אפריל 16, 2026
התחלנו בשמורת פורה שעכשיו כבר אין בה פריחות מטורפות של כלניות, אך היא מכוסה דווקא במרבדים של גדילנים סגולים ולבנים, אך יש בה עכשיו אגם מרהיב, שמושך אליו ציפורים ומטיילים.
מי שעוצר מגלה מערכת אקולוגית מורכבת ורגישה. מיקומה הגיאוגרפי של השמורה, בקצה הצפוני של הנגב ובמעבר מהשפלה לאזורי הספר המדבריים, מעניק לה חשיבות יוצאת דופן. זהו אזור מעבר ביוגאוגרפי שבו נפגשים מינים ים תיכוניים עם מינים מדבריים, ולכן המגוון הביולוגי בו עשיר יחסית לשטחו.
מבחינה נופית, השמורה מתאפיינת בגבעות מתונות, ערוצי נחלים עונתיים ושטחים פתוחים. בעונת החורף והאביב, כאשר כמות המשקעים מספיקה, האזור מתכסה בפריחה עונתית מרשימה. הכלניות הן הסמל הבולט, אך לצידן מופיעים גם נוריות, צבעונים וצמחים חד שנתיים נוספים. הפריחה אינה רק אסתטית, אלא גם סמן למצב האקולוגי של האזור, שכן היא תלויה בתנאי קרקע, משקעים והיעדר הפרעות אנושיות משמעותיות.
שמורת פורה מהווה גם נקודת עצירה חשובה לעופות נודדים. מיקומה לאורך ציר הנדידה האפריקאי אירו אסייתי מאפשר לצפות במגוון רחב של עופות, במיוחד בעונות המעבר. עופות דורסים מנצלים את הזרמים התרמיים באזור כדי לדאות, ולכן ניתן לראות מינים כמו חיוואים, עקבים ולעיתים גם נשרים חולפים. אנחנו חזינו דווקא בלהקה של חסידות.
ההיסטוריה האנושית של האזור אינה בולטת כמו באתרים אחרים בנגב, אך יש עדויות לפעילות חקלאית קדומה, בעיקר ניצול של מי נגר. זהו מאפיין טיפוסי לאזורי ספר, שבהם האדם למד לנצל תנאים גבוליים למחיה.
כפתיחה לטיול, שמורת פורה מאפשרת מעבר הדרגתי מהמרחב המיושב לנוף המדברי, מבלי "לקפוץ" ישירות לאקלים הקיצוני. יש בה רוגע, פתיחות ונגישות, והיא מכינה את העין למה שיבוא בהמשך.
אנדרטת הנגב היא אתר שמאתגר את ההגדרה הרגילה של "אנדרטה". היא אינה רק מקום זיכרון, אלא גם יצירה סביבתית מורכבת שמגיבה לנוף שבו היא נמצאת. הפסל דני קרוון תכנן אותה כך שתהיה חלק בלתי נפרד מהמרחב המדברי, ולא אובייקט זר בתוכו.
האנדרטה בנויה ממספר אלמנטים בטון גיאומטריים, שכל אחד מהם נושא משמעות סמלית. ישנם מגדלים, קירות, תעלות ומעברים, והמבקר מוזמן לנוע ביניהם, לגעת, להיכנס ולחוות את המקום פיזית. אחד האלמנטים הידועים הוא מבנה שמפיק צליל כאשר הרוח עוברת דרכו, מה שיוצר חיבור בין זיכרון, טבע וחוויה חושית.
האתר מנציח את חללי חטיבת הנגב של הפלמ"ח, שלחמו במלחמת העצמאות. אך במקום להציג רשימה סטטית של שמות, האנדרטה יוצרת חוויה שמזמינה התבוננות אישית. השילוב בין בטון חשוף לבין הנוף הפתוח מדגיש את המתח בין האדם לסביבה, בין יצירה להרס, בין זיכרון להווה.
