תיאטרונטו, היום הראשון שלי

גילוי אישי: תיאטרונטו, פסטיבל המונודרמות (הצגות יחיד) ופסטיבל עכו הם שני אירועי התיאטרון האהובים עלי. פסטיבל עכו בסוכות האחרון התרחש ממש רגע לפני השביעי באוקטובר השחור. עסקנו אז בחירות וחופש בצל הניסיונות לפגיעה בדמוקרטיה וחשבנו שזה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לנו. אז, בשמיני עצרת, הבנו שקרה לנו משהו גרוע הרבה יותר, שואה.

תיאטרונטו הוא פסטיבל התיאטרון של פסח. השנה הוא עומד בצל אותה שואה. בפתח מקבל אותנו הכיסא הריק והרצון העז לראות את חטופינו חוזרים במהירה הביתה. חגיגות התיאטרון נמהלים בעצב ובקושי של התקופה. גם היצירות, ברובן, מתכתבות עם הנושא. הצגות על אבדן, התמודדות עם אבל ודיכאון, וגם הצגה אחת, 'היורשת', על התמודדות עם אב שחזר מהשבי.

הפסטיבל נוצר בשנת 1990, אחד הוותיקים בארץ, ביוזמתו של יעקב אגמון, בשיתוף עם תיאטרון הקאמרי. זהו פסטיבל של הצגות יחיד שהתחיל את דרכו במרכז סוזן דלאל. מאז 2008 הוא מתקיים ביפו העתיקה. הפסטיבל השנה מתקיים ביפו ובעכו. מאז מותו של יעקב אגמון הוא מנוהל על ידי גילה אלמגור, אלמנתו.

  הפסטיבל בנוי מהצגות תחרות, הצגות אורחות, ומקצרונים. המקצרונים כוללים, כל אחד מהם, ארבע הצגות יחיד של כרבע שעה.

משנתו של אגמון לגבי התיאטרונטו: "השחקן הבודד הוא כמו קוסם או מכשף שעומד על הבמה, ומה שהוא מביא זה מה שיש". אכן, מונודרמה היא אחד האתגרים הקשים ביותר לבמאים ולשחקנים. כל רגע צריך להיות מרתק בפני עצמו, אין רגע לנוח. מרגע שההצגה מתחילה, כל הקסם של התיאטרון מונח על כתפי השחקן.

ביום הראשון של תיאטרונטו ביפו צפיתי במקצרון מספר 1, שכלל ארבע הצגות קצרצרות. הראשונה שבהן, 'אבא של הילדים שלי', נכתבה על ידי אורלי עסיס, בויימה ושוחקה על ידי עדי דרורי. מאיה מחפשת את אבי ילדיה, והיא לא עוצרת לרגע. בכל מקום בו היא רואה גבר שיכול להתאים לדעתה, היא בוחנת אותו לעומק ובונה תילי תילים של פרשנויות על סמך הנחותיה על החיים, על גברים ועל זוגיות. עדי דרורי משחקת בכישרון רב, היא אפילו מעלה גבר מהקהל שישמש לה כהדגמה. ההצגה הקצרצרה הזאת מעלה מחשבות על זוגיות, על החברה שלנו שעדיין לוחצת על נשים ללדת ילדים כאות לחשיבות קיומן בעולם, ועל עולמנו. דרורי מצליחה לרתק אותנו וגם להצחיק, לעיתים רק בעזרת מימיקות ומחוות.

ההצגה השנייה, 'מוכנה', נכתבה לאחר ה 7.10 על ידי אליענה מגון, מחזאית צעירה שבן זוגה התגייס למילואים והיא נותרה עם הרבה שאלות על החיים. משחק: אפרת ארנון, שמגלמת אם שיום הגיוס של בנה הגיע, והיא מתמודדת אתו על ידי הכנה מדוקדקת של הציוד שלו. היא מכינה לו בגדים, אוכל וחטיפים בשקים גדולים, וגם מעטפה ענקית עם מכתבים מכל חבריו ומכריו, כולל אחד מעובד התברואה שמפנה את הזבל, כי כולם חשובים. הטוויסט בעלילה מגיע לקראת הסוף: הבן הזה בכלל לא נולד. כדי למנוע ממנו את כל הקשיים וכדי למנוע את מותו בקרב, היא החליטה לא להביא אותו לעולמנו. אפרת ארנון משחקת ברגישות רבה, והופכת ברגע מאם אובססיבית שמתעסקת בסידורים וביורוקרטיה לאישה שקיבלה החלטה קשה וגורלית והיא מתמודדת עם השלכותיה.

בהצגה נשמע משפטים מצמררים, כמו: 'מה שלא הורג לא קיים', 'כל מי שחי הוא בסכנת מוות', סוג המחשבות שכולנו חושבים כרגע.

בהצגה השלישית במקצרון, 'גפרור צ'לו', כתב ומשחק רועי ניק. ביים: בעז פרנקל. ליווי צ'לו: יואל רובין. את ההצגה כתב רועי ניק בזמן המלחמה, כשברקע מתנגת מוזיקה קלאסית, באך או מוצרט. רועי ניק מגלם חייל, שנשאר לבדו והוא מנסה למצוא חילוץ דרך הקשר, שפועל ואינו פועל לסירוגין. בצד השני יש קולות לחימה, אך המפקד שמדבר אתו בקשר מתעניין יותר בקולות הצ'לו שנשמעים ברקע ובסוג היצירה. למרות, ואולי בגלל סכנת המוות, קל יותר להסיט את תשומת הלב למוזיקה הקלאסית, עד לסוף המר.

