המורה אלישע במלעיל או במלרע על פי צו ליבך בצוותא

יש הרבה דמיון ומקוריות אצל סטודנטים צעירים שסיימו את לימודיהם ויוצאים אל שוק העבודה. לא פעם הם יוצרים יצירות מעניינות, נועזות ומפתיעות, שאינן כבולות עדיין לתבניות המוכרות. גם בהצגה הקטנה שראיתי בצוותא, ״המורה אלישע במלעיל או במלרע על פי צו ליבך״, יש רעיון מקורי ומעורר עניין, שמבקש לגעת במערכת יחסים אנושית מורכבת באמצעות מפגש בין ספרות, תיאטרון והתבגרות.

המחזה, שכתב וביים רועי רן, עוסק בקשר הנרקם בין אלישע, מורה לספרות, לבין נועם, תלמיד כיתה י״ב. כאשר נועם מגלה כי המורה עומד להפסיק ללמד את הכיתה, הוא אינו מוכן להשלים עם הפרידה. הוא יוזם מפגשים מחוץ לשעות הלימודים, שבמרכזם לימוד משותף של ״הזקן והים״ מאת ארנסט המינגוויי. מה שמתחיל לכאורה כשיעורי ספרות פרטיים מתפתח למפגש אישי, שבו השניים מתקרבים זה לזה ומגלים כי הספר שהם קוראים יחד משמש גם מפתח להבנת עולמם הפנימי.

סיפורו של המינגוויי אינו רק חומר לימוד בהצגה, אלא מטפורה למערכת היחסים המתפתחת בין המורה לתלמידו. הזקן והנער שבספר הופכים לדמויות מקבילות לאלישע ולנועם. באמצעות משחק תפקידים שבו אלישע מגלם את הזקן ונועם את הנער, נוצר מרחב המאפשר להם לבחון את עצמם דרך הדמויות הספרותיות. הספר הופך למעין צד שלישי בקשר, כזה שמאפשר לומר בעקיפין דברים שקשה לומר באופן ישיר.

הבחירה ב״הזקן והים״ מעניינת במיוחד. יצירתו של המינגוויי עוסקת במאבקו של אדם מול הטבע, מול הזמן ומול גבולות כוחו. הזקן היוצא אל הים. הוא נאבק בדג הגדול, אך מאבקו הוא גם מאבק על כבודו ועל תחושת הערך העצמי שלו. הנער המלווה אותו מייצג את הקשר האנושי ואת האפשרות להעביר ניסיון מדור לדור. גם בהצגה, הפער בין המורה המבוגר לתלמיד הצעיר אינו רק פער של גיל או מעמד. כל אחד מהם מביא למפגש צרכים אחרים, וכל אחד מהם עשוי למצוא אצל האחר דבר שחסר לו.

מורה, תלמיד ומה שביניהם

בין אלישע לנועם מתפתחת מערכת יחסים של תלות הדדית וחיבה, לצד קונפליקטים שנוצרים ביניהם מדי פעם. יש בה קרבה, הערכה ורצון להמשיך במפגש, אך גם פערים, אי הבנות ומתחים. הקשר הזה מעניין משום שהוא חורג ממסגרת היחסים המקובלת בין מורה לתלמיד. מחוץ לכיתה, ללא מערכת השעות והחובות הבית ספריות, השניים נדרשים למצוא לעצמם שפה משותפת וגבולות.

נועם נמצא בשלב מעבר משמעותי בחייו. סיום התיכון והיציאה אל העולם הבוגר כרוכים בחוסר ודאות, בחיפוש אחר זהות ובצורך בדמויות משמעותיות שיוכלו לסייע לו להתמצא. אלישע, מצדו, עומד בפני שינוי בחייו המקצועיים. הפסקת ההוראה עשויה להיות עבורו לא רק סיום של פרק בעבודה, אלא גם אובדן של תפקיד ושל תחושת נחיצות. המפגש בין השניים עשוי אפוא להיות משמעותי לשניהם, ולא רק לתלמיד המבקש לשמר קשר עם מורה אהוב.