המיקום, על גבעה הצופה על באר שבע, מעניק לאנדרטה ממד נוסף. העיר, שהייתה בעבר נקודת גבול וכיום מרכז עירוני חשוב, נפרשת למרגלות האתר. התצפית יוצרת הקשר בין ההיסטוריה של המקום לבין המציאות העכשווית.
מעבר למשמעות ההיסטורית, האנדרטה היא גם דוגמה לאמנות ציבורית שמצליחה לשמור על רלוונטיות לאורך זמן. היא אינה "מספרת" סיפור בצורה ישירה, אלא מאפשרת לכל מבקר לפרש אותה בדרכו. זהו אתר שמזמין עצירה, לא רק פיזית אלא גם מחשבתית, רגע של מעבר בין שגרה לטיול.
עין עבדת הוא אחד האתרים הדרמטיים ביותר בנגב, והוא מדגים בצורה מובהקת את כוחם של תהליכים גיאולוגיים ארוכי טווח. הקניון הצר, שנחצב על ידי נחל צין, מוקף קירות גיר גבוהים שמגיעים לעשרות מטרים. בתוך הסביבה הקשוחה הזו, מתקיימת מערכת חיים עדינה שמבוססת על מקורות מים קבועים יחסית.
המעיינות בעין עבדת נובעים מתוך שכבות הסלע, ויוצרים פלגי מים קטנים ובריכות. סביבם מתפתחת צמחייה עשירה יחסית למדבר, כולל קנים, צפצפות וצמחי מים נוספים. זהו ניגוד חד לנוף היבש שמסביב, והוא מדגיש את חשיבות המים כגורם מעצב.
אחד המאפיינים הבולטים של המקום הוא נוכחותם של עופות דורסים. האזור משמש אתר קינון לנשרים, שהם מין בסכנת הכחדה בישראל. ניתן לראותם דואים מעל המצוקים, ולעיתים גם מקננים על מדפי הסלע. בנוסף לנשרים, מופיעים גם חיוואים, עייטים ומינים נוספים, מה שהופך את המקום ליעד מרכזי לצפרים.
היעלים הם חלק בלתי נפרד מהחוויה. בעלי חיים אלה מותאמים באופן יוצא דופן לחיים בסביבה הררית תלולה, והם מסוגלים לנוע על מצוקים כמעט אנכיים. המפגש איתם, במיוחד כאשר הם קרובים לשבילי ההליכה, יוצר תחושת קרבה נדירה לטבע.
מבחינה היסטורית, האזור היה חלק מדרך הבשמים הנבטית, והסביבה הקרובה כוללת שרידים ארכאולוגיים המעידים על פעילות אנושית עתיקה. השילוב בין טבע, גיאולוגיה והיסטוריה הופך את עין עבדת לאתר רב שכבות.
ההליכה במקום אינה רק פעילות פיזית, אלא גם חוויה חושית מלאה. הצלילים, האור המשתנה בין המצוקים, והניגוד בין מים למדבר יוצרים תחושה של מקום יוצא דופן, כמעט מנותק מהזמן.
יקב עין עבדת הוא דוגמה מעניינת מאוד להתפתחות של חקלאות מתקדמת בתנאי קצה. בניגוד לכרמים הקלאסיים של אזורי אקלים ים תיכוני מתון, כאן מדובר בסביבה מדברית עם קרינה גבוהה, לחות נמוכה והבדלי טמפרטורה חדים בין יום ללילה. תנאים אלה יוצרים עומס פיזיולוגי על הגפן, אך גם יכולים לשפר את ריכוז הסוכרים והארומות בענבים.
הכרמים באזור מנצלים טכנולוגיות השקיה מדויקות, לרוב טפטוף מבוקר, שמאפשר שליטה בכמות המים ובתזמון שלהם. בנוסף, הקרקע המדברית, שלעיתים דלה בחומר אורגני אך עשירה במינרלים, משפיעה על פרופיל הטעמים של היין. התוצאה היא יינות עם אופי מובהק, לעיתים יותר מינרליים ובעלי חומציות מודגשת.
