שנה לתופת.
היום לפני שנה התעוררנו למציאות אחרת. עולם התרבות הוא סיסמוגרף רגיש מאוד למתרחש בחברה. האמנים: סופרים, משוררים, מחזאים ותסריטאים, מגיבים למתרחש. כל אחד בדרכו. יש שמגיבים בשיתוק ובאלם, לפחות רגעי, ויש כאלה שמתחילים להגיב ביצירתיות, מיד.
יש לזכור שהפצצה נפלה עלינו בסוף סוכות, בשמיני עצרת. סוכות הוא חג של יצירתיות מתפרצת. פסטיבלים רבים מתרחשים בסוכות, אחד הבולטים בהם הוא פסטיבל עכו לתיאטרון אחר, חגיגת הפרינג' הענקית הזאת נקטעה. כך גם פסטיבל הסרטים בחיפה ופסטיבלים רבים נוספים. השנה פסטיבל עכו לא יחגוג את הפרינג' הישראלי. הוא נדחה בינתיים לפסח. במצב הדברים הנוכחי, כאשר הצפון כולו מטווח. היום, פסטיבל חיפה עדיין אמור לצאת אל הפועל, למרות שמכירת הכרטיסים נדחתה.
בתחילה עולם התרבות היה משותק. האולמות היו סגורים. כל התיאטראות וגם חלק מחברות הסרטים שחררו הצגות וסרטים לאינטרנט. כך גם מוזיאונים ומוסדות השכלה, שהוציאו הרצאות שונות, חינם, לציבור שישב בבית, ובעיקר לילדים.
כשהאולמות נפתחו, בחשש רב ומתוך דאגה לחללים מוגנים, הגיעו הניצנים הראשונים. בקאמרי העלו את 'ימים טובים פי אלף', מופע שנוצר במיוחד לתקופה הקשה של אחרי ה 7.10, ימי המלחמה, עם מערכונים שחלקם כואבים וחלקם מצחיקים, כמו מערכון על המתרחש במקלט והדינמיקה הקומית בין שכנים, לצד שירים שמלבים את הרוח הפטריוטית שלנו, כמו 'זן נדיר' ו'מדינה קטנה'. המופע הזה עלה כבר בנובמבר, והיה בין היצירות הראשונות שנכתבו במלחמה.
באותו זמן, תיאטראות שונים ניסו לבוא לקראת הקהל ולדבר עליו בדרך שמקלילה את מצב הרוח. בצוותא, למשל, הוציאו הצגות קומיות וחילקו כרטיסי חינם, ביניהן 'בוז'ולה' ו'אחינועם ואני' של תיאטרון הבית. גם תיאטרון הבית בעצמו הוציא את ההצגה הקומית 'משפחה ברכבת', חינם לקהל. תיאטרון המסתורין הוציא את המופע המצויין, 'נשימה', תמורת תרומה לנפגעי פסטיבל הנובה.
עם הזמן החלו התיאטראות השונים להעלות יצירות שנוצרו כבר בתוך המלחמה, יצירות שעוסקות ב 7.10 והשלכותיו, בדרגות שונות של בשלות. תיאטרון יפו היה מהראשונים להגיב, כבר בינואר, בהיותו תיאטרון שמייצג את דו הקיום היהודי- ערבי, עם 'איך להישאר הומניסטית ב 17 צעדים', עם דיון נוקב שמנהלת אישה שנאחזת בערכים שהנחו אותה לפני ה 7.10 למרות שהסביבה מוותרת עליהם, ערכי שלום והזדהות אנושית. מאיה ערד יסעור כתבה את הקונפליקט בנפשה של אישה, מיכל ויינברג מבצעת, ועובדת הרבה עם הגוף בזמן שאנחנו שומעים את הטקסט הקשה והמורכב, שחוזר על המנטרה 'יש גם אימהות מעבר לגדר'. הצגה זאת מתמודדת עכשיו על פרס 'קיפוד הזהב' והגיעה לרשימה הקצרה ממנה תיבחר ההצגה הטובה ביותר.
