ספטמבר 23, 2026
אחרי כמעט שלושה עשורים בתיאטרון אורתו דה, יפעת זנדני צפריר נכנסה לתפקיד המנהלת האמנותית של תיאטרון דימונה. היא מגיעה עם ניסיון של יוצרת, במאית, מחזאית ודרמטורגית, עם משיכה עמוקה לתיאטרון חזותי ופיזי ועם היסטוריה של יצירה העוסקת בחברה הישראלית, בפוליטיקה, בזיכרון ובטראומה.
עכשיו היא מבקשת להפוך את תיאטרון דימונה לבית תרבותי לתושבי העיר, אבל גם למקום שממשיך לחקור את הסיפור הישראלי דרך יצירה מקורית.
בראיון היא מספרת על הדרך שעשתה, על הפריפריה שממנה ברחה ועל המעגל שהיא מבקשת לסגור, על הרפרטואר החדש, על קבוצת הצעירים שהיא מתכננת להקים ועל "סוף שבוע בכרתים", ההפקה הראשונה בתקופתה.
יפעת זנדני צפריר סיימה את לימודי המשחק בבית צבי ב־1994. היא שיחקה בכמה הצגות, אבל די מהר מצאה את עצמה במסלול אחר. יחד עם ינון צפריר, שהפך לימים לבן זוגה, הקימה את קבוצת התיאטרון אורתו דה.
כמעט שלושים שנה לאחר מכן היא מגיעה לתיאטרון דימונה, אבל קשה להבין את הבחירה הזאת בלי לחזור להתחלה.
"התחברתי עם ינון, ואחר כך הקמנו את תיאטרון אורתו דה", היא מספרת. "הקבוצה נולדה מתוך איזו קריאה פנימית עמוקה, מתוך צמא עמוק לשינוי שהיה קשור לאירועים האקטואליים במדינה ולמצב החברתי".
העבודה הראשונה שיצרה הקבוצה הייתה "מטרבין", בעקבות רצח יצחק רבין. זנדני צפריר הגתה את הרעיון להכפיל את דמותו של רבין. אם הורגים אדם, אמרה לעצמה, אין פירוש הדבר שהרעיון שהוא ייצג מת איתו. להפך. הוא יכול לגדול, להשתכפל ולהתפשט.
"יצרנו המון רבנים משוכפלים עם מסכות דו ממדיות שעיצבה עבורנו יהודית גרינשפן. יצרנו את זה באופן עצמאי, וולונטרי, בסגנון של הפגע וברח. יצאנו לקניונים, לשווקים, למקומות ציבוריים, לעצרות ולהפגנות".
הפעולה הייתה כמעט הפגנה בפני עצמה. תהלוכה שקטה, שבה השתתפו אנשים שאחזו יונה לבנה בתוך כלוב. שניים מהמשתתפים החזיקו את הכלוב, בתמונה שהזכירה את המרגלים התנ"כיים שחזרו עם אשכול הענבים.
"השאלה הייתה מה קרה לשלום. האם גם השלום נרצח יחד עם רבין? האם הרעיונות נרצחו איתו? התגובות היו ישירות, ולעיתים קשות.
"אנשים דיברו איתנו, חיבקו אותנו, בכו איתנו, כעסו עלינו, קיללו אותנו. היה בזה מפגש בלתי אמצעי עם החוויה הישראלית העמוקה, ממקום אמנותי שהיה מאוד חזק. אחר כך פיתחנו את המופע לפסטיבל עכו וזכינו בפרס הראשון".
חשוב לה במיוחד לציין שלא מדובר היה אז בקבוצת שחקנים מקצועית בלבד. "כל האנשים שעשו את זה איתנו בהתחלה היו שכנים וחברים. בכלל לא אנשים שבאים לתיאטרון. אלה היו אנשים שהיה להם חשוב להצטרף לאמירה, לתת ביטוי לכאב אחרי רצח רבין".
מאוחר יותר המשיכה אורתו דה לעסוק באירועים ובנושאים ישראליים, בהם מלחמת לבנון, היציאה מלבנון והכפייה הדתית. במקביל התפתחה השפה האמנותית של הקבוצה, מתיאטרון רחוב ואקטים במרחב הציבורי אל תיאטרון חזותי ופיזי מורכב יותר.