הבראנץ' ביקב אינו רק עצירה לוגיסטית, אלא חלק מהחוויה הכוללת. השילוב בין אוכל, יין ונוף קניוני יוצר רגע של איזון בתוך יום טיול אינטנסיבי. יש כאן גם ממד של תיירות חקלאית, שבו המבקר נחשף לא רק לתוצר הסופי אלא גם לסיפור שמאחוריו. במדבר, כל פעילות חקלאית היא הצהרה על יכולת הסתגלות, והיקב ממחיש זאת היטב.
ניצלנו את העצירה לצורך ארוחה שכללה סלט יווני מצויין.
מצפה רמון הוא הרבה מעבר ליישוב קטן במדבר. הוא נקודת מפגש בין טבע ייחודי בקנה מידה עולמי לבין יוזמות תרבותיות ואמנותיות עכשוויות. המיקום על שפת מכתש רמון מעניק לו יתרון שאין לאף יישוב אחר בישראל.
מכתש רמון עצמו הוא תופעה גיאולוגית נדירה. בניגוד למכתשי פגיעה מטאוריטית, מדובר במכתש סחיפה שנוצר כתוצאה משילוב של קימוטים טקטוניים וסחיפה ארוכת שנים. התוצאה היא מבנה אליפטי עצום, באורך של כ40 קילומטרים, עם שכבות סלע שנחשפות בצורה ברורה לעין.
הצבעוניות של המכתש היא אחד המאפיינים הבולטים שלו. מינרלים שונים יוצרים גוונים של אדום, צהוב, סגול וחום, והם משתנים בהתאם לזווית האור. פארק הצבעים הוא אחד המקומות שבהם ניתן לראות את התופעה הזו בצורה מרוכזת במיוחד.
דרך הבשמים, שעוברת באזור, מחברת את המרחב להיסטוריה עתיקה של מסחר בין דרום ערב לים התיכון. מדובר ברשת דרכים ששימשה להעברת סחורות יקרות, והשרידים שלה מוסיפים עומק היסטורי לנוף.
השהות במצפה רמון היא חוויה רב ממדית. ביום, הנוף הפתוח שולט. בלילה, תנאי החושך המצוינים הופכים את האזור לאחד המקומות הטובים בארץ לצפייה בכוכבים. השקט, המרחק מהמרכז והחיבור לטבע יוצרים תחושה של ניתוק מהשגרה.
בערב אכלנו ארוחה ביתית ומשביעה במסעדת 'על הקצה' שנמצאת באיזור הצבעוני והתוסס של מצפה רמון, רובע האמנים שנקרא דרך הבשמים.
את הבוקר השני התחלנו בשעת בוקר מוקדמת. נסענו מעט דרומה על כביש 90.
פארק הצבעים הוא אחד האתרים הבולטים ביותר בתוך מכתש רמון, אך העוצמה שלו אינה מסתכמת במראה בלבד. מדובר במרחב שבו ניתן "לקרוא" את ההיסטוריה הגיאולוגית של האזור דרך שכבות סלע צבעוניות שנחשפו לאורך מיליוני שנים. האתר הושק על ידי רשות שמורות הטבע בשנת 2020 אחרי פעולות שיפוץ נרחבות שהפכו אותו לאחד האתרים הכי מרהיבים בארץ, תצורות הטבע והצבעוניות שלו. הוא יפה עוד יותר כאשר יש בו אגמים ולכן תקופת החורף והאביב המוקדם היא המומלצת ביותר לבקר בו.
ראשית, חשוב להבין שהצבעים אינם תופעה אקראית או דקורטיבית. כל גוון בפארק הוא תוצאה של הרכב מינרלי שונה ותנאי היווצרות ייחודיים. האדומים והחומים, למשל, נובעים מנוכחות של תחמוצות ברזל, שמעידות על סביבות חמצוניות. הצהובים והכתומים יכולים להצביע על תהליכי בליה שונים, ואילו גוונים סגלגלים או אפורים משקפים הרכבים כימיים אחרים ולעיתים גם תנאים של לחץ וטמפרטורה משתנים. כלומר, כל שינוי צבע הוא עדות לתקופה אחרת, לאקלים אחר ולתנאים סביבתיים שונים.
