ההפקה של ״ההולנדי המעופף״ בדויטשה אופר ברלין הופכת את האופרה של ריכרד ואגנר למסע פוליטי והיסטורי בין גרמניה, ישראל והשטחים הפלסטיניים. הבמאי השווייצרי מילו ראו מחבר בין המוזיקה של המלחין האנטישמי, זיכרון השואה, טבח הספורטאים במינכן והמלחמה בעזה. התוצאה היא יצירה שאפתנית ומעוררת מחלוקת, שהצליחה להוציא את הקהל מאזור הנוחות שלו, אך גם עוררה שאלות על גבולות האמנות ועל המחיר שמשלמת היצירה המקורית כאשר הפוליטיקה משתלטת עליה.
ההפקה של Der fliegende Holländer מאת ריכרד ואגנר, בבימויו של מילו ראו בדויטשה אופר ברלין, היא הרבה יותר מהעלאה מחודשת של אופרה קלאסית. ראו משתמש ביצירה הרומנטית משנת 1843 כנקודת מוצא למסע אל השכבות העמוקות והכואבות של ההיסטוריה הגרמנית, היהודית והישראלית. הוא מבקש לבחון את היחסים בין גרמניה לישראל, את משמעות האשמה ההיסטורית ואת האפשרות לפיוס ולגאולה בעולם שבו פצעי העבר ממשיכים לדמם בהווה.

הייחוד של ההפקה הוא במבנה הכפול שלה. מצד אחד מתרחשת האופרה של ואגנר, על המוזיקה הדרמטית והסיפור המוכר שלה. במקביל מוקרנים סרטים תיעודיים, עדויות, מסמכים והסברים היסטוריים, המרחיבים את משמעות המתרחש על הבמה. הסרטים אינם משמשים רק כרקע חזותי, אלא יוצרים סיפור נוסף, עצמאי, שמתקיים לצד האופרה ולעיתים אף מתעמת איתה.
המסע המצולם של ראו וצוותו עובר בישראל ובשטחים הפלסטיניים. המצלמה מתעכבת על מקומות, אנשים וזיכרונות, ומחברת בין הקמת מדינת ישראל, השואה, היחסים בין גרמניה לישראל והסכסוך הישראלי פלסטיני. כך הופכת האופרה למסגרת שבתוכה נבחנות שאלות של זהות, שייכות, זיכרון ואחריות.
מילו ראו, יליד 1977, הוא במאי תיאטרון וקולנוע שווייצרי, מחזאי ואיש רוח, נחשב לאחד היוצרים הבולטים והפרובוקטיביים בתיאטרון האירופי העכשווי. יצירתו עוסקת במפגש שבין אמנות למציאות פוליטית וחברתית. הוא מרבה להשתמש בחומרים תיעודיים, בעדויות של אנשים אמיתיים ובשחזורים של אירועים היסטוריים, ומטשטש במכוון את הגבול שבין תיאטרון למציאות.
ב־2007 ייסד את International Institute of Political Murder, מסגרת יצירה העוסקת באירועים פוליטיים, באלימות ובטראומות קולקטיביות. בין עבודותיו הבולטות נמצאת The Congo Tribunal, פרויקט תיאטרוני וקולנועי שבחן את המלחמה בקונגו ואת האחריות הבינלאומית לאסון האנושי. ביצירתו Five Easy Pieces עסק בפרשת מארק דוטרואה, הפושע הבלגי שפגע בילדים, באמצעות ילדים שחקנים.

ראו אינו רואה בתיאטרון מקום שנועד רק לבדר או להציע חוויה אסתטית. מבחינתו, הבמה היא זירה שבה החברה נדרשת להתבונן בעצמה, גם בנושאים שהיא מעדיפה להדחיק. הוא כיהן כמנהל האמנותי של תיאטרון NTGent בבלגיה ובהמשך עמד בראש פסטיבל וינה. ב־2024 זכה בפרס איבסן הבינלאומי.
ההתמודדות עם ואגנר היא עבורו צעד משמעותי. זו הפעם הראשונה שהוא מביים יצירה של המלחין, והוא בוחר לעשות זאת דווקא באמצעות אופרה שהמוטיב המרכזי שלה הוא גאולה.