אחת היצירות המשמעותיות הייתה "אבנים", שעסקה בזיכרון השואה ובטראומה הבין דורית. היצירה זכתה בפרסים והוצגה בחו"ל.
"אורתו דה היא באמת קבוצת תיאטרון שהאג'נדה שלה הייתה ונותרה חברתית ישראלית. יש בה משהו בינלאומי בשפה, כי הרבה פעמים אלה עבודות ללא מילים, אבל עשינו גם עבודות עם מילים. תמיד עניין אותנו הסיפור הישראלי".
הבחירה בדימונה מקבלת משמעות אחרת כאשר זנדני צפריר מספרת על ילדותה.
היא נולדה במושב ניר ח"ן, ליד קריית גת, וגדלה שם. "החוויה המעצבת של האישיות שלי הייתה חוויה פריפריאלית. והיא גרמה לי לברוח הכי רחוק שאני יכולה מהמקום שממנו באתי. כמו בן אדם שבורח ממקום שהוא מרגיש שיאכזב אותו, שהוא כועס עליו".
אלא שהשנים חלפו, הקריירה נבנתה, והיא מצאה את עצמה מסתכלת מחדש על המקום שממנו יצאה.
"אני חושבת שבסיבוב שעשיתי, כשראיתי את מה שקורה בדימונה, הרגשתי שיש לי כאן מעגל לסגור עם המקום הזה שלי. לבוא לפריפריה באהבה, בחיבוק, בכבוד, ומתוך כוונה לנסות לתת פה את כל מה שהיה חסר לי".
ומה היה חסר לה?
"מקום שיש בו תרבות, שיש בו צורות שונות של תרבות, שיש בו אופק שמאפשר לאנשים לחוות חוויה תרבותית ואמנותית ולהיות חלק ממנה, לא רק כצופים אלא גם כמשתתפים".
מכאן נולדה אחת המטרות המרכזיות שלה בתפקיד החדש. "אני רוצה ליצור פה קבוצת צעירים, קבוצת תיאטרון, דור המשך. מקום שבו יהיה לתושבים בית. בית תרבות, בית טוב, בית חם, בית של מפגש. מפגש אחד עם השני ומפגש עם כל מה שתרבות יכולה לתת".
לדבריה, התהליך כבר התחיל. התיאטרון מפעיל את חלל הבלקבוקס באופן שונה מדי שבוע, כך שהחלל משנה את אופיו והופך פעם לזירת תיאטרון, פעם לבר ופעם למקום מפגש אחר.
"אנחנו מביאים הצגות מתל אביב, בעיקר מהפרינג'. אנחנו עושים שיתופי פעולה, תיאטרון העוטף מגיע אלינו עם 'מקום לגור בו', ואנחנו מביאים אמנים ומופעים שונים, כמו מקליד/ מקלידה ואנטי-אייג'ינג".
המטרה אינה רק להגדיל את מספר ההצגות. היא רוצה לשנות את האופן שבו תושבי דימונה חושבים על התיאטרון שלהם.
"בגלל שבדימונה אין הרבה איפה לבלות, אני רוצה שהתיאטרון יהיה מקום שבו נפגשים, מבלים, מקבלים תרבות וחוזרים הביתה עדינים יותר. שנפתח בתוכנו את המקומות העדינים והמעודנים שבחיי היום יום אנחנו פחות משתמשים בהם".
האם בתוך המציאות הישראלית העמוסה כל כך באירועים פוליטיים וחברתיים יש מקום גם לאסקפיזם?
"בטח. אני רוצה שיהיה גם אסקפיזם".
אבל מבחינתה אין סתירה בין בידור לבין אמירה חברתית. היא מעדיפה לא להגדיר מראש יצירה כ"פוליטית", משום שלדעתה עצם העיסוק בחיים הישראליים כבר הופך יצירה מסוימת לבעלת משמעות פוליטית.
"אני לא קוראת לזה פוליטי. כל דבר שאנחנו עושים הוא פוליטי".
היא מחפשת יצירות שמביאות זווית אחרת על החוויה הישראלית, ולא בהכרח כאלה שמניפות שלטים או עוסקות ישירות באקטואליה.
"זה לא חייב להיות רק תותחים כבדים. אני מחפשת שפה תיאטרלית שהיא מיוחדת בצורה שלה, אבל תמיד מהדהדת משהו מהסיפור הישראלי".