הסיפור הגיאולוגי של האזור מתחיל לפני מאות מיליוני שנים, כאשר האזור היה מכוסה לעיתים בים רדוד ולעיתים היה חלק מיבשה יבשה יחסית. משקעים ימיים, חוליות מדבריות ושכבות חרסית הצטברו זו על גבי זו, וכל שכבה "לכדה" את התנאים שבהם נוצרה. מאוחר יותר, תהליכים טקטוניים קימטו והרימו את השכבות הללו, ותהליכי סחיפה חשפו אותן. התוצאה היא חתך גיאולוגי מרשים שבו ניתן לראות את ההיסטוריה הזו בצורה כמעט מוחשית.
ההליכה בפארק הצבעים אינה רק חוויה אסתטית אלא גם חוויה קינטית. הקרקע משתנה מתחת לרגליים, לעיתים חולית ורכה ולעיתים קשה וסלעית. השיפועים המתונים יחסית מאפשרים גישה נוחה, אך עדיין יוצרים תחושה של תנועה בתוך נוף משתנה. אין כאן שביל אחד ברור שמכתיב את החוויה, אלא מרחב פתוח שמזמין שיטוט וגילוי עצמי.
אחד המאפיינים הבולטים הוא האופן שבו האור משפיע על הצבעים. בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר השמש נמוכה, הגוונים נראים רכים יותר והצללים מדגישים את הטקסטורה של הסלע. בצהריים, האור הישיר מחדד את הניגודים והצבעים הופכים עזים יותר. לקראת שקיעה, מתקבלת דרמה של ממש: האדומים מעמיקים, הצהובים מקבלים גוון זהוב, והנוף כולו נראה כמעט זוהר. זהו אתר שבו זמן הביקור משפיע באופן מהותי על החוויה.
מעבר להיבט הגיאולוגי, יש בפארק גם ממד אמנותי. המפגש בין צבעים, קווים וצורות יוצר קומפוזיציות שנראות לעיתים כמו ציור מופשט. לא במקרה המקום מושך צלמים ואמנים, שמוצאים בו השראה אינסופית. אין כאן "אובייקט" מרכזי אחד, אלא רצף של מראות שמשתנים עם כל צעד.
עם זאת, חשוב להדגיש שהיופי הזה הוא גם שברירי. הקרקע בפארק רגישה מאוד לפגיעה, ודריכה מחוץ לשבילים מסומנים עלולה לגרום לנזק ארוך טווח. תהליכי היווצרות הסלעים נמשכו מיליוני שנים, אך פגיעה אנושית יכולה להתרחש בתוך דקות. לכן, יש חשיבות לשמירה על כללי התנהגות בסיסיים, לא רק מתוך אחריות סביבתית אלא גם כדי לשמר את החוויה לדורות הבאים.
הקשר בין פארק הצבעים לשאר חלקי מכתש רמון הוא מהותי. בעוד שבאזורים אחרים במכתש הדגש הוא על קנה מידה, עומק ונוף פתוח, כאן הפוקוס עובר לפרטים. זהו מקום שבו "מקרבים" את המבט, מתבוננים בטקסטורות, בצבעים ובשינויים עדינים. במובן זה, פארק הצבעים משלים את החוויה הכוללת של המכתש, ומוסיף לה שכבה נוספת של הבנה.
מבחינת חוויית מבקר, המקום מתאים למגוון רחב של קהלים. ניתן להגיע אליו לטיול קצר יחסית, אך גם לשהות בו זמן ממושך ולחקור את האזור לעומק. הוא אינו דורש מאמץ פיזי קיצוני, אך כן מציע גירוי אינטלקטואלי ואסתטי. ילדים יכולים ליהנות מהצבעים והמרחב, בעוד שמבוגרים ימצאו עניין בהיבטים הגיאולוגיים והנופיים.
