איפה גוגו בצוותא

איפה גוגו? כולנו מחפשים את הגוגו שלנו

רותי תמיר היא וירטואוזית של מימיקות ופנטומימה, יוצרת ושחקנית שבוראת עולמות לקטנים ולגדולים. בהצגת היחיד שלה היא יוצאת למסע משעשע, מלא הפתעות ורגישות, בעקבות דמות מסתורית בשם גוגו. אלא שהשאלה איפה גוגו מתגלה בהדרגה כשאלה גדולה הרבה יותר: מה אנחנו מחפשים בחיים, מה חסר לנו, ואולי בעצם את מי אנחנו מבקשים למצוא?

יש שחקנים הזקוקים למילים רבות כדי לספר סיפור, ויש כאלה שמסוגלים לברוא עולם שלם באמצעות תנועה אחת, הבעת פנים או מבט. רותי תמיר שייכת לסוג השני. היא וירטואוזית של מימיקות ופנטומימה, יוצרת ושחקנית בעלת יכולת מופלאה להפוך את הגוף לכלי ביטוי עשיר, מדויק ומלא הומור. היא אינה זקוקה לדיאלוגים ארוכים כדי להעביר רגשות, ליצור מצבים קומיים או להחזיק את תשומת הלב של הקהל. הפנים שלה מדברות, הידיים מספרות, הגוף כולו משתתף ביצירה, ולעיתים דווקא השהייה הקטנה, רגע של מבט או תנועה כמעט בלתי מורגשת, הם שמייצרים את האפקט הבימתי.

ב״איפה גוגו?״ תמיר בוראת עולם תיאטרוני שמיועד לקטנים עד גיל מאה ועשרים. יש בהגדרה המשעשעת הזאת הרבה יותר מבדיחה. כולנו נשארים ילדים במידה זו או אחרת. כולנו זקוקים למשחק, לסקרנות, להפתעות ולדמיון, וכולנו, גם אם לא תמיד נודה בכך, מחפשים את הגוגו שלנו.

ההצגה, שנמשכת כארבעים דקות, נשענת על שפת הליצנות, הפנטומימה והתיאטרון הפיזי. היא אינה מנסה לספק לילדים סיפור ליניארי עמוס במילים, אלא מזמינה אותם להיכנס לעולם שבו הדמיון הוא שמכתיב את חוקי המשחק. תמיר מצליחה ליצור תקשורת ישירה עם הקהל, בלי מחסום של שפה ובלי צורך בהסברים מיותרים.

מיהו גוגו ומה אנחנו מחפשים?

השאלה ״איפה גוגו?״ נשמעת בתחילה פשוטה למדי. מישהו או משהו חסר, וצריך למצוא אותו. אלא שככל שמתקדמים בחיפוש, מתברר שהשאלה האמיתית היא דווקא מיהו גוגו ומדוע אנחנו מחפשים אותו.

האם גוגו הוא חבר שחסר לנו? האם הוא תכונה שאנחנו מבקשים לעצמנו? אולי פרס, הישג או מטרה שאנחנו שואפים להגיע אליהם? ואולי גוגו הוא אנחנו עצמנו, המהות הפנימית שלנו, אותו חלק באישיות שאנחנו מבקשים לגלות ולהכיר?

תמיר אינה ממהרת לספק תשובות. היא משאירה את השאלה פתוחה ומאפשרת לכל צופה, קטן כגדול, להעניק לה משמעות משלו. כל אחד יכול להחליט מהו הדבר שהוא מחפש, כיצד הוא ייראה כשיימצא ואיך ירגיש ברגע שבו יגיע אליו. בכך הופכת ההצגה מחיפוש אחר דמות מסתורית למסע אישי של כל אחד מהצופים.

יש כאן רעיון יפה במיוחד לתיאטרון לילדים. במקום להגיש להם מסר מוכן ולסכם עבורם את משמעות הסיפור, תמיר נותנת להם מרחב לחשוב, לדמיין ולפרש. גם המבוגרים אינם מקבלים פטור מהחיפוש. להפך. לעיתים נדמה שהם זקוקים לו לא פחות מהילדים.

