שבויים, דוקו.טקסט, הספרייה הלאומית

לאוהבי הקולנוע הדוקומנטרי, פסטיבל הדוקו.טקסט בספרייה הלאומית בירושלים, הוא אחת מנקודות הציון. זמן לא רב אחרי פסטיבל הדוקאביב, שעיקרו בסינמטק בתל אביב, שהוא נרחב הרבה יותר, חלק מהסרטים הם מאלה שכבר ניתן היה לראות קודם, אחרים ייחודיים לדוקו.טקסט.

האכסניה המרתקת הזאת, הספרייה הלאומית, היא פנינה ארכיטקטונית ששווה לבקר בה מסיבות רבות, כולל הסיבה האסתטית. שמחתי מאוד לחזות לראשונה ביופי הארכיטקטוני הזה, לצד הביקור בפסטיבל הדוקו. פסטיבל הדוקו.טקסט מתקיים זו השנה התשיעית. סרט הפתיחה של הפסטיבל, 'לא נפסיק לרקוד', שעוסק בפסטיבל הנובה ובאירועי ה 7.10, נתן את הטון לאורך הפסטיבל. בין הסרטים ניתן היה לחזות בסרטו של וים ונדרס, 'אנסלם', אשר מתמקד באמנות הפיסול והציור של בן דודו של ונדרס, 'האחו הקטן' של אבנר פיינגלרנט, 'אם העולם הזה הוא ים', על חייו ויצירתו של נתן יונתן (סרטו של ארי דוידוביץ'), 'המעורר' של רנן שור, סרט אשר כתבנו עליו פה 'בבילוי נעים', והסרט בו צפיתי הפעם: 'שבויים', של דוקי דרור ואיתי לנדסברג-נבו.

'שבויים' היא למעשה סדרת טלויזייה אשר הופקה עבור ערוץ 'כאן'. הסדרה עוסקת, כשמה, בשבויים אשר נלקחו על ידי ארגוני טרור ובמשאים ומתנים שהתקיימו כדי לשחררם. הפרק בן השעה שהוקרן בפסטיבל הוא 'קלף מיקוח'. ב 1982, בזמן מלחמת לבנון, ארגוני הטרור פת"ח והארגון של ג'יבריל לקחו בשבי שמונה חיילי נח"ל אשר לא נודע עליהם דבר. באופן מקרי לחלוטין, בעלה של המלכה דינה, אשתו הראשונה לשעבר של חוסיין מלך ירדן, הייתה מעורבת במשא ומתן, והיא הפכה למתווכת בין הצדדים.

סיפור המעשה שנשמע הזוי, על הפיכתה של דינה למתווכת, מתחיל בכך שבעלה השני, סלאח תעמרי, בכיר בפת"ח, נלקח בשבי על ידי ישראל. היא לא ידעה דבר על גורלו עד שהתקשר אליה אהרון ברנע, העיתונאי, והודיע לה שהוא נמצא בידי ישראל. לאחר שמדינת ישראל אפשרה לה להתראות עמו, היא הביאה אות חיים מששה מהשבויים, אלה שהוחזקו על ידי פת"ח. היא מצאה לנכון לעשות, על דעתה, מחווה הומניטרית לישראל לאחר שקיבלה יחס דומה, והתארחה אצל בני הזוג העיתונאים, עמליה ואהרון ברנע, בביתם ופיתחה עמם יחסי חברות עמוקים. לאחר מכן הצליחה להגיע גם אל שני השבויים שהוחזקו אצל ג'יבריל, בנסיבות קשות הרבה יותר מששת האחרים, שזכו ליחס טוב למדי.

שחרורם של הששה שהוחזקו אצל פת"ח היה קל הרבה יותר מזה של השניים הנוספים (אליהם התווסף שבוי נוסף, חזי שי) אשר הוחזקו אצל ג'יבריל. יאסר ערפאת, שדרש בתחילה את שחרור הכלואים במחנה אנצאר בלבנון (אותו החזיקה ישראל בדיוק למטרה זאת, כקלף מיקוח ורצתה להפטר ממנו), ועוד למעלה מאלף מחבלים שהיו כלואים בישראל, הסתפק במספרים צנועים הרבה יותר בגלל מעמדו הפוליטי שהיה בסכנה באותה עת. המשא ומתן עמו, כאמור, תווך על ידי המלכה דינה.

הפרק הוא מרתק, וכדאי מאוד לצפות בו. הוא יעלה, כחלק מהסדרה כולה, ברצועת הדוקו של ערוץ כאן, בספטמבר הקרוב.

ברב שיח שנערך לאחר ההקרנה, דיברו היוצרים על כך, שבחנו את האפשרות ליצור עוד פרק, בנושא המשא ומתן לשחרור חטופי ה 7.10, אך הגיעו למסקנה שלא ניתן עדיין לעשות זאת, כיוון שהמו"מ בעיצומו. עם זאת דיברו על מסקנותיהם, אשר אחת מהן היא, שלא למדנו להיערך למשאים ומתנים עם השנים, למרות שזהו נושא שחוזר על עצמו, וזהו למעשה העניין החשוב ביותר עבור ארגוני הטרור, היחיד, למעשה, שנותן להם ניצחון. הם לא יכולים לכבוש חלקים מישראל, אך הם יכולים לראות ניצחון בתחום הזה. לא נעשתה למידה, אך החלו תהליכים בחברה הישראלית, אשר עוסקים בפיצול עסקאות. כפי שהיה פיצול בעת מלחמת לבנון במשאים ומתנים עם הארגונים השונים, כך גם היום. האם יחזירו רק חלק (נשים וילדים, קשישים וחולים) או את כולם. מפלגות הימין דורשות את כולם יחד ומקשות על המו"מ. עוד שלב משמעותי הוא המתח שבין שני ערכים, ערך החיים לעומת ערך ההקרבה. כיום יש יותר כאלה, שמוכנים להקריב את חיי החטופים על מזבח 'ניצחון' לעומת הערך של שחרור החטופים בעודם בחיים.