יש גם ממד פסיכולוגי לחוויה. הנוף הלא שגרתי, כמעט "חייזרי" במראהו, יוצר תחושת ניתוק מהיומיום. הצבעים שאינם אופייניים לנוף הישראלי הרגיל מעוררים סקרנות ולעיתים גם תחושת פליאה. זהו מקום שמעודד האטה, התבוננות ושינוי קצב.
לבסוף, פארק הצבעים ממחיש בצורה חדה את העיקרון של זמן עמוק, אותו מושג גיאולוגי שמתאר את ממדי הזמן העצומים שבהם פועל כדור הארץ. כאשר עומדים מול שכבות הסלע הצבעוניות, קשה שלא לחשוב על פרקי הזמן הארוכים שנדרשו כדי ליצור את המראה הזה. זו פרספקטיבה שמרחיבה את המבט מעבר לחוויה האישית המיידית.
בסיכומו של דבר, פארק הצבעים הוא הרבה יותר מנקודת עצירה "יפה". הוא אתר שמחבר בין מדע, אמנות וחוויה חושית, ומציע מפגש ישיר עם תהליכים עמוקים שמעצבים את העולם. בתוך מסלול כמו שלך, הוא משמש כנקודת שיא ויזואלית ואינטלקטואלית כאחד.
זהו מקום יפהפה וקטן, מעט אחרי פארק הצבעים כאשר נוסעים בכיוון מצפה רמון. הוא נמצא מול תצפית הנשרים, זהו מקום שהוא מפגש של חולות צבעוניים עם מים שניתן לעיתים לראות. אנחנו לא זכינו במים, אבל אספנו מעט חול צבעוני בבקבוקים. שימו לב שזהו האתר היחיד שמותר לאסוף בו חול צבעוני.
“אדמה רוח ומים” הוא אתר שמזקק בצורה מדויקת את הקשר בין נוף מדברי, חומר גלם טבעי ופעולה אנושית יוצרת. בניגוד לאתרי טבע שבהם ההתבוננות היא פסיבית בעיקרה, כאן המבקר הופך לשותף פעיל דרך עבודה עם חול צבעוני שנאסף מאזור מכתש רמון.
הבסיס לחוויה הוא החול עצמו. מדובר בחול בעל גוונים טבעיים שונים, שנוצרו כתוצאה מתהליכים גיאולוגיים ארוכי טווח. כל צבע משקף הרכב מינרלי שונה, ולכן גם סיפור היווצרות אחר. במקום לראות את השכבות הללו פרושות בנוף, כאן הן “מוקטנות” ומועברות למרחב יצירתי שבו ניתן לשלוט בהרכב, סדר וצורה.
הפעילות המרכזית היא מילוי בקבוקים בשכבות חול צבעוני. הפעולה פשוטה טכנית, אך דורשת דיוק, סבלנות ותשומת לב לפרטים. ככל שמתקדמים, נוצרת הבנה שהדבר אינו רק קישוט, אלא סוג של קומפוזיציה. המבקר בוחר צבעים, קובע רצפים, ולעיתים מנסה ליצור דימויים או דפוסים.
מעבר לחוויה האישית, יש כאן גם ממד רעיוני. האתר ממחיש כיצד חומר גלם טבעי, שנוצר ללא מגע יד אדם לאורך מיליוני שנים, יכול להפוך לביטוי יצירתי מיידי. זהו מפגש בין זמן גיאולוגי עמוק לבין פעולה אנושית רגעית.
המיקום במצפה רמון אינו מקרי. הסביבה כולה רוויה בצבעים, מרקמים ושכבות, והאתר מתפקד כהמשך ישיר של החוויה בשטח. לאחר ביקור בפארק הצבעים, הפעילות כאן מקבלת משמעות נוספת, משום שהמבקר כבר מזהה את המקור הטבעי של החומרים.
בדרך חזרה למרכז נכנסנו שוב למצפה רמון, לארוחת בוקר קלה.
רובע האמנים במצפה רמון הוא תופעה חברתית ותרבותית מעניינת. מדובר ביוזמה שהחלה כניסיון למשוך יוצרים לאזור פריפריאלי, והפכה עם הזמן למוקד פעילות משמעותי. אמנים, מעצבים ויוצרים בתחומים שונים פועלים במקום, והקהל מקבל גישה ישירה לתהליכי יצירה.