הרגשות שמלווים את החיפוש

המסע אחר גוגו אינו רק מסע פיזי או משחק של גילוי והסתרה. לאורך ההצגה תמיר עוסקת במנעד רחב של רגשות ומצבים נפשיים. מהי שמחה? מהי הצלחה? איך נראה כעס? כיצד מתבטאים עצב ושלווה? מה קורה לנו כשאנחנו סבלניים, ומתי הסבלנות פוקעת והופכת לקוצר רוח? ומה אנחנו עושים כשאנחנו מתאכזבים?

תמיר מצליחה להמחיש את הרגשות האלה באמצעות הגוף והפנים. היא אינה צריכה להכריז שהיא כועסת או עצובה. אנחנו רואים זאת בהבעה, בתנועה, בקצב ובאופן שבו הדמות מגיבה למתרחש. המימיקה שלה מדויקת ומלאת ניואנסים, והיא יודעת להפוך מצב רגשי למצב קומי מבלי לרוקן אותו מתוכנו.

הרי אלה בדיוק הרגשות שמלווים אותנו בחיי היומיום, ובמיוחד במסע החיפוש העצמי. אנחנו שמחים כשנדמה לנו שאנחנו מתקרבים למטרה, מתרגזים כשהדברים אינם מסתדרים, מתאכזבים כשאנחנו לא מוצאים את מה שקיווינו למצוא, ולעיתים נאלצים ללמוד להמתין. החיפוש אחר המהות, אחר הדבר שחסר לנו ואחר מה שעושה אותנו אנושיים, אינו מסלול ישר. הוא רצוף עליות ומורדות, ציפיות ואכזבות, רגעי התלהבות ורגעים של חוסר אונים.

ההצגה מצליחה להציג את המורכבות הזאת בשפה נגישה לילדים, בלי להכביד ובלי להפוך את התיאטרון לשיעור בפסיכולוגיה. הילדים יכולים לצחוק מהמצבים ומהתגובות, בעוד המבוגרים מזהים בהם משהו מחייהם שלהם. זהו אחד היתרונות של יצירה שמצליחה לדבר אל שני הקהלים בעת ובעונה אחת.

בית מלא הפתעות

גם העולם החזותי של ההצגה תורם רבות לחוויית הצפייה. במרכזו ניצב בית גדול, שאליו תפורים בתים קטנים, שכל אחד מהם טומן בחובו הפתעה אחרת. הבית אינו רק תפאורה אלא מעין עולם קטן של גילויים. בכל בית עשויים להסתתר פרצופים, דמויות והפתעות חזותיות, ואפילו מראה, שמוסיפה לחיפוש ממד נוסף של משחק והתבוננות.

זהו רעיון תיאטרוני מוצלח, משום שהוא הופך את המרחב הבימתי למקום שאפשר לחקור. הבית הגדול והבתים הקטנים אינם רק אובייקטים שנועדו לשרת את העלילה. הם מעוררים סקרנות ומזמינים את הצופים לשאול מה מסתתר מאחוריהם ומה יתגלה כאשר ייפתח עוד חלון או ייחשף עוד פרט.

הבחירה בעיצוב כזה מתאימה במיוחד לשפת היצירה. במקום להעמיס תפאורה ריאליסטית, נבנה עולם מיניאטורי שיש בו משהו אגדי, משחקי ומעט מסתורי. הוא מאפשר לתמיר לנוע בין מציאות לדמיון, בין חפץ פשוט להפתעה תיאטרונית, ובין ציפייה לגילוי.

גם המראה היא פרט מעניין. היא מחזירה את המבט אל הצופה ואל הדמות, ומעלה כמעט מאליה את האפשרות שהחיפוש אינו מתנהל רק בחוץ. אולי הדבר שאותו אנחנו מחפשים נמצא ממש מולנו. אולי הוא משתקף אלינו בחזרה.

גם אחרי שהמסך יורד, החיפוש נמשך

אחד החלקים היפים בהצגה מתרחש דווקא בסופה, כאשר רותי תמיר פותחת את המפגש לשאלות של ילדים ומבוגרים. זהו רגע שמאפשר לקהל לעבור מעמדת הצופים אל עמדה פעילה יותר, לשאול, לברר, להתעניין ולגעת בעולם שנברא לנגד עיניהם.

