סיימתי ב 2001 והספקתי ללמוד עם ניסן נתיב עצמו, שהיה מורה מדהים. הוא לקח אותי תחת חסותו וקלט אותי מהרגע הראשון. באותו זמן רציתי רק להצחיק, אבל ניסן קלט אותי ונתן לי תפקידים כמו המלט (גילמתי את המלט עצמו). הוא סייע לי לגלות קצת את השחור בנשמה. הייתי בטוחה שאני יכולה לעשות רק נסיכות, ואצל ניסן גיליתי שאני יכולה לעשות גם דמויות עגולות יותר. גם אילו לא הייתי נעשית שחקנית, אלו היו שלוש השנים המאושרות בחיי.
צילום: אביגיל פלצ'י פלג
מה הטייפקאסט שלך?
כשהייתי בגשר הייתי טייפקאסט מסוים, זה היה כשסיימתי ללמוד. קיבלתי בעיקר תפקידים של ילדות, כמו שושה והלן מ'כולם רוצים להוליווד', ילדה על הספקטרום שמקללת כל היום. דמויות קצת קיצוניות. אחר כך הייתי בתיאטרון באר שבע ובקאמרי. שיחקתי במשרתם של שני אדונים, ואת הזונה באורזי המזוודות. דמויות על הקצה. כל תיאטרון ראה אותי אחרת. בקאמרי השתתפתי בעיקר בקומדיות.השנים האחרונות מלמדות אותנו גמישות. הקורונה, המלחמה, אני חושבת שאת נמצאת במקום מסויים ואז, עם השתנות הנסיבות, אני מגלה איכויות חדשות בעצמי.
מה האתגר הגדול שלך כשחקנית?
קודם כל, להצליח להיות אותנטית ולמצוא את עצמי בכל דמות. הדמויות של שושה או בלה הן דמויות עם בעיות מוטוריות. לא קל למצוא שם את החיבור, אבל צריך לחפש את התדר של הדמות שאליו ניתן להתחבר. איך אני מוצאת את עצמי בתוך הדמות. צריך גם להקשיב לפרטנרים ולהסכים להיכנס אל הלא נודע, לאגור אינפורמציה ואז לשכוח מזה, ולראות מה יוצא. ניסן הגדיר את זה: להסכים לאימפרוביזציה במקום בטוח.
מהו תפקיד הבמאי מבחינתך?
אני שחקנית שצריכה במאי. הבמאי הוא העין החיצונית, יש לו ויז'ן ולא תמיד הוא מסביר את עצמו, ואז אני מבינה דרך הסצנות שהוא בונה. הוא צריך לשמור עלי ולדייק אותי, וגם הוא צריך להיות פתוח. צריך להיות דיאלוג בין במאי לשחקן. כמובן, יש כל מיני סוגים של דיאלוגים בין במאים לשחקנים. בשורה התחתונה, הבמאי הוא העוגן שלי והוא יכול להביא אותי למקומות שלא חשבתי עליהם.
איך את מכינה את עצמך לתפקיד?
זה מאוד תלוי. לפעמים אני מתחילה לקרוא, שוב ושוב, את הטקסט. אני מנסה לבוא לחזרות כדף לבן, להרגיש את זה, את ההוויה, את התדר. זה גם תלוי בסוג התפקיד. למשל, בחורש גאם, יש לי שני תפקידים מרכזיים. האימא וחני הן שונות. היה לי קשה למצוא את האימא, שהיא דתיה מהדרום שמוכנה לעשות הכל בשביל הבן שלה. צריך המון גמישות ועבודה עם הגוף. להבין איך היא עומדת ואיך היא הולכת, למשל.
עם מעיין בלום, ב'חורש גאם' צילום: אביבה רוזן
מהם סוגי התפקידים שאת מעדיפה?
אין לי דבר כזה. אני מעדיפה דמות עם התפתחות, התחלה אמצע וסוף. דמות שמתחילה ממקום מסוים ומסיימת אחרת, דמות עגולה. קומדיות זה כייף, אבל הכי מעניין אותי סוג התפקיד, הדמות.
מהו מתפקיד השחקן כשותף ליצירה?
בעצם המשחק, השחקן שותף ליצירה. יש במאים שיש להם חזון ברור והם אומרים לך בדיוק איך לשחק. פחות מעניין אותי להיות כלי, אלא להביא את עצמי ואת הנוכחות שלי, ואז אני כבר מרגישה שותפה. בסרט 'עשרה חודשים', הייתה שותפות מאוד גדולה. עידן הובל הביא את הרעיון ואני שימשתי כהשראה.
רפרטוארי או פרינג'?
יוצא לי לאחרונה לעשות הרבה פרינג', וזה מזכיר לי למה נכנסתי למקצוע מלכתחילה, כי אין שם כסף, אבל גם ברפרטוארי קיבלתי הרבה תפקידים טובים ומעניין. כפי שאמרתי, זה תלוי בתפקיד. השילוב בין השניים הוא הטוב ביותר. בנוסף, אני מקליטה ספרים.
האם את בוחרת תפקידים?
בכל זאת, אנחנו בישראל, וזה קורה ממש מעט. זה קרה לי בסרט, למשל, אבל זה לא עניין שכיח.
מהן שאיפות הקריירה שלך?
אני מאוד רוצה להמשיך בקולנוע. מלבד זאת, אני שואפת לשיתופי פעולה, למשל, שחקנית ורקד. משהו שירחיב את הגבולות שלי. אין לי שאיפה לבימוי ומחזאות, אבל כמובן, אי אפשר לדעת לאן תיקח אותנו הדרך. אני אוהבת להרגיש חלק מהיצירה, כפי שקרה בהצגה 'אחרי הסוף' בתיאטרון הבית, עם מעיין בלום כשחקן ותמר קינן כבמאית. ישבנו ותרגמנו יחד את המחזה. עשינו את זה שלנו. אלו דברים שתמיד אשמח לעשות.
מה היית אם לא היית שחקנית?
אם לא הייתי שחקנית הייתי היפית שמטיילת בעולם, ואני עדיין לא שוללת את זה. זה יכול לקרות.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים.
אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
