פימה ג'קסון ולהקתו בצוותא 2

בעולם התיאטרון, בו  אנו מחפשים את האמירה או את המטען הפסיכולוגי, ניצבת ההצגה "פימה ג'קסון ולהקתו" בצוותא כאלטרנטיבה מרעננת ומפתיעה. היא אינה יומרנית, היא אינה מנסה לחנך, והיא בוודאי לא מבקשת מאיתנו לנתח את משמעות החיים. היא מציבה לעצמה מטרה אחת, צלולה וברורה: לייצר צחוק בלתי פוסק, אינטנסיבי ומזוקק.

ויתור מודע על "המסר" לטובת אפקט

הבחירה האסתטית של יוצרי ההצגה היא לא פחות ממהפכנית בהקשר של התיאטרון הישראלי הנוטה לעיתים לדחוף מסרים. פה, אפילו המסר שבסוף ההצגה שנוגע לחברות וקבלה, מוגש כפרודיה. היוצרים מוותרים מראש על ההתאמה הקלאסית שבין רעיון להגשה, או בין עומק התוכן לצורתו החיצונית. אין כאן ניסיון לבנות שלד דרמטי מורכב או עולם שנועד להתפרש לשכבות סמנטיות עמוקות.

במקום זאת, הקהל פוגש דרמה שמתעדפת את צורות ההצחקה למיניהן. הומור נמוך, קצת יותר גבוה, הרבה יותר נמוך ולפעמים עוד טיפה נמוך, אפילו קצת נמוך מדי. הציר המרכזי של היצירה אינו שואל מה נאמר, כי זה לא באמת משנה, אלא מתמקד באיך זה נאמר. זוהי מכונה קומית שעובדת בעקביות ושואטת במלוא הקיטור קדימה.

הנדסה של אנרגיה: מלאכת הבימוי

הבימוי של מיכל טופורק ראוי לציון מיוחד בשל השליטה הפנומנלית בקצב. טופורק בנתה את ההצגה כמערכת הדוקה, שאינה משאירה לצופה אפילו רגע אחד של חסד, או ליתר דיוק, שנייה של השהיה. בעולם התיאטרון, לרוב אנו מצפים להפוגות המאפשרות "עיבוד" של החוויה, אך כאן המעברים בין הסצנות לא נועדו ליצור משמעות חדשה, אלא לשמר מתח קומי רציף, בקצב של ירייה מתותח.

הדחיסות הזו מהותית למבנה. היא מייצרת תחושה של "עומס מבוקר". זהו אינו כאוס, אלא הנדסה מדויקת של רגש. הבימאית אינה מאפשרת לקהל לבחור מתי לצחוק; היא בונה תנאים מעבדתיים שבהם הצחוק הופך לתגובה פיזיולוגית כמעט אוטומטית. זוהי אינטנסיביות רציפה של גרייה, שגורמת לקהל להרגיש שהוא נשאב לתוך מסלול של בידור טהור.

קריצה לדור הצעיר: האסתטיקה של הקצב המהיר

ראוי לציין כי השפה הבימתית של "פימה ג'קסון ולהקתו" מדברת בטון שמהדהד באופן מובהק לקהל צעיר. בעידן שבו הקשב שלנו מותנה על ידי תכנים קצרים, דינמיים ואינטנסיביים, ההצגה מצליחה לענות על הצורך הזה בדיוק רב. בעוד שהקהל המבוגר עשוי לתהות לעיתים על היעדרם של רבדי עומק דרמטיים מוכרים, הקהל הצעיר ימצא כאן שפה מוכרת וקולחת, לעיתים גסה, כזו שלא מבזבזת זמן על הקדמות או פלפולים מיותרים, אלא צוללת ישר לתוך החוויה. האנרגיה המתפרצת, השילוב בין שפות והמשחק הפיזי המוגזם הם חומרים שקהל צעיר מתחבר אליהם בטבעיות, מה שהופך את ההצגה לחוויה אקטואלית, רעננה ומלאת חיים עבורו.

האנסמבל כגוף חי

המשחק הוא הלב הפועם של המערכת הזו. האנסמבל, גיא ויטנר, ניל שמיר, דניאל קריספין ותום מרו, מתפקד כישות אורגנית אחת. כאן, הפרט נבלע בתוך הקולקטיב, והתוצאה היא משחק שמתבסס על רמת שליטה פיזית גבוהה מאוד.

הדמויות, באופן מכוון, אינן עוברות התפתחות פסיכולוגית קלאסית. הן משתנות, לעיתים במהירות, מתעוותות ומגיבות בהתאם לצרכים הקומיים של הסצנה. המעברים המהירים בין מצבי קיצון רגשיים ופיזיים הם החומר שממנו עשויה ההצגה. השימוש השנון בשפות, עברית, אנגלית ורוסית כבליל לשוני, משמש לא רק ככלי להעברת מידע, אלא כאלמנט מוזיקלי וקומי בפני עצמו. לעיתים קרובות, האינטונציה והפער שנוצר בין השפה לבין הסיטואציה מצחיקים יותר מהטקסט עצמו.

מעטפת ויזואלית ותרומתה למקצב

הפן הוויזואלי והקולי תומך במבנה הזה בנאמנות. המוזיקה של קובי שמואלי אינה רק ליווי, אלא חלק ממנוע הקצב של ההצגה. היא מונעת ממנה לעצור, מוסיפה שכבות של אנרגיה ויוצרת רצף תחושתי. התאורה של גיא גלילי, לצד התלבושות המדויקות של דן נימרי, מעניקים מסגרת ששומרת על הגבול בין הומור פרוע לבין שליטה אסתטית הדוקה. העולם הבימתי מודע לעצמו, אך אינו עמוס יתר על המידה, מה שמאפשר לצופה להישאר ממוקד באנרגיה של השחקנים.

הומור, משמעות ופורקן בצל המציאות

ההומור ב"פימה ג'קסון ולהקתו" נע בין ישירות לבין פירוק מודע של התחכום. אין ניסיון "לעטוף" את הבדיחות באירוניה אינטלקטואלית גבוהה; במקום זאת, ישנה יעילות מופלאה בהגשתן. החזרתיות המתוחכמת יוצרת אפקט מצטבר: אם בהתחלה הצופה צוחק מבדיחה בודדת, ככל שהזמן עובר, הצחוק הופך למצב הוויה מתמשך.

ניתן אמנם לזהות רמזים לנושאים כמו יחסי חברות, תחרותיות קבוצתית או המאבק בין האגו הפרטי למבנה הלהקה אך אלו נשארים בגדר "צללים" בלבד. היוצרים בוחרים שלא לפתח אותם, כל עיבוי דרמטי של הנושאים הללו עלול היה לשבור את הרצף המוקפד והמרהיב שהם בונים.

צורך השעה

בסופו של יום, "פימה ג'קסון ולהקתו" היא תזכורת לכך שלתיאטרון יש גם תפקיד של פורקן. בתוך המציאות הישראלית השוחקת, שבה כל יום מביא עמו את החשש מ"טילים שיכולים לעוף שוב", העובדה שישנה הצגה שמאפשרת לקהל לשבור את הראש פחות ולצחוק הרבה יותר, היא כמעט הכרח קיומי.

זוהי יצירה שמבינה היטב את גבולות הז'אנר שבו היא פועלת. היא אינה יומרנית, היא אינה מחפשת את עומק, אלא משיגה דיוק אסתטי בשליטה באפקט אחד מרכזי: העונג שבצחוק בריא. אסקפיזם מושלם בתקופה קשה, באתנחתא בין טילים.