נוכחות משמעותית במיוחד בהפקה היא של השחקנית והמחזאית הישראלית שרה פון שוורצה, שהביוגרפיה שלה מעניקה לפרויקט ממד אישי נוסף. פון שוורצה נולדה במינכן למשפחה גרמנית נוצרית פרוטסטנטית, שהוריה החליטו להתגייר ולעלות לישראל. היא גדלה בארץ, למדה משחק בבית הספר בית צבי ובנתה קריירה ארוכה בתיאטרון, בטלוויזיה ובקולנוע. המפגש בין שתי התרבויות אינו עבורה עניין תיאורטי או נושא למחקר אמנותי בלבד. הוא חלק מהסיפור המשפחתי ומהזהות האישית שלה.
בהפקה היא מופיעה לצד שלומי מוטו וגנר בפרולוג ובקטעי הקישור, אך אינה מסתתרת מאחורי דמות בדיונית. היא מביאה לבמה גם את סיפורה שלה, את הזיכרונות המשפחתיים ואת ההתמודדות עם המורשת הגרמנית והישראלית. ביומן אישי שפרסמה במסגרת הפרויקט היא מתארת את החשש מחשיפה כזאת ואת הקושי לעמוד מול הקהל ללא ההגנה שמעניקה דמות תיאטרונית. היא משתפת גם בחוויותיה מהמפגשים עם ישראלים ופלסטינים ובמורכבות הרגשית של המסע. כך הופכת פון שוורצה לחוליה אנושית המחברת בין ההיסטוריה הגדולה לבין חייהם של בני אדם. דווקא משום כך תרומתה אינה מסתכמת במשחק או בהגשת מידע היסטורי. היא מעניקה להפקה קול אישי, פגיע ומורכב, שמזכיר כי מאחורי הוויכוחים על אשמה ואחריות עומדים אנשים הנושאים את ההיסטוריה בתוך חייהם.
סיפורו המקורי של ואגנר עוסק במלח שנגזר עליו לשוט בים לנצח. אחת לשבע שנים הוא רשאי לרדת לחוף, בתקווה למצוא אישה שתהיה נאמנה לו ותביא לגאולתו. סנטה, בתו של רב החובל דלנד, מוקסמת מדמותו ומאמינה שביכולתה להציל אותו.
ראו מעניק לדמויות משמעות פוליטית חדשה. ההולנדי המעופף מייצג את גרמניה ואת האשמה הכבדה של השואה. סנטה מייצגת את ישראל, ואילו אריק, האיש שהובטח לסנטה בסיפור המקורי, מייצג את הפלסטינים. זהו משולש טעון, שבו היחסים בין הדמויות משקפים את היחסים ההיסטוריים והפוליטיים בין שלושת העולמות.
ההולנדי מחפש גאולה, אך האם גרמניה יכולה להשתחרר מאשמת השואה? האם ישראל יכולה להעניק לה גאולה כזאת? ומה מקומם של הפלסטינים במשוואה הזאת? ראו אינו מציע תשובות פשוטות. למעשה, סוף ההפקה שולל במידה רבה את אפשרות הגאולה.
עצם הבחירה להעלות את ואגנר בישראל היא בעלת משמעות מיוחדת. המלחין היה אנטישמי מובהק. בחיבורו משנת 1850, ״היהדות במוזיקה״, תקף את היהודים ואת השתלבותם בתרבות הגרמנית. לימים הפכה המוזיקה שלו לאחד הסמלים הטעונים ביותר בהקשר של גרמניה הנאצית, בין היתר בשל הערצתו של היטלר למלחין.

בישראל לא התקיים איסור חוקי על ביצוע יצירותיו, אך במשך עשרות שנים נוצר טאבו תרבותי בלתי רשמי, שנבע בראש ובראשונה מהרגישות כלפי ניצולי השואה ומשפחותיהם. ניסיון לנגן את ואגנר בפומבי עורר מחאות, והדיון סביב המוזיקה שלו נותר טעון עד היום.