Backstage Cafe משתלב בתוך המרחב הזה, אך מוסיף לו טוויסט ייחודי. מעבר להיותו בית קפה, הוא פועל כמרחב חווייתי שמשלב קולנוע, טכנולוגיה ואירוח אישי. החוויה של מציאות מדומה בפריז, למשל, יוצרת ניגוד מעניין בין המדבר הישראלי לבין עיר אירופית צפופה ואורבנית. אליאן ורוני, בעלי הקפה, הם אנשים מקסימים ויוצאים מגדרם לתת לאורחיהם חוויה קסומה של אוכל משולב בתרבות ונעימות. בתיאום עם רוני, ניתן לשתות קפה ולאכול קוראסון בשאנז אליזה עם מוזיקה שמדגישה את השאנסונים הצרפתיים.
האלמנט הזה מדגיש נקודה רחבה יותר: מצפה רמון אינו רק יעד טבע, אלא גם מעבדה תרבותית. אנשים מגיעים לכאן לא רק כדי לראות נוף, אלא גם כדי ליצור, להתנסות וליזום.
בערב יום העצמאות, רוני מתעתד להקרין על ההר מיצגי אור ענקיים. הוא משתמש בנוף כקנבס לאמנות דיגיטלית זוהי דוגמה לאופן שבו טכנולוגיה יכולה להרחיב את החוויה של המרחב הפתוח.
ממצפה רמון התחלנו לחזור צפונה, עם סטייה משמעותית אך יפהפיה לבורות לוץ. בדרך ביקרנו בבור נוסף, בור חמת.
בורות לוץ מייצגים פן אחר של המדבר, כזה שפחות מזוהה עם צחיחות קיצונית ויותר עם חיים עונתיים. מדובר באזור הררי יחסית, בגובה של כ1000 מטר מעל פני הים, מה שמשפיע על האקלים המקומי. הטמפרטורות נמוכות יותר, ויש כמות משקעים מעט גבוהה יותר בהשוואה לאזורים נמוכים בנגב.
בורות המים עצמם הם שרידים למערכות אגירה קדומות. הם נחצבו או נבנו כדי לאגור מי נגר עונתיים, ושימשו אוכלוסיות נוודיות וחקלאיות למחצה. זהו פתרון הנדסי פשוט אך יעיל, שמאפשר קיום באזור שבו מקורות מים קבועים נדירים.
בעונת האביב, האזור מתמלא בפריחה עשירה, כולל מינים נדירים יחסית לנגב. זהו אחד המקומות שבהם ניתן לראות את המדבר "פורח" במלוא מובן המילה. הצבעים, הריחות והפעילות של חרקים ובעלי חיים יוצרים תחושה שונה לחלוטין מהדימוי הרגיל של מדבר.
בור חמת, שנמצא בדרך, הוא דוגמה נוספת לנקודת מים היסטורית. למרות שהוא פחות מוכר, יש בו יופי שקט ואינטימי. מקומות כאלה מדגישים את החשיבות של מים במדבר, לא רק כמקור חיים אלא גם כמרכז פעילות אקולוגית.
הנסיעה לאזור זה אכן מהווה סטייה מהמסלול המרכזי, אך היא מאפשרת לראות צד פחות מתויר של הנגב. השקט, המרחבים הפתוחים והיעדר עומס מבקרים יוצרים חוויה שונה, כמעט פרטית.
הסיום בבורות לוץ סוגר את המעגל של הטיול: מהמעבר בין אזורים אקלימיים, דרך אתרי טבע דרמטיים ותרבות עכשווית, ועד למפגש עם מדבר "רך" יותר, שבו החיים מתגלים במלואם דווקא בתנאים הקשים ביותר..
מבורות לוץ התחלנו את הנסיעה חזרה הביתה, עם עצירת התרעננות בבית הקפה של צוק צינים (מפגש שדה בוקר עם עין עבדת).
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©