בינואר יצרה רות קנר, עם קבוצת התיאטרון שלה, את 'מחרב נומג', הצגה שכדרכה, משלבת תנועה, דימויים וטקסטים. הייתי בערב היצירה של המופע. כתבתי, עם אחרים, מילים על כוסות ופירקתי והרכבתי מילים מאותיות, במה שהפך אחר כך למופע שעלה במוזיאון תל אביב, בחלל של התערוכה 'שמיני עצרת'. גם 'נופל מחוץ לזמן', של אנסמבל פספורט, של היוצרת יעל קרמרסקי, שמוצג גם הוא בחללי מוזיאון תל אביב, מתכתב עם אירועי התקופה ועם האבל על ילדים שאיבדנו.
מוזיאון תל אביב, יש לזכור, נמצא במצב ייחודי, כאשר הוא צמוד לכיכר החטופים, ומושפע מהמתרחש בו. הנהלת המוזיאון פתוחה ורגישה לקשר עם הכיכר ועם משפחות החטופים, ומהתחלה הביאה תערוכות ואירועי תרבות שונים אשר מתכתבים עם עימה, החל מהתערוכה 'שמיני עצרת', ועד לתערוכות חדשות במוזיאון, שמוקדשות להתרחשויות בארץ מאז ה 7.10, אשר כתבנו עליהן כאן. חלק מהמוזיאונים נותן את דעתו גם כן על הצורך להתכתב עם המציאות הקשה בארץ. מוזיאון ארץ ישראל (מוז"א), למשל, נתן מקום נרחב ב'עדות מקומית', תערוכת הדוקו הגדולה בארץ, לתיעוד מה 7.10 ומהמלחמה. מאז הוא נתן מקום לכמה תערוכות נוספות, בהן תערוכת הצילום של יוכבד ליפשיץ, החטופה שחזרה, בתיעוד שנותר מחיי עוטף ישראל וקיבוצה ניר עוז, תערוכה שנפתחה ממש בימים האחרונים.
הצלמים תיעדו ללא הפסקה. את זוועות עוטף עזה, הנובה, את המלחמה, את הלוחמים ואת הלוויות, את משפחות החטופים ואת החטופים שחזרו. אחד מהם, ואולי ראש ובראשון בהם, הוא זיו קורן, שצילומיו הגיעו כבר ל'עדות מקומית', וכיום יש לו תערוכה במרכז פרס. אותה תערוכה הציגה ברחבי העולם, בכ-40 מדינות. זיו גם הוציא ספר צילומים.
ובחזרה לתיאטרון. פסטיבל הדופנ בפתח תקווה נתן מקום ליצירות שנוצרו לאחר תחילת המלחמה, ביניהן מופע מחול בשם 'חיבקתי נמר', של ארבע יוצרות-מבצעות משדרות, שפונו מביתן. היצירה נתנה ביטוי לאנרגיות השליליות שעולות מהמציאות, ולקונפליקטים שעולים בהתמודדות עם הרוע והקושי.
גם המחול הישראלי יצר בהשפעת ה 7.10 והמלחמה. רנה שיינפלד יצרה את 'שימשי' בהשראת המלחמה, ויש ביצירה קינה גדולה וגם תקווה לעתיד.
תיאטרונטו נתן ביטוי רב בהצגות היחיד שלו לאירועי ה 7.10. 'היורשת' של יעל סדן, הביא את הטראומה של התמודדות עם שבויי קרב שחוזרים הביתה. ההצגה הקצרה 'מוכנה' עסקה בהתמודדות של זוג עם גיוס הבן שלא הביאו לעולם מתוך חוסר רצון ללדת ילד שיילך למלחמה וייאבד את חייו בה. ההצגה של רועי ניק, 'גפרור צ'לו' מתרחשת בשדה הקרב. אחת ההצגות הקצרות המצמררות נכתבה על ידי מיכל אהרוני בעקבות סיפורו של הקיבוצניק שישב וחיכה למחבלים כשהוא מגן בכך על משפחתו ששרדה, עם משחק קורע לב של שלמה בראבא. נגבה מאור הביאה את 'חבובט', הצגה שוברת לב על הקשר בינה לבין חברתה שנרצחה עם משפחתה בקיבוץ חולית.