מכאן היא מגיעה גם לשאלת הזהות של תיאטרון דימונה. האם צריך ליצור הצגות שמותאמות לדימונה, או דווקא להימנע מהכנסה של העיר לתוך קופסה סטריאוטיפית?
"זו שאלה שמעסיקה אותי. האם ליצור יצירות שמותאמות לדימונה? האם זה לא מכניס את דימונה לתוך איזושהי קופסה סטריאוטיפית של 'זה דימונה'? אולי נכון דווקא להכניס את דימונה לתוך הסיפור הישראלי".
מבחינתה התשובה היא גם וגם.
"אני רוצה גם וגם. אני רוצה שהיצירות יספרו את הסיפור הישראלי, אבל ברור לי שיש כאן חומר מקומי שהוא מקור בלתי נדלה ליצירה".
היא מתארת את התיאטרון מבחינתה כעוד דרך לחקור את ישראל. "בגלגול הקודם שלי הייתי מדריכה בחברה להגנת הטבע במשך הרבה שנים, וההתמחות שלי הייתה ירושלים. ירושלים היא עולם ומלואו של היסטוריה, פוליטיקה, חברה ותרבות. אני אומרת שהתיאטרון הוא עוד זווית לחקור את הדבר הזה, את הפלא הזה של ישראל".
תיאטרון דימונה הוא תיאטרון רפרטוארי קטן, והיקף ההפקות שלו מצומצם יחסית. זנדני צפריר מדברת על שתיים עד שלוש הפקות בשנה, ומבחינתה דווקא המגבלה הזאת מאפשרת לחדד את הזהות.
"כשיש לנו שתיים או שלוש הפקות בשנה, מעניין אותי שהן יהיו הפקות מקוריות, חומר מקורי שעוסק בחיים שלנו כאן בכל מיני צורות".
היא אינה פוסלת קלאסיקות, מחזות מתורגמים או ז'אנרים אחרים. "אם היינו תיאטרון גדול יותר, שיכול להעלות עשר הפקות בשנה, היה מקום לקלאסי, למקורי, למחזמר וכל השאר. אבל בתיאטרון בגודל שלנו, זה מה שמעניין אותי".
אחת המטרות החשובות ביותר שלה היא ליצור דור חדש של יוצרים ושחקנים בדימונה ובנגב. היא מספרת על הפקה עתידית שבה ייקחו חלק שחקנים דימונאים, כחלק מתפיסה רחבה יותר של בניית אנסמבל מקומי. בינתיים היא גם רוצה להביא לקהל הדימונאי שחקנים ויוצרים מוכרים מהמרכז.
"יש לנו שחקנים דימונאים מוכשרים מאוד, אבל אנחנו גם רוצים להביא את היצירה לדימונאים. שהקהל שלנו יוכל ליהנות מהאנסמבל הזה ולא יצטרך לנסוע לתל אביב כדי לראות אותו".
ההפקה הראשונה שמזוהה עם התקופה החדשה היא "סוף שבוע בכרתים", מחזה מאת אמיר פתר, בבימוי איציק ויינגרטן, ובהשתתפות עודד קוטלר, דינה בליי, איצ'ו אביטל אדם גבאי, יואב ברלב וחגי כהן.
במרכז המחזה שלושה דורות של ישראלים. דור הפלמ"ח, המיוצג באמצעות ארי פלד בגילומו של עודד קוטלר. בנו, רמון, בגילומו של איצ'ו אביטל. והנכד, עמרי, בגילומו של אדם גבאי.
"עמרי עומד לקבל דרגת מפקד בצבא, ואנחנו מגלים תוך כדי ההצגה שהוא פוסט טראומטי ממלחמת לבנון. הוא עדיין משרת, והטראומה עדיין מתרחשת".
מכאן המחזה חוזר לאחור. שלושה דורות, שלוש מלחמות, אבל טראומות שממשיכות לעבור מדור לדור.
"כל דור למעשה חי גם עם הטראומה של הדור הקודם. דור הפלמ"ח, שמייצג אותו עודד קוטלר, הוא דור שגזר על עצמו להיות מברזל. לא עוד היהודי החלש של השואה, אלא היהודי הישראלי החזק, מפלדה. והשאלה היא איזה מחיר זה מביא איתו. מה זה עושה ליכולת להיות בקשר, ליכולת לבטא, ליכולת להיות ברגע".