יש פה שילוב מעניין של שחקן יחיד עם נגון צ'לו שנמצא בצללים, ברקע, ומעביר אותנו בין ספירות שונות של חיינו, שהופכות את הלוחמה והחיים שתלויים על בלימה למשהו שיש בו פרספקטיבות שונות, משחק עדין בין ערכים שונים בחיינו, בין היופי והאסתטיקה לבין הכיעור שבמלחמה, בין החיים לבין המוות.

את ההצגה הרביעית והאחרונה במקצרון זה כתבה מיכל אהרוני בהשראת מאמר של שהרה בלאו, 'עוצמת הרכות', שמר גאון ביים. את הקיבוצניק בן ה-85, שמחבלים משתלטים על קיבוצו ב 7.10 משחק בצורה נוגעת שלמה בראבא. הקיבוצניק הזקן יושב בכיסא ומחכה למחבלים בעוד בני משפחתו מתחבאים מאחוריו. הוא יושב שם, בגלוי, במטרה להציל אותם. הוא מתחיל בכך, שבידיעה שכבר לא יהיה בין החיים, הוא מבקש לבטל את התור שיש לו לרופא מומחה מבוקש, כדי שמישהו אחר יוכל ליהנות ממנו. בדיונים שלו בינו לבין עצמו על הכוונה להקריב את חייו, הוא אומר לעצמו שהוא ממילא זקן, חלש וחסר חשיבות. הוא מדבר על הקשר שלו ואהבתו לאשתו, חנה'לה, ושואל את שהשאלה שכולנו שואלים: 'איפה כולם?'

משחק מרגש, מינימליסטי, של שחקן שאנחנו רגילים לכך שהוא מצחיק אותנו. הפעם הוא חותך לנו את הלב.

הצגת התחרות הראשונה בה צפיתי היא 'היורשת'. נשמע כמו שם של סדרת טלוויזיה על פריבילגים, אבל לא. פה מדובר על 'יורשת' הגנים, וגם הטראומות של פדוי שבי. כתבה וביימה עדי גרוף, בתו של יוסף גרוף, שנפל בשבי בספטמבר 82' ושוחרר בעסקת ג'יבריל. בעסקה שוחררו 1151 מחבלים עבור שלושה שבויים, בהם אחמד יאסין שהקים לאחר מכן את החמאס. עדי כתבה את המחזה על חייה, הטראומות שלה, תקוותיה לעתיד והמכשולים בדרכה. היא מביאה את המורכבות של 'דור שני' לטראומות. משפט מההצגה שמהדהד בי: "אם זה עובר בגנים, איך אני אמורה לנצח במלחמה בה כבר הפסדתי מראש?"

מידי פעם מוזכר ה 7.10, על האחדות המזויפת, על כך שזוהי מלחמה שאין אפשרות לנצח אותה, כיוון שהפסדנו בה מראש. היא שואלת אם יש לקהל שאלות. כולם שותקים. השחקנית, יעל סדן העדינה והיפה, מטיחה בקהל: "אתם לא באמת רוצים לדעת", לא באמת רוצים לדעת האם הרביצו לו, כמה שיניים איבד, לא רוצים לדעת שהכל נותר ברסיסים.

יעל סדן, בדמותה של עדי גרוף, מבכה את גורלותיהם של אביה ושלה עצמה, אך במקביל מנפחת בלונים, תולה אותם לקישוט, מפזרת סוכריות, בניגוד לקוח הטקסט, התנהגותה אומרת, הנה לכם כל הטוב והשמח שבחיים. האם יש גם צד אופטימי? האם ניתן לחיות את החיים עם משא הטראומות הזה?

כפי שצפוי כיום, היא מעבירה קו עבה בין השבי של אביה בידי הסורים לבין החטופים שלנו בעזה, בינה לבין משפחותיהם של החטופים, בין הטאומה של אביה לטראומה שלהם. בפעם האחרונה שהייתה בקפלן, היא מספרת, לא הפסיקה לדמיין את הדם שנשפך, ואת אבא שלה בתא הקטן. היא מדברת אל אחמד יאסין, שייסד את החמאס, ולאביה היא אומרת: "אתה פה אבל אין לי אותך. אני לא רוצה סתם להיות בחיים, אני רוצה לחיות". משפטים חזקים שמהדהדים בכולנו עכשיו.

היא מסיימת: "מאז ה 7.10 כולנו מחכים שיבוא מישהו וידליק לנו את האור. נחוץ חיבוק חזק שיחזיק הכל. תתחבקו. אף פעם לא מאוחר להתחבק". המסר החזק הזה מהדהד, מעורר למחשבה ומגרה את החושים כשהיא גורפת את כל הסוכריות שזרקה ואת כל הבלונים שפיזרה כשהבמה הולכת ומחשיכה לצלילי שירה של חווה אלברשטיין, 'אדבר איתך'.

מסרים חזקים, משחק עדין אך חזק ונוגע של יעל סדן הצעירה והמוכשרת, משאירים רושם רב על הצופה, שנשאר עם החוויות והטראומות של עדי גרוף, אך גם עם איזו שהיא תחושה של תקווה ושל צורך בחיבוק.

היורשת: משחק: יעל סדן, כתיבה ובימוי: עדי גרוף, הלחנה וסאונד: איתי להב, ייעוץ דרמטורגי: אמיר פתר