תיאטרונטו, היום השני שלי

התחלתי את היום השני שלי בתיאטרונטו עם המקצרון השני. שוב, ארבע הצגות קצרצרות. ההצגות של המקצרונים הם כמו שקיק של חטיפים, שכל אחד מהם שונה לחלוטין מרעהו. אחד שוקולדי, השני חריף, השלישי מתוק חמוץ, ועוד אחד מעולם אחר לגמרי. יש לומר בזכות הוועדה המנהלת שעשתה את הבחירה, שהמיון היה אכן מוקפד והתמהיל מאוד מגוון.

את המקצרון השני פתחה ההצגה 'קו 164', אותה ביים נעם פרנק, כתב ושיחק איתמר מועלם. (גילוי נאות: איתמר ואני עבדנו יחד בעבר כמבקרי תיאטרון). קו 164, שנוסע מפתח תקווה לרחובות אוסף בדרכו אנשים מכל שכבות החברה בישראל. ילדים, קשישים, נכים, חיילים ועוד. ביניהם יושב צעיר אחד, קצת נוירוטי, שתוהה על סדרי העולם באוטובוס, ובחיים בכלל. הוא זועק על כך שבעוד שצעירים בריאים יושבים, קשישים עומדים, והוא מנסה ליצור חוקים כדי לתקן את העולם המעוות שלנו. כמובן שהאוטובוס אינו אלא משל לחיים, לניהול המדינה ושאר מוסדות בחיינו, שפועלים בצורה קלוקלת ופוגמים בחיינו.

משחק רגיש ובימוי מדויק והדוק הופכים את ההצגה הקצרצרה הזאת לסוכריה חמוצה שמדגדגת לנו את התובנות באשר לעיוותים בחיינו, דרך עיניו של צעיר אחד, קצת נוירוטי, אבל בהחלט מפוכח.

ההצגה השנייה במקצרון זה היא 'איש אחד אוכל בננה', אותה כתב ומשחק גיל צירלין, בליווי אמנותי של קזויו שיונוירי. גיל הוא פרפורמר, שהחל כליצן רמזורים ומופיע כיום ב'כדורים כחולים' (הופעה שסקרנו כאן). המופע הוא מז'אנר שונה לחלוטין. גיל צירלין מספר לנו בדיחה, שממוקדת באיש אחד שאוכל בננה. בתחילה הוא אוכל בננות וזורק את קליפותיהן. אחר כך הוא אוכל גם את הקליפות שזרק על הרצפה, ומתפשט מבגדיו, עד לתחתוניו. תוך כדי כך הוא מספר לנו על התלבטויותיו בחיים ועל מערכת היחסים המשמעותית שלו, עם בת זוגו שמנסה לטפח את המוטיבציה שלו ולבנות את הבטחון העצמי שלו, לעשות משהו משמעותי עם חייו. רבים מאיתנו יוכלו להזדהות עם המצב הזה, שבו אין לנו מוטיבציה או יכולת להגשים את מה שאנו ואחרים רואים כפוטנציאל שלנו.

ההצגה השלישית, חבובט, של נגבה מאור שכתבה ושיחקה (ליווי אמנותי של יעל טל, הדרכת שחקנים של אילה דנגור), היא הצגה מהחיים, או שמא מהגיהנום הרגשי של נגבה. היא חוגגת יום הולדת 34 במסיבת קריוקי, עם זר, עוגה ובלונים, אך חיה עם הזיכרון של ה 7.10, בו נרצחה חברתה הקרובה, חברת הילדות שלוותה אותה כל חייה, עדי ויטל קפלון שנרצחה בביתה בקיבוץ חולית וילדיה נגב ואשל, בני ארבע וחצי שנה בהתאמה, נחטפו אך הוחזרו על ידי שכנתם. היא מספרת על חברתה ואנחנו לא מבינים עדיין במה מדובר. היא מדברת על זיכרונות משותפים, על האהבה ביניהן, על חוויות גדולות שחוו יחד, ופתאום אנחנו מבינים מה שלא ידענו קודם, שעדי נרצחה ביום הנורא ההוא, בעוד שנגבה שחיה ניצלה בכך שחזרה הביתה לפני הטבח. המוזיקה שמלווה את ההצגה מצמררת כשאנו מבינים את משמעותה. Babe, I love you so, please do'nt go.

"מה אספר לך, כשאת מתחת לאדמה, קבורה מול הסניף החדש של איקאה, אני אספר לך על הדייט האחרון שלי ואת תספרי לי מה עשית כשמחבלים חוררו את הדלת", אומרת נגבה, ואנחנו לא יכולים שלא לדמוע. לסיום נגבה מציגה לנו את הוריה של עדי, שיושבים בקהל, והלב נקרע. זוהי, בלי שום ספק, הצגה שהופכת לנו את הקרביים. משחקה החזק והאנרגטי של נגבה מעצים את התחושות.

את המקצרון חתמה ההצגה 'כאם לשלושה בנים', שכתבה ושיחקה אורנת למפרט (בימוי: נעם רובינשטיין, עריכה מוזיקלית: ארז טודרס). אורנת משתמשת הרבה במימיקות שמגדירות היטב את רגשותיה ומוסיפות למשחק הלא פשוט במונודרמה, הצגת יחיד. היא ממשילה את היחסים בינה לבין בן זוגה לקשר בין עגבניה למלפפון, ומשתמשת בגזרים כהמחשה מצוינת לבניה. היא מתארת את תהליך גידול שלושת בניה ואת המעבר מכפר האמנים עין הוד למצפה חורשים, החיים בגן עדן, עד ל 7.10. אז היא לוקחת את בני משפחתה, בניגוד לרצונם, ונמלטת איתם לספרד, שם מרססים על ביתם צלבי קרס. הם חוזרים לארץ, והיא מתארת את החששות והחרדות בחיים כאן אחרי ה 7.10, במיוחד כאם לשלושה בנים. משחק מצוין, נושא מעניין ורלוונטי, אך ההצגה מתארכת מדי, עמוסה מדי לקראת הסוף.

