זינגר בקאמרי

יש סיפורים שהמציאות שיצרה אותם נדמית כמעט בלתי אפשרית לעיכול. סיפורו של פיטר זינגר, גיבור מחזהו של המחזאי הבריטי פיטר פלאנרי, הוא אחד מהם.

לפני מספר חודשים כתבתי סקירה על ההצגה בעקבות חשיפתה לעיתונאים. לקח לי זמן רב ומספר הזמנות עד שהגעתי סוף סוף לראות את כל ההצגה, על שלוש השעות בהן היא נמשכת, דווקא במסגרת הישרא-דרמה, שבוע שבו תיאטראות ישראלים מציגים מבחר מהצגותיהם בפני קניינים מחו"ל.

זינגר בקאמרי

זינגר-רחמן היה יהודי ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, הגיע לבריטניה אחרי המלחמה כמעט חסר כול, ובנה לעצמו בתוך שנים אימפריית נדל"ן. אלא שהדרך אל העושר, המעמד והכניסה לחברה הגבוהה הבריטית עברה דרך ניצול, סחיטה ורמיסת זכויותיהם של אנשים חלשים ממנו. האיש שידע על בשרו מה פירוש להיות חסר אונים הפך בעצמו לאדם שמפעיל כוח על חסרי האונים.

תיאטרון הקאמרי מעלה את ״זינגר״ בבימויו של גלעד קמחי, בכיכובו של עמוס תמם, ולצדו רמי ברוך, נדב נייטס, רוי מילר ושחקנים נוספים. בהפקה משתתפת גם תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים, עם מוזיקה מקורית ותזמורים של אמיר לקנר.

המחזה, שנכתב בידי פיטר פלאנרי והוצג לראשונה בבריטניה ב־1989, מבוסס באופן חופשי על סיפורו של פיטר רחמן, איל הנדל"ן הלונדוני הידוע לשמצה. אלא שפלאנרי אינו מבקש להסתפק בתיאור של אדם שנעשה עשיר ואכזר לאחר ששרד את התופת. הוא לוקח לעצמו חירות אמנותית ומרחיב את חייו של הגיבור לכדי מסע מוסרי ארוך, שבמרכזו שאלות מורכבות הרבה יותר על טבע האדם, על אחריות ועל האפשרות להשתנות.

מהישרדות באושוויץ אל אימפריית נדל"ן

פיטר זינגר מגיע ללונדון כפליט חסר כול. הוא מבקש להיאחז בחיים, להותיר את עברו מאחור ולהמציא את עצמו מחדש. בהדרגה הוא מצליח לבנות אימפריית נדל"ן, לרכוש מעמד, כסף וכוח, ולפתוח לעצמו דלתות בחברה הבריטית. אלא שכאשר מתברר כיצד פילס את דרכו לצמרת, מתגלה תמונה קשה: הצלחתו נבנתה גם על חשבון דייריו, אנשים חלשים וחסרי אמצעים, שאותם ניצל ודחק מבתיהם.

ההשראה ההיסטורית לדמות, כאמור, היא פיטר רחמן, מהגר יהודי שנולד בלבוב, שרד את מלחמת העולם השנייה והגיע לבריטניה. רחמן הפך לאחד מבעלי הבתים הידועים לשמצה בלונדון של שנות החמישים והשישים. שיטות הניצול והפינוי שלו היו כה מזוהות עם שמו, עד שהמונח ״רחמניזם״ הפך לכינוי לתופעה חברתית של ניצול דיירים.

אלא שרחמן האמיתי מת ב־1962, בגיל 43. הוא לא עבר את המהפך המוסרי שמתאר המחזה. ההבחנה הזאת חשובה: ״זינגר״ אינו מחזה תיעודי, אלא יצירה בדיונית שנעזרת באדם היסטורי כדי לבחון את האפשרויות האנושיות והמוסריות הטמונות בסיפורו.

לא רק קורבן שהפך למקרבן

הסיפור של זינגר יכול היה להסתיים במקום שבו רבים היו מצפים ממנו להסתיים: אדם שנרדף, עונה והושפל עד אובדן צלם אנוש יוצא מן התופת והופך בעצמו לאדם אכזר, המנצל את חולשתם של אחרים. זהו סיפור קשה, אך מבחינה מוסרית הוא גם פשוט יחסית. הוא מאפשר לנו להבין כיצד אדם שנפגע באופן קיצוני משחזר, בתפקידו החדש כבעל כוח, את האלימות שהופעלה נגדו.

