שמש כחולה, קולבן דאנס

​"אין דבר כזה שאנחנו לא מופיעים": שמש כחולה של קולבן דאנס פועמת אל תוך השנה ה-31

​ההתעקשות לחיות תחת שמיים מעוותים

​בחודש יוני האחרון, כאשר להקת המחול הירושלמית "קולבן דאנס" ציינה שלושים שנות פעילות באירוע חגיגי בבית אריאלה, טבעו היוצרים את המושג "The Pulse" – הדופק. הייתה זו הצהרה חד-משמעית כי במציאות הישראלית השברירית של שנת 2026, עצם קיומה של האמנות אינו מעשה של חגיגה נוסטלגית, אלא מאבק איתן על עצם החיים. 

רגע לפני שעלה המסך על הפרמיירה העולמית של היצירה החדשה "שמש כחולה", שיתף המנהל האמנותי והכוריאוגרף אמיר קולבן במחשבה מרגשת: "מעולם לא חלמתי על שלושים שנה מיום הקמת הלהקה. זה מופלא בעיניי. אנחנו כבר חושבים על השנה השלושים ואחת, ובדרך נמשיך להיאבק על הטיפות האחרונות של תרבות ואמנות. זו השאיפה והתקווה, תרומתנו הצנועה למאבק על מקום שטוב לחיות בו".

​המילים הללו מזקקות את מהותה של "שמש כחולה". הדימוי העומד בבסיס השם הוא אלגנטי ומצמרר כאחד. השמש, שאמורה להיות מקור החום, האור והטבע, הופכת לכחולה. כחול הוא צבע של קור, של דיסטופיה ושל עיוות ראייה. בטבע, שמש נראית כחולה רק כאשר האטמוספירה ממוסכת באפר, בעשן או בזיהום כבד. המסך העכור הזה, המעוות את המציאות ומונע מהאור הטבעי להגיע אלינו, הוא השקר. ובתוך העולם המעוות הזה, קולבן מציב כוריאוגרפיה חכמה ואסתטיקה חזותית מרהיבה, המשמשות ככלי קונקרטי לפירוק החברה הישראלית.

​משלמות חזותית לפירוק האשליה הישראלית

​הדבר הראשון הלוכד את העין במופע הוא היופי הוויזואלי הלא מתפשר. הבמה מעוצבת ביד רמה, כאשר משחקי האור והחושך והשימוש בתאורה הכחולה הקרה מייצרים חלל סוריאליסטי מהפנט. 

הרקדנים נעים בנקיון תנועתי ובסינכרוניזציה מושלמת, המעידה על רמה מקצועית גבוהה ועל חשיבה עמוקה על כל פרט ופרט. 

לצד האסתטיקה של המחול, מתברר מהר מאוד כי אמיר קולבן אינו מעוניין בבידור גרידא. בניגוד לאמנים רבים אחרים בנוף המקומי, הבוחרים להתחבא מאחורי מטאפורות מעורפלות או לברוח אל מחוזות הנחמה הקלה, קולבן אינו רומז. הוא מציב מראה בוטה וחד-משמעית מול הכאן ועכשיו שלנו.

​המופע נפתח במנגנון הישראלי האוטומטי המוכר: "הכל בסדר". זוהי התשובה השגורה שלנו לשאלת שלומנו, חומת המגן המילולית שאנחנו בונים כדי להכחיש את הכאוס המתחולל בחוץ. 

הרקדנים מבצעים את הקטע הזה במין חיוך מלאכותי, אך כפי שקולבן הגדיר זאת בעבר: "הגוף לא יודע לשקר". מתחת למילים המרגיעות, התנועה חושפת את המתח, את הרעדה ואת החרדה הקיומית. השלמות האסתטית של המחול מתנגשת באופן מדהים עם התוכן הטעון, ומייצרת חוויה בימתית מטלטלת שאינה מאפשרת לצופה להישאר אדיש.

​משחק האשמה וההתפרקות אל הפוליטיקה המקומית

​מתוך מצג השווא של "הכל בסדר", היצירה מסלימה במהירות אל שלב המאבקים והקונפליקטים. הכוריאוגרפיה החכמה מתרגמת את השבר החברתי למאבקים גופניים עזים בין הרקדנים.

החלל הבימתי הופך לזירת קרב שבה נבחנת סוגיית האשמה הקולקטיבית. מי התחיל? מי אשם? התנועות הדופקות, ההטחות וההצבעות האצבע המהירות על הבמה משקפות בדיוק נמרץ את הפוליטיקה הישראלית העכשווית. אף איש אינו מוכן לקחת על עצמו אחריות. האחר הוא תמיד האשם, ואני תמיד הקרבן.