הבמאי וצוותו החליטו שלא להסתפק בדיון תיאורטי. באוגוסט 2026 הגיעו לישראל, יצאו למסע בין מקומות שונים וניסו להשמיע את המוזיקה של ואגנר במרחב הציבורי. אחד המשתתפים המרכזיים במסע הוא שלומי מוטו וגנר, ישראלי החי בברלין, המלווה את הפרויקט יחד עם השחקנית שרה פון שוורצה.
הם הגיעו לירושלים, לשדרות, ליפו ולמקומות נוספים. הזמרת הישראלית תמרה נשרי ביצעה אריות מתוך האופרה, בין היתר בתחנה המרכזית בירושלים ובסביבת התיאטרון הערבי עברי ביפו. באירוע המסכם ביפו השתתפו, לפי הדיווח על הפרויקט, כ־200 איש. האירוע כלל גם שיחה ציבורית בהשתתפות אנשי תרבות ואמנים בעלי עמדות שונות.
אחת ההפתעות של ראו הייתה שהתגובות למוזיקה לא היו בהכרח עוינות. אנשים עצרו להקשיב, צילמו בטלפונים הניידים ולעיתים מחאו כפיים. היו גם שיחות עם אנשים שזיהו את המוזיקה והכירו את המטען ההיסטורי שלה. מבחינת הבמאי, עצם האפשרות לנהל שיחה במקום שבו ציפה להתנגדות חריפה הייתה חלק חשוב מהניסוי האמנותי.
אחד הנושאים המרכזיים בסרטים הוא טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב־1972. אחד עשר חברי המשלחת הישראלית נרצחו בידי מחבלים פלסטינים, והאירוע הפך לאחת הטראומות הקשות בתולדות הספורט הישראלי. הסרטים מחזירים אותנו לאירוע, אך גם לכשלים הביטחוניים של הרשויות הגרמניות ולשאלת האחריות של המדינה המארחת. בין הישראלים שהצליחו להימלט היה המתאבק גד צוברי, שסיפורו מוסיף ממד אישי לטרגדיה.
ההיסטוריה נמשכת גם לביקורו של יצחק רבין בגרמניה המערבית ב־1975, ביקור שהיה ציון דרך ביחסים בין שתי המדינות. רבין הגיע גם למחנה הריכוז ברגן בלזן. המפגש בין זיכרון השואה לבין הניסיון לבנות עתיד משותף בין גרמניה לישראל עומד ברקע ההפקה כולה.
אבל ראו אינו מסתפק בהצגת הסיפור הישראלי. הוא נותן מקום גם לנרטיב הפלסטיני, לעקירה ולגירוש של פלסטינים ולמציאות בשטחים. ההפקה נוטה בבירור לצד הפלסטיני, ויש בה ביקורת חריפה על ישראל. היא מחברת בין זיכרון הנכבה לבין המציאות העכשווית בעזה, ובכך מבקשת להרחיב את הדיון בשאלת האחריות המוסרית.
ההפקה עוררה תגובות חריפות בעיתונות הגרמנית והאירופית לאחר הבכורה ב־24 באוקטובר 2026. הביקורות לא עסקו רק בעמדות הפוליטיות של ראו, אלא גם בשאלה האם הצליח להפוך את החומרים ההיסטוריים והאקטואליים לתיאטרון בעל משמעות אמנותית.
ב־Tagesspiegel פרסם המבקר אודו באדלט ביקורת שכותרתה ״הרבה מאמץ, מעט תובנות״. הוא טען כי הסרטים המתעדים את המסע בישראל אינם מצליחים להשתלב באופן משכנע באופרה, וכי שתי היצירות מתקיימות זו לצד זו במקום ליצור שלם אמנותי.
לעומת זאת, ב־taz זכתה ההפקה להתייחסות אוהדת יותר. המבקרת קטיה קולמן התייחסה לחיבור בין הדימויים המצולמים לבין המוזיקה, והצביעה על רגעים שבהם שתי השכבות מצליחות להאיר זו את זו. גם ב־rbb ראו בהפקה ניסיון מעניין להתמודד עם הטראומה ההיסטורית ועם היחסים בין גרמניה לישראל.