אלא שכאן מתגלה גם חולשתה המרכזית של ההצגה. הרעיון הבסיסי מעניין, אך הדמויות אינן מפותחות מספיק. הייתי רוצה לדעת יותר על שני הצדדים של האינטראקציה ועל המניעים שלהם לקשר. מי הוא אלישע מעבר להיותו מורה לספרות? מה חסר בחייו? מדוע הקשר עם תלמידו נעשה משמעותי כל כך עבורו? ומה בדיוק מחפש נועם אצל המורה, מלבד קרבה והערכה? האם הוא זקוק לדמות אב, לאוזן קשבת, להכרה בכישרונו או למשהו אחר לגמרי?

ההצגה מציבה את מערכת היחסים הזאת במרכז, אבל אינה מעמיקה די הצורך במניעים שמאחוריה. כתוצאה מכך, הקשר בין הדמויות מעניין ברמת הרעיון, אך לא תמיד מקבל את מלוא המשקל הרגשי שהיה יכול לקבל על הבמה. דווקא משום שמדובר במערכת יחסים לא שגרתית, שיש בה פערי גיל וסמכות, נדרש היה להעניק לשני הצדדים עולם פנימי עשיר יותר. לא די להראות שהם זקוקים זה לזה. מעניין הרבה יותר להבין מדוע, ומה כל אחד מהם מוכן או אינו מוכן לתת.

המילה שהופכת לרגש

אחד הפרטים היפים במחזה הוא הכותרת הארוכה והמשועשעת שלו, ״המורה אלישע במלעיל או במלרע על פי צו ליבך״. השאלה כיצד להגות את שמו של אלישע הופכת בהדרגה לעניין רגשי. נועם מכנה אותו אלישע במלרע, וכאשר המורה שואל אותו מדוע, הוא משיב: ״לא יודע, כי… במלרע קוראים לאנשים שאוהבים״.

זהו רגע קטן שמצליח לזקק את הרעיון המרכזי של ההצגה. לפעמים רגש מתגלה דווקא בפרטים הלשוניים הקטנים, באופן שבו אנחנו אומרים שם, בבחירת מילה או באינטונציה. השפה, שהיא כלי העבודה של מורה לספרות, הופכת כאן לשפה של חיבה וקרבה. יש במשפט הזה משהו מתוק, כמעט ילדי, אך גם אמירה על הצורך האנושי להעניק לאנשים הקרובים לנו מקום מיוחד משל עצמם.

עם זאת, עולה גם שאלה מעניינת על טיב הרגש שבין השניים. האם זו אהבת אדם, הערצה של תלמיד למורה, התאהבות של גיל הנעורים או תערובת של רגשות שקשה להגדיר? אין הכרח לתת לכל רגש שם מדויק, אבל בהצגה העוסקת בקשר כה מרכזי, הייתי רוצה לקבל עוד כמה רמזים שיסייעו להבין את מורכבותו.

יש חשיבות גם לפערי הכוחות בין מורה לתלמיד. אלישע הוא המבוגר, בעל הסמכות והניסיון, ואילו נועם הוא תלמיד שעדיין נמצא במסגרת בית הספר. גם כאשר המפגשים מתקיימים מחוץ לכיתה, ההבדל הזה אינו נעלם. דווקא משום כך, מעניין היה לראות את המחזה מעמיק בשאלת הגבולות, באחריות של המבוגר וביכולת של שני הצדדים להבין את משמעות הקשר שנוצר ביניהם.

משחק טוב, אבל חסר עומק

ההצגה נשענת על שני שחקנים, רון גליק ואייל אספיר, ועל מפגשים שבהם המילים והיחסים הם מרכז ההתרחשות. גליק ואספיר מגישים משחק טוב. ניכרת ביניהם כימיה, והם מצליחים ליצור קשר בימתי אמין שיש בו קרבה, חיבה וגם חיכוכים. שתי הדמויות מובחנות דיין זו מזו, כך שהמפגש ביניהן אינו הופך לדיאלוג אחיד או חד ממדי. כל אחד מהשחקנים מביא אל הבמה נוכחות משלו, והאינטראקציה ביניהם מעניקה להצגה את האנרגיה הדרושה לה.