צפיתי בשתי הצגות תחרות, 'מפי שמירה אימבר' ו'לא נורמלי', שתיהן הצגות נוגעות, אנושיות ומלמדות. שתיהן, אגב, לא קשורות במה שעברנו מאז ה 7.10. את שמירה אימבר משחקת להפליא מירב גרובר. שמירה אימבר הייתה שדרנית ברדיו הישראלי, שחיה חיים משוחררים עם פה משוחרר לא פחות. במשך שעה, היא מספרת לקהל על תחנות חייה, בשעה האחרונה של חייה לפני שתגיע האחות שתיתן לה טיפול פליאטיבי שיסייע להמתת החסד שלה, בעקבות הסרטן עמו התמודדה.

שמירה סבלה ממחלת הסרטן כחמש עשרה שנה, עד שהחליטה לקחת את המושכות לידיה, ולהפסיק את הסבל. היא מתחילה את 'השידור' בפיפסים של החדשות, ובסופן היא אומרת: "והרי סוף החדשות מארץ החיים". בשנות הששים, אחרי שירותה הצבאי בו ישבה בכלא בשל אופייה המרדני, היא נסעה לברקלי, קליפורניה, ונהנתה מחייה בעידן הסקס, סמים ורוקנ'רול. כשחזרה לארץ השתתפה בהצגה שיער, וכשדרנית רבה עם מנהליה, הרשתה לעצמה לומר בשידור דברים שאיש לא העז, והושעתה פעמים אין ספור.

במהלך השעה, לאורך התחנות, אנחנו למדים על אישה חזקה, מרדנית, שבועטת בערכים שאינה מעריכה ומעצימה את הערכים שחשובים לה, ביניהם חופש ואנושיות. שמירה,, בגילומה של מירב גרובר, מתחבבת עלינו, אנחנו לומדים על העולם ועל ארצנו מזווית הראייה שלה, ואנחנו מתקרבים אל עולמה הפנימי. המשחק של מירב יוצר את החיבור המופלא הזה, בבימויו המוקפד של אלון אופיר.

את ההצגה מלווים שירים אלמותיים כגון מדרגות לגן עדן, של לד זפלין, סן פרנסיסקו של סקוט מקנזי ורבים אחרים, שמכניסים אותנו לאווירה.

ברור שההצגה תמשיך לרוץ גם אחרי התיאטרונטו, ומומלץ ביותר לראותה.

משחק: מירב גרובר, בימוי: אלון אופיר, מחזה: יואב גינאי, תפאורה ותאורה: נעמי מרברג

הצגת התחרות האחרונה שראיתי הייתה 'לא נורמאלי' של גיא מרוז, שכתב ושיחק, בבימויו של שלום שמואלוב.

גיא מרוז, באומץ רב, וגם בחן שופע, מגיש לנו את עצמו. הוא חושף את נשמתו ואת חייו, את ההתמודדויות הקשות שעבר במשך כחצי שנה, לאחר שאיבד את עבודתו בערוץ 10 ויחד איתה לא מעט מהמשמעות לחייו כאיש תקשורת מרכזי ומשפיע. הוא מספר על הדיכאון המשולב עם פרנויה בו נתקף, על הזוגיות עם אורלי וילנאי שהפכה למטפלת שלו, על הפחד לאבד את הזוגיות ואת הילד שהם לקחו באומנה, עד כדי כך שהעדיף להתאבד מאשר להמשיך עם הכאב, הפחדים והדיכאון.

את כל אלה הוא מספר לנו בתוך מסגרת של ראיון טלוויזיה, כשהוא מדבר אל המראיין, המקליט והצלם, שאיננו רואים או שומעים. הבחירות של שלום שמואלוב, הבמאי, מוסיפות לדרכים בה גיא מרוז גורם לנו להתחבר אליו, לחבב ולהזדהות אתו.

זאת הצגה שתמשיך מתיאטרונטו להבימה, שם, סיפר גיא מרוז אחרי שהסתיימה ההצגה, היא תלווה בדיון עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים בנושא התמודדות עם דיכאון, מחלה עימה מתמודדים אחוזים רבים באוכלוסיה בימינו.

מחזה ומשחק: גיא מרוז, בימוי: שלום שמואלוב, דרמטורגיה: יוני להב, מוזיקה: יונתן בר גיורא וגיא מרוז, תאורה: עומר בולנז'ר כהן, תפאורה: הילה שמואל.

ולזוכים: בפרס התיאטרונטו על שם ניסים עזיקרי בסך 9000 שקל זכתה ההצגה 'מפי שמירה אימבר". פרס להצגה שזכתה בציון לשבח הוענק להצגה 'יורשת'. הפרס הראשון במסלול הקצרנטו (המקצרונים) ניתן להצגה 'קו 164'. בפרס בחירת הקהל זכו שתי הצגות שזכו לניקוד זהה: 'כאם לשלושה בנים' ו'האבא של הילדים שלי'. תם ונשלם לשנת 2024. כבר מחכים לתיאטרונטו של השנה הבאה.