אלא שפלאנרי אינו מסתפק בכך. המחצית השנייה של המחזה משנה את התמונה. אנחנו פוגשים זינגר אחר, אדם שעבר שינוי עמוק. הוא נוטש את עולם הנדל"ן והכסף ומקדיש את חייו להאכלת רעבים ולדאגה לחסרי בית. האיש שבעבר ניצל את מצוקתם של אחרים הופך למי שמנסה להקל עליה. כאשר מוצעת לו האפשרות לחזור לעולם העסקי, הוא מסרב.

בעיניי, זהו החלק החזק יותר של ההצגה. התפנית אינה רק שינוי בעלילה, אלא שינוי באופן שבו אנחנו מתבקשים לשפוט את הגיבור. האם מדובר בחרטה אמיתית? האם אדם מסוגל להשתנות עד כדי כך שיבחר בחיים הפוכים לחלוטין מאלה שניהל קודם? האם מי שחווה על בשרו את אובדן הבית, הרעב וההשפלה מסוגל להבין טוב יותר מכל אדם אחר את מצוקתם של חסרי הבית?

הבחירה של פלאנרי להמציא לזינגר אפשרות של תיקון אינה מוחקת את מעשיו הקודמים. להפך, היא מעמידה אותם מול מבחן מוסרי חריף עוד יותר. האם אדם שעשה מעשים איומים יכול להשתנות? האם אפשר לכפר על העבר? האם אנחנו מסוגלים לקבל את האפשרות שאדם אינו רק המעשים הנוראים שעשה, גם כאשר אין דרך למחוק אותם?

זהו בעיניי לבו של המחזה. לא סיפור פשוט על קורבן שהפך למקרבן, אלא ניסיון לבחון אם האדם מסוגל להיחלץ מהתפקיד שהחיים וההיסטוריה הועידו לו ולבחור בזהות אחרת.

שלושה ניצולים, שלוש דרכים להתמודד

הסיפור אינו מתמקד בזינגר בלבד. לצדו נמצאות דמויות נוספות, ובהן סטפן, אחיינו, ומאניק, אסיר גרמני קומוניסט. שלוש הדמויות נושאות עמן את חוויית המחנה, אבל מתמודדות עם הטראומה בדרכים שונות.

סטפן נאחז בזיכרון ובתיעוד, כאילו השחרור הפיזי לא הצליח להוציא אותו מן העבר. זינגר, לעומתו, מבקש למחוק את מה שהיה ולהתקדם. מאניק נושא פגיעה קשה משלו, והזיכרון שלו נפגע באופן אחר.

ההבדלים ביניהם מציגים מנעד אנושי של תגובות לטראומה. אין דרך אחת שבה אדם אמור להתמודד עם זוועה, ואין נוסחה שמבטיחה החלמה. הבחירה של פלאנרי להעמיד את הדמויות זו מול זו מרחיבה את הדיון מעבר לסיפורו הפרטי של זינגר ומציבה שאלה על האופן שבו בני אדם ממשיכים לחיות אחרי חורבן.

עמוס תמם ורמי ברוך בשיאם

המשחק, בעיקר בחלק השני שאחרי ההפסקה, מתעלה על עצמו. עמוס תמם ורמי ברוך, שניים מגדולי השחקנים של הקאמרי, מעניקים לדמויותיהם נוכחות ועומק שמעצימים את המהלך הדרמטי. תמם נדרש לגלם אדם שעובר גלגולים קיצוניים, מאדם המבקש להימלט מעברו ולכבוש את העולם ועד לאדם שמבקש להקדיש את חייו לאחרים. המעבר הזה מחייב יכולת להחזיק בו זמנית את הפצע, את הכוח, את האכזריות ואת האפשרות לחמלה.

רמי ברוך, בדמות הקצין האוקראיני המתעלל, הוא נוכחות מאיימת שמלווה את הסיפור. חזרתו בסצנת הסיום, לאחר שהופיע כבר בראשית ההצגה, יוצרת מסגרת מעגלית. הוא שב אל הבמה ומודיע לצופים שכל מה שראו אכן קרה. יש בהופעה הזאת משהו מטריד, משום שהיא מחזירה אותנו אל נקודת המוצא ומזכירה שהעבר אינו נעלם. הוא נשאר נוכח, מעיד ואולי גם שופט.