דווקא משום שהמשחק עובד והכימיה קיימת, בולט יותר מה שחסר בבניית הדמויות: הייתי רוצה לדעת מה מסתתר מאחורי ההתנהגות שלהן, מה מניע אותן ומה הופך את הקשר הזה למשמעותי כל כך עבור כל אחד מהם. השחקנים מצליחים להחיות את המפגש, אבל הטקסט אינו מעניק להם תמיד את החומרים הדרושים כדי לקחת אותו למחוזות רגשיים מורכבים יותר.

המשחק בתוך המשחק, שבו השניים מאמצים את תפקידי הזקן והנער, מעניק להצגה אפשרות לעבור בין המציאות לבין העולם הספרותי. זהו אמצעי שיכול להעשיר את המפגש ולהוסיף לו ממד של דמיון. הוא גם מאפשר לשחקנים לנוע בין הזהות היומיומית של מורה ותלמיד לבין הדמויות שהם מגלמים. כך הספרות הופכת לחלק מהשפה התיאטרונית עצמה.

הבמה של צוותא 2, על אופייה האינטימי, מתאימה ליצירה מסוג זה. היא מאפשרת להתמקד במפגש האנושי ולא באפקטים חיצוניים. העיצוב של כרם פרומקין, התנועה של מאיה דגן, התאורה של הראל מרקו ישורון והמוזיקה המקורית של עומר סמסונוב משתתפים ביצירת העולם הבימתי.

פוטנציאל שעדיין לא מומש במלואו

רועי רן בחר בנושא שיש בו פוטנציאל רגשי ותיאטרוני רב. הקשר בין מורה לתלמיד, הספרות כדרך לתקשורת, היציאה אל החיים הבוגרים והצורך של אדם להרגיש נחוץ ומשמעותי הם חומרים טובים ליצירה. גם השימוש בהמינגוויי כמטפורה מעניק למחזה בסיס ספרותי מעניין, שאינו מסתפק בסיפור על מורה ותלמיד.

בסופו של דבר, ״המורה אלישע״ היא יצירה קטנה שיש בה ניצוץ של מקוריות, מחשבה ספרותית ורצון לגעת בקשר אנושי שאינו פשוט להגדרה. היא מזכירה לנו שלעתים אדם נכנס לחיינו בתפקיד מוגדר, מורה או תלמיד, אך המפגש איתו עשוי לחרוג הרבה מעבר לתפקיד. היא גם מזכירה את כוחם של ספרים לפתוח דלתות אל עולמות פנימיים, ואת האפשרות של ספרות להיות גשר בין אנשים.

יצאתי ממנה עם הערכה לרעיון ועם רצון לדעת יותר. זה אינו מעט. הייתי רוצה שהמחזה יעניק לדמויות שלו את אותו עומק שהוא מבקש למצוא בספרו של המינגוויי. כי בסופו של דבר, לא די להפליג אל הים. צריך גם להכיר את האנשים היוצאים אליו, לדעת ממה הם בורחים, למה הם מקווים ומה הם עלולים לאבד בדרך.

כתיבה ובימוי: רועי רן

משחק: רון גליק, אייל אספיר

עיצוב תפאורה ותלבושות: כרם פרומקין

עיצוב תנועה: מאיה דגן

עיצוב תאורה: הראל מרקו ישורון

מוזיקה מקורית: עומר סמסונוב

תכנות סאונד: נמרוד עציון

ליווי אמנותי: אמיר פתר

צילום: אבי בן זאב

תמיכה: קרן רבינוביץ׳ לאמנויות תל אביב.

צילום בכתבה זאת: אביבה רוזן