​קולבן מצליח לזקק את הנרטיב החברתי הזה למקצבים תנועתיים מדויקים. הרקדנים מגלמים בגופם את הניכור ואת הקיטוב, כאשר מבני הקבוצה מתפרקים שוב ושוב לכדי אינדיבידואלים הנלחמים על מקומם. זהו מחול פוליטי במיטבו, משום שהוא אינו משתמש בסיסמאות זולות, אלא מאפשר למורכבות הכואבת להתגלות מתוך המאמץ הגופני. הגוף הנאבק, המזיע והמתנשף על הבמה מבהיר כי לשקר ולחוסר האחריות יש מחיר חמור שנגבה מאתנו בכל רגע ורגע.

בקטע שבו מנוגן השיר המוכר של פרדי מרקורי, We are the champions, יש שאיפה מוכרת לניצחון מושלם. בניצחון מושלם כמו הניצחון שחווינו, הגוויות נערמות זו על זו תוך כדי שירת הניצחון. אנחנו כולנו אלופים מתים.

​האירוניה של הקידמה מול השבר האנושי

​אחד הרגעים החזקים והמפתיעים ביותר במופע הוא השילוב של קולות מן העבר, המציגים את הישגי המין האנושי בפרספקטיבה היסטורית וקוסמית. מצד אחד מהדהד הנאום המדעי המוכר, המכווץ את תולדות האדם על פני האדמה ומזכיר באירוניה חריפה שרק ב"שבוע האחרון" של קיומנו למדנו להילחם במחלות והמצאנו את הפניצילין. מן הצד השני משתלב החזון הפוליטי השאפתני של ג'ון פ. קנדי על כיבוש החלל והריצה אל הירח. השילוב של שני הדימויים הללו, המדברים על קדמה מטאורית ועל היכולת האנושית לפרוץ גבולות ולרפא את העולם, מייצר קונטרסט מריר. הניגוד הזה, בין החזון העולמי המזהיר לבין הדמויות הנאבקות על הבמה בתוך הביצה המקומית של הקונפליקט הישראלי, מכה בצופה בעוצמה.

​קולבן מציג כאן שאלה פילוסופית נוקבת: כיצד ייתכן שהאנושות מסוגלת להגיע להישגים מדעיים וטכנולוגיים כה כבירים ב"שבוע" אחד, לנחות על כוכבים אחרים ולפתח תרופות מצילות חיים, אך נכשלת שוב ושוב במשימה הבסיסית ביותר: לפתור קונפליקטים אנושיים ולחיות יחד בשלום על פני האדמה?

הכוריאוגרפיה בקטע הזה הופכת למתוחה וליניארית יותר, כאילו מנסה לשאוף כלפי מעלה, אך הכבידה של השקר ושל האשמה ממשיכה למשוך את הרקדנים מטה, אל הקרקע המדממת. זוהי הברקה בימתית שמרימה את המופע מרמיזה אקטואלית מקומית אל דיון אוניברסלי רחב ועמוק.

​החזרה אל היחיד והכתף המנחמת בתוך הכאוס

​למרות הביקורת הנוקבת והטון הבוטה, קולבן אינו משאיר את הקהל בתוך הייאוש המוחלט. לפני הסיום, המופע מבצע תפנית רגשית עמוקה וחיונית, וחוזר אל היחיד. בתוך חברה המשוסעת בקונפליקטים, המדשדשת בשקרים ונמצאת במאבק קיומי מתמיד, היצירה מזקקת את מה שמנחם אותנו באמת: האהבה הלא מותנית.

​ברגעים אלו התנועה על הבמה הופכת לרכה, אנושית ומקרבת יותר. הרקדנים מוצאים זה את זה לא כקבוצות יריבות במשחק האשמה, אלא כבני אדם הזקוקים למגע, לחמלה ולמשען. הצורך בכתף להישען עליה הופך לעוגן היחידי המאפשר הישרדות. 

הסיום הזה מתחבר באופן מופלא לאופטימיות המודעת של אמיר קולבן עצמו, הבחירה להותיר מקום לדברים טובים שעדין יכולים לקרות, גם כשהשמש היא כחולה. הדופק של הלהקה, שהחל לפעום לפני שלושים שנה, ממשיך לפעום בעוצמה גבוהה גם אל תוך השנה השלושים ואחת, כמעשה של התנגדות לייאוש וכהבטחה להמשך תנועה.

בסוף, עולה קולבן עצמו על הבמה ורוקד עם הלהקה שלו את דקת הסיום.

כוריאוגרפיה וניהול אמנותי אמיר קולבן

רקדנים סוניה זוולסקה צביקה היזיקיאס נועה בנימין חן בצלאל קרלוס קאמלו ויולה גספרוטי זואי שחף הר לב חפץ יליזבטה דורמידושין

מנהלת להקה וחזרות נועה שביט

עיצוב תלבושות גאל ואן לירדה

עיצוב גרפי שני בן חיים