השאלות עצמן עשויות להיות חלק מן הקסם. האם מותר לעלות לבמה ולגעת בבית הגדול ובבתים הקטנים התפורים עליו? מה מסתתר בתוך הבתים? כיצד נוצרים הפרצופים וההפתעות? ואפילו, מה פשר המראה המסתתרת בין הפרטים? השאלות מעידות עד כמה העולם הבימתי הצליח לעורר סקרנות. הילדים אינם מסתפקים במה שראו. הם רוצים להבין איך זה עובד, מה נמצא מאחורי הדברים והאם אפשר להתקרב אליהם.

ואז מגיעה השאלה האולטימטיבית: מיהו באמת גוגו?

זוהי שאלה שאפשר היה לצפות שתהיה במרכז ההצגה, אבל היא נשארת פתוחה גם במפגש עם הקהל. אולי דווקא בכך טמון יופייה. האם יש בכלל תשובה אחת? האם רותי תמיר יודעת מיהו גוגו, או שהיא מעדיפה שכל אחד ימצא את הגוגו שלו? האם גוגו הוא סוד שצריך לפענח או רעיון שצריך להמשיך לשחק בו?

המפגש הישיר עם היוצרת מעניק להצגה ממד נוסף. הוא מאפשר לילדים להתקרב אל מאחורי הקלעים של מעשה התיאטרון, לשאול שאלות על מה שראו ולגלות שגם יצירה שנראית קסומה וספונטנית היא תוצאה של מחשבה, עבודה ודמיון. יש בכך גם משהו יפה מבחינה חינוכית, בלי שההצגה תצטרך להתאמץ להיות חינוכית.

תיאטרון שמאמין בכוחו של הדמיון

״איפה גוגו?״ היא יצירה קטנה בממדיה, אך רחבה באפשרויות שהיא פותחת. רותי תמיר מוכיחה שאין צורך במילים רבות, בהפקה גרנדיוזית או באמצעים טכנולוגיים כדי ליצור חוויה תיאטרונית. שחקנית מוכשרת, גוף שמדבר, מימיקה מדויקת, עולם חזותי מלא הפתעות ורעיון שמאפשר לצופים להפעיל את הדמיון יכולים להספיק כדי לברוא עולם שלם.

יש ביצירה הזאת גם תזכורת חשובה למקומו של התיאטרון בעידן המסכים. כאן אין אפשרות להריץ קדימה, להחליף ערוץ או לקבל מיד הסבר על כל מה שמתרחש. צריך להתבונן, להמתין, להקשיב לגוף ולתת לדמיון לעבוד. התיאטרון מתרחש בזמן אמת, במפגש שבין השחקנית לקהל, והמפגש הזה הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה.

ההצגה מתאימה לילדים מגיל ארבע, אך בהחלט אינה מוגבלת להם. המבוגרים יוכלו ליהנות מהווירטואוזיות של תמיר, מההומור ומהיכולת שלה לספר סיפור ללא מילים, ואולי גם למצוא את עצמם חושבים על הגוגו הפרטי שלהם.

בסופו של דבר, אולי אין צורך למצוא תשובה חד משמעית לשאלה מיהו גוגו. עצם החיפוש, התקווה, הסקרנות והנכונות להמשיך לשאול הם חלק ממה שהופך אותנו לאנושיים. רותי תמיר מזמינה אותנו לחזור לרגע אל הילד שבתוכנו, זה שעדיין מאמין שבכל בית קטן מסתתרת הפתעה, שמאחורי כל דלת מחכה גילוי ושגם שאלה פשוטה יכולה לפתוח עולם שלם.

ואולי, מי יודע, גוגו נמצא קרוב הרבה יותר מכפי שאנחנו חושבים.

שם ההצגה: איפה גוגו?

יצירה, עיצוב, בימוי ומשחק: רותי תמיר

מוזיקה מקורית: יוני טל

עיצוב תלבושות: מרינה מויסייב

משך ההצגה: כארבעים דקות

לגילאי ארבע עד מאה ועשרים