ואז מגיע הדור הבא.
"הבן מנסה להיות ההפך מאבא שלו, אבל מוצא את עצמו מתגלגל בדיוק לאותה נקודה. והנכד כבר לא מתמודד רק עם הטראומות שלו, אלא נושא על גבו את הטראומות של הדורות שלפניו".
מכאן נובעת השאלה המרכזית של המחזה: "עד לאן המעגל הזה ממשיך? מתי אפשר להפסיק אותו? מתי אפשר לקחת כיוון אחר? האם אפשר לתקן?"
לצד השאלות הקשות, היא מדגישה שהמחזה "הולך בתפר שבין צחוק לכאב ולזעזוע. זו משפחה צינית מאוד, בלי פילטרים. ויש בו גם המון תקווה, המון אהבה, אהבת אדם ואהבה למדינה, עם כל הביקורת ועם כל הקושי".
היא משבחת במיוחד את עבודתו של הבמאי איציק ויינגרטן.
"יש לו כישרון נדיר לעצב יחסים, לעצב חיים, להפיח חיים בכל רגע. אתה ממש מרגיש בתור צופה שאתה נכנס למשפחה הזאת. יש שם עבודה מאוד מעודנת, שלא נופלת למלודרמטיות, עבודה בגובה העיניים, עם המון כבוד לטקסט, לסיטואציה, לשחקנים ולבמה. ב'סוף שבוע בכרתים' יש משהו שמאפשר פשוט לחיות את ההצגה. אתה לא מרגיש זר, אתה לא רק צופה. זו שעה וחצי של צלילה לעולם, כמו להיכנס למשפחה. לצחוק עם הדמויות, להתרגש איתן ולהזדהות איתן".
ההפקה הבאה כבר מסמנת כיוון נוסף. "נקודת רתיחה", מחזה מאת אורי אגוז, בבימויה של זנדני צפריר, תעסוק באלימות בחברה הישראלית. במרכזה עומד רצח של נער, והעלילה בנויה במתכונת של מתח וחקירה, שדרכה נחשפים מתחים חברתיים עמוקים יותר.
"זה מחזה מאוד חברתי. דרך המתח והבלש אנחנו צוללים לנבכי החברה הישראלית, לשוליים, לכעסים, ליצרים שנמצאים מתחת לפני השטח ולביטוי הקשה שלהם".
בהפקה ישתתפו שחקנים דימונאים, בהם חנית כהן מור יוסף, השחקנית הוותיקה ביותר בתיאטרון, וצח מלול, שפועל בתיאטרון כבר שש שנים, לצד שחקנים נוספים שיילקחו מכל רחבי הנגב.
השפה הבימתית תהיה עכשווית, כולל שימוש בווידאו ארט, אבל גם כאן זנדני צפריר מדגישה שהווידאו אינו אמור להיות קישוט. "הוא חלק מהעולם של הנוער ושל הסוגה המשטרתית. אני מקווה שזה יהיה חזק ומרגש כמו שזה נראה כרגע".
אולי כאן נמצא החיבור בין כל התחנות בקריירה שלה. מאורתו דה, דרך היצירה במרחב הציבורי, העיסוק בזיכרון, בפוליטיקה ובטראומה, ועד לתיאטרון דימונה. היא אינה מגיעה כדי להפוך את התיאטרון למשהו שאינו הוא, אלא כדי להמשיך לחקור באמצעותו את המקום שבו אנו חיים.
"אני באמת חוקרת את החוויה הישראלית. החוויה האנושית היא כמובן מעיין נובע, אבל החוויה האנושית בתוך המרחב הישראלי היא חומר אמנותי בלתי נדלה. אפשר לחקור אותה מאינספור זוויות ומאינספור צורות. וזה מעניין אותי לעשות את זה פה".
ואולי דווקא המילה "פה" היא החשובה ביותר. אחרי חיים של יצירה שנולדה במידה רבה מתוך התבוננות בחברה הישראלית, זנדני צפריר חוזרת אל הפריפריה שממנה ניסתה פעם להתרחק, כדי לבנות בה בית.
צילום: לילך רז
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©