הביקורות האלה מצביעות על מחלוקת אמנותית אמיתית. השאלה אינה רק אם מסכימים עם עמדותיו של הבמאי, אלא האם התיעוד והאמירות הפוליטיות מצליחים להפוך לשפה תיאטרונית, או שהם משתלטים על האופרה ומחלישים אותה.
מבחינה אמנותית, ההפקה מרשימה. המשחק והשירה טובים מאוד, והחיבור בין האופרה לבין הסרטים התיעודיים יוצר חוויה יוצאת דופן. במיוחד ראויים לציון שרה פון שוורצה ושלומי מוטו וגנר, המשתתפים בפרולוג ובקטעי הקישור ומביאים אל הבמה גם סיפורים אישיים. גם סנקה, שקולה זכה לביקורת מצד כמה מעמיתיי, נשמעה באוזניי מצוין.
השיחה שהתקיימה לאחר ההצגה הרחיבה את הדיון מעבר לשאלות האמנותיות. דובר בה על האשמה הגרמנית ועל ההבדל בין אשמה לאחריות, על אנטישמיות ועל השאלה מתי ביקורת על ישראל הופכת לאנטישמיות. עלו גם שאלות הנוגעות לאופן שבו התקשורת מציגה את המלחמה בעזה, לחופש הביטוי האמנותי ולגבולות שמציבה החברה הגרמנית בפני אמנים.
אחד המשפטים שנאמרו בדיון נשאר איתי: אמנות אינה צריכה רק לעסוק בבעיות, היא צריכה גם ליצור בעיות.
בעיניי, זהו אחד ההישגים של ההפקה. היא אינה מבקשת לספק תשובות פשוטות או להשאיר את הצופה באזור הנוחות שלו. היא מעוררת אי נחת, מחייבת התבוננות ומזמינה ויכוח.
עם זאת, יש מקום גם לשאלה ביקורתית כלפי ראו עצמו. האם השימוש בישראל ובסבל הפלסטיני משרת חקירה היסטורית מורכבת, או שלעיתים הוא הופך את המציאות לחומר המחשה של מסקנה שכבר נקבעה מראש? האם ההקבלה בין גרמניה, ישראל ופלסטין אכן מאירה את היחסים ביניהן, או שהיא מפשטת מציאות מורכבת מדי?
מילו ראו מצליח להפוך את ההולנדי המעופף למפגש טעון בין מוזיקה, היסטוריה ופוליטיקה. גם כאשר לא מסכימים עם כל בחירה או עם כל מסר, קשה להישאר אדישים למהלך האמנותי והאנושי הזה. אולי אין זו הפקה שמצליחה בכל רגע לחבר בין האופרה לבין התיעוד, אבל היא בהחלט מצליחה להוציא את הדיון על ואגנר, גרמניה וישראל מן המוזיאון ומן הטקסים המוכרים אל תוך ההווה.
שם היצירה: Der fliegende Holländer, ההולנדי המעופף
מוזיקה וליברית: ריכרד ואגנר
בימוי: מילו ראו
פרולוג וטקסטי המעבר לפני המערכה השלישית: מילו ראו, שרה פון שוורצה ושלומי מוטו וגנר
ניצוח וניהול מוזיקלי: Giedrė Šlekytė
ההולנדי המעופף: Tomasz Konieczny
סנטה: Aušrinė Stundytė
דלנד: Tareq Nazmi
אריך: Attilio Glaser
מרי: Kai Rüütel-Pajula
מספרים: שרה פון שוורצה ושלומי מוטו וגנר
תפאורה: Anton Lukas
תלבושות: Silvie Naunheim
תאורה: Jürgen Kolb
וידאו: Moritz von Dungern
דרמטורגיה: Nathalie Rozanes, Johanna Danhauser
הפקה: Deutsche Oper Berlin
בכורה: 24 באוקטובר 2026
משך ההצגה: כשלוש שעות ורבע, כולל הפסקה
צילום: מתיאס הורן
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©