לצידם נבחרת של שחקנים מצויינים, ביניהם נדב נייס ואלינור וייל.

מוזיקה, זיכרון והאפשרות לגאולה

הפקת הקאמרי משלבת מוזיקה מקורית של אמיר לקנר ותזמורת חיה, תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים. הבחירה להעניק לסיפור ממד מוזיקלי משמעותי מרחיבה את השפה הבימתית שלו. לצד הדיאלוגים והמשחק נוצרת שכבה נוספת, שמלווה את מסעו של הגיבור ואת המעברים בין תקופות חייו.

גלעד קמחי בחר להעלות את המחזה בתקופה שבה שאלות של טראומה, זיכרון והיכולת להמשיך לחיות מקבלות משמעות מיוחדת בישראל. בפרזנטציה לעיתונאים התייחסו גם מנכ"לית הקאמרי, יפעת צחי קיראל, וגם הבמאי לקשר שבין היצירה לבין המציאות הישראלית שלאחר שבעה באוקטובר. אין צורך להשוות בין אירועים היסטוריים שונים כדי להבין את השאלה האנושית המשותפת: כיצד ממשיכים לחיות אחרי שהעולם שהיה מוכר לנו חרב?

״זינגר״ אינו מציע תשובות קלות. הוא גם אינו מבקש לזכות את גיבורו ממעשיו. הוא מעמיד אותנו מול אדם שקשה לאהוב, קשה לסלוח לו וקשה להגדיר אותו במילה אחת. דווקא משום כך המחצית השנייה חזקה כל כך. היא אינה מבטלת את הראשונה, אלא מאלצת אותנו לבחון אותה מחדש.

האם אדם יכול למצוא מחדש את אנושיותו אחרי שאיבד אותה? האם מעשים טובים יכולים לתקן עוולות קודמות? ואולי עצם היכולת לבחור אחרת היא כבר התחלה של גאולה?

זוהי תרומתו של פלאנרי: הוא משתמש בסיפור היסטורי כדי ליצור דיון מוסרי שאינו מסתיים עם ירידת המסך. הקאמרי מעניק לדיון הזה במה רחבת יריעה, ושני שחקנים מרכזיים, עמוס תמם ורמי ברוך, מעצימים את כוחו. זו יצירה שמבקשת מאיתנו לא להסתפק בשיפוט מהיר, אלא להישאר עם השאלות הקשות.

מחזה: פיטר פלאנרי

תרגום: שחר פנקס ותום חודורוב

בימוי: גלעד קמחי

מוזיקה מקורית ותזמורים: אמיר לקנר

תפאורה: ערן עצמון

תלבושות: אורנה סמורגונסקי

תאורה: אורי מורג

תנועה: אביחי חכם

וידאו: עומרי רוזי

עיצוב סאונד: ישי חממי

עיצוב בובות: יאנה מלישב, גילי קוזין אולמר ואמירה פנקס

עוזרת במאי: נעה גודל

ייעוץ והדרכת בובות: גוני פז

עוזרת מעצב תפאורה: הילה דוד

עוזרת מעצבת תלבושות: יותם רותם

בהשתתפות: עמוס תמם, נדב נייטס, רוי מילר, רמי ברוך, אלינור וייל, אבי טרמין, אסתי קוסוביצקי / הלנה ירלובה (לסירוגין), מתן און ימי, טובית סמאי, עמית שושני, נעם ברט, גלי פרנק, טל פרלמן ואריאל קורט.

תזמורת: תזמורת המהפכה

מנצחים: רועי אופנהיים ונגה פלד

נגנים:

כינור ראשון: טליה הרצליך, עדי חלאבין

כינור שני: נעמה צרפתי, תומר עינת

ויולה: מירי מנשרוב, דניאל תנחלסון

צ׳לו: בן שבולת, יעל שיזף

קונטרבס: גיל גולדין, אלון עזיזי

קלרינט: תומר אורנן, מור לוין

חצוצרה: רועי אהרון, רז ארד

טרומבון: מיתר נוה, קסם ניניו

כלי הקשה: גיורי פוליטי, יואב צרפתי

גיטרות: גל רוט, ניצן צפרוני

ההפקה בתמיכתם של אלכס ודיתי לנדסברג.

צילום: אוהד רומנו ושיין הורוביץ, יותם מונק