בבית צבי העלו לקראת סוף השנה את המופע 'אל תשאיר אותי לבד', מופע שהוא קולאז' של סיפורים, בהם סיפורי התמודדות עם הלם קרב, סיפורים של מפונים, סיפורי התמודדות נפשית וריגשית. נועה באיער סיפרה שם על חברתה הקרובה שנרצחה בנובה.
תיאטרון דימונה הביא ביולי את 'ברבור שחור', מערכונים ושירים שעוסקים גם הם במפונים, חטופים, לוחמים ולוחמות, ובעיקר בכאב שאנחנו חווים לצד הביורוקרטיה המטרידה שאינה מסוגלת להתמודד עם הכאב והצורך בתמיכה פיזית וריגשית.
גם פסטיבל א-ז'אנר של תיאטרון תמונע ייחד מקום נכבד להתמודדות עם אירועי ה 7.10 והמלחמה. החל מזעקה מוקלטת לקבינט ומגילה שכותב כל משתתף שרוצה בכך, עם חזון לעתיד, דיונים בתפקידה של אמנות בעת הזאת, ועד כמה אקטיבית היא צריכה להיות, דרך המחשה על מה שעובר הטבע בתקופה זאת, עם השריפות, עד לדיונים נוקבים בהתנהלותו של ראש הממשלה ובאחריותו להקמת החמאס והתפתחותו.
היצירות שעולות כיום על הבמה, כמו 'מקום לגור בו' של תיאטרון עוטף נגב, שעלה לראשונה בפסטיבל ישראל, כבר עברו תהליך עיבוד רב יותר. יצירה זאת נכתבה על ידי קבוצת היוצרים של התיאטרון, דרך הודעות ווטסאפ, עדויות ממקור ראשון ועדויות קשות, של תושבי העוטף שהתמודדו עם האירועים הנוראים של ה 7.10. ראוי לציין שהחטוף עופר קלדרון הוא אחיו של ניסן קלדרון, המנהל הטכני של התיאטרון. פסטיבל ישראל השנה הקדיש מקום נרחב לעיסוק ב 7.10 ובמלחמה ביצירות רבות נוספות, וכך גם בתחום המוזיקה. אחד המופעים אותו ראיתי, אנשי המוזיקה, היה מרגש מאוד. זמרות מהעוטף שחוו בעצמן את הזוועות, ומפונות, שיתפו פעולה עם זמרים מהשורה הראשונה כדי להביא את חוויותיהן מהאירועים הקשים.
אין ספק שהטראומה הלאומית שעברנו, שהיא טראומה שדורות אחרינו עוד יתמודדו עימה, עם תחושת ההפקרה ההולכת ונמשכת, עם חוסר הביטחון, עם התפרקות מסגרות וערכים, לא פחות מהזוועות שבוצעו על ידי מחבלי החמאס, תוליד יצירות רבות, בספרות ובשירה, בציור ובצילום, בפיסול, בתיאטרון ובקולנוע. אנחנו זקוקים לזה כדי לסייע לנו בתהליך ההתמודדות, כאינדיבידואלים וכעם.
נאחל מכאן לחזרת החטופים. 101 אנשים משלנו, אזרחים וחיילים, עדיין בידי החמאס, חיים ומתים. נאחל גם לסיום מהיר ומוצלח של המלחמה ולחזרת המפונים לביתם.
תמונה ראשית: מתקפת הטרור בפסטיבל המוזיקה נובה, זויה צ'רקסקי, מוזיאון תל אביב
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©