ראיון עם הבמאי מתן אמסלם

"כל דמות על הבמה היא עולם": הבמאי מתן אמסלם בין הקאמרי לאוניברסיטה

בשנים האחרונות ביסס מתן אמסלם את מעמדו כאחד היוצרים המסקרנים בדור החדש של התיאטרון הישראלי. הוא החל את דרכו כשחקן בסטודיו של ניסן נתיב, אך מהר מאוד הבין שהמקום שבו הוא רוצה להשפיע הוא מאחורי הקלעים. הוא פנה ללימודי בימוי באוניברסיטת תל אביב, השלים תואר ראשון ושני בהצטיינות, ומאז הוא נע בין יצירה בפרינג' לבין עבודה במוסדות מרכזיים, בין הוראה לבין בימוי.

במהלך הדרך זכה, בין היתר, בפרס הבמאי המבטיח בפסטיבל עכו, בפרס יזרעאלי ובפרס עיצוב תנועה בקיפוד הזהב.

השנה הגיע אחד הרגעים המשמעותיים בקריירה שלו: המעבר אל התיאטרון הרפרטוארי. בתיאטרון הקאמרי ביים את "הלוויה חורפית" של חנוך לוין, ובמקביל העלה באוניברסיטת תל אביב פרשנות חדשה ל"השחף" של צ'כוב. שתי ההפקות שונות זו מזו, אבל שתיהן נושאות את חתימת היד שלו: חיפוש אחר השכבות האנושיות שמתחת לטקסט.

בשיחה איתו קשה שלא להבחין בכך שהוא מדבר פחות על "הצלחות" ויותר על תהליכים. על האנשים שליוו אותו, על השחקנים שאיתם הוא עובד, ועל הרצון להמשיך להישאר סקרן.

הילדות בירושלים: "כבר מההתחלה ראיתי את הדברים בעיניים של במאי"

הדרך אל הבימוי התחילה דווקא מתוך המשחק.

"אני הייתי נער שוחר תיאטרון", מספר אמסלם. "למדתי במגמת התיאטרון של התיכון ליד האוניברסיטה, וגם ב'נורית קציר', שהיה מקום מפגש מחבק, חם ומקצועי לנוער חובב תיאטרון בירושלים. שיחקתי גם שם וגם שם, וכבר מההתחלה התחלתי בעצם לראות את הדברים בעיניים של במאי. כבר אז דמיינתי תמונות. ידעתי שזה קול מאוד חזק אצלי."

המשיכה לבימוי לא הגיעה בשלב מאוחר יותר, אלא הייתה שם כבר בתחילת הדרך.

"בהמשך הלכתי ללמוד משחק בניסן נתיב תל אביב, וגם שם חיפשתי כל הזמן הזדמנויות לביים. המשחק היה אצלי משיכה לטקסט, אבל תמיד רציתי לביים. החלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה, וויתרתי על המשחק לטובת תואר ראשון ושני בבימוי. זו הייתה החלטה חשובה שלקחתי."

תקופת הלימודים באוניברסיטה הייתה עבורו הרבה יותר מרכישת מקצוע.

"מי שגרמה לי להמשיך הייתה פרופסור אופירה הניג, שהיא מנטורית שלי. היינו ארבעה בכיתה, והייתה לנו מערכת תומכת בצורה מדהימה. טיפחו אותנו כמו פרחים. עשינו שני פרויקטים גדולים עם מסלולי המשחק והעיצוב, וזה אפשר לנו להתנסות וגם לטעות בגדול. זו הייתה חממה נעימה שמאוד השפיעה עליי."

כשהוא מדבר על השנים האלה, עולה שוב ושוב אותו רעיון שמלווה גם את עבודתו היום: הצורך בסביבה שמאפשרת חיפוש. מבחינתו, יצירה אינה נולדת רק מידיעה ברורה של הדרך, אלא גם מהיכולת לטעות בדרך אליה.

מפסטיבל עכו אל הדרך המקצועית

אחרי הלימודים הגיע השלב שבו החלו הדלתות הראשונות להיפתח.

"פרויקט הגמר שלי באוניברסיטה היה 'לילה מאלף'. שלום שמואלוב, שהיה המנהל האמנותי של פסטיבל עכו, ראה את העבודה והציע לי לבוא ולביים בפסטיבל. הוא שידך לי את אינה אייזנברג, וההצגה שהעלינו, 'חוסר עניין לציבור', זכתה בכמה פרסים, ביניהם פרס הבמאי המבטיח בשנת 2019."

ההצלחה הזו הייתה נקודת התחלה.

"משם בעצם התחלתי לקבל הזדמנויות גם לביים וגם ללמד, הן בניסן נתיב והן באוניברסיטה. ההצגות שעשיתי שם היו עבורי כלי חשיפה מדהימים, וכך גם ההצגה בעכו. משם התחלתי להתגלגל וזה מאוד פיתח אותי כיוצר."

אבל גם כאן, כמו לאורך כל השיחה, הוא בוחר להפנות את הזרקור לאחרים.

"זו הזדמנות מצוינת להודות לאנשים שליוו אותי, ליעל קרמסקי מאוניברסיטת תל אביב, לניר ארז מניסן נתיב וכמובן לשלום שמואלוב."

המעבר לקאמרי והמפגש עם חנוך לוין: "הבטחתי לעצמי לחלום בגדול"

אחרי שנים של עבודה בפרינג', שבהן בנה לעצמו שפה בימתית עצמאית, הגיע עבור מתן אמסלם הרגע שבו קיבל הזדמנות לעבוד בתוך אחת המסגרות המרכזיות של התיאטרון הישראלי.

הדרך אל הקאמרי לא הייתה מבחינתו מעבר חד בין שני עולמות, אלא המשך טבעי של תהליך ארוך. גם שם הוא חיפש את אותו דבר: טקסט שיש בו עומק, דמויות מורכבות ואפשרות לפתוח שאלות על בני אדם.

"החיבור התחיל בקריאה של המחזה 'שבע ברכות' 

בפסטיבל 'כאן ועכשיו'", הוא מספר. "שם התחיל הדיאלוג. עוד לפני כן נפגשתי עם המנהל האמנותי גלעד קמחי, והוא נתן לי את ההזדמנות הזו בפסטיבל. זה עבד מדהים, כי הטקסט היה נהדר והיה חיבור טוב מאוד.

גלעד הזמין אותי לביים והיינו בדיאלוג על מה יכול להתאים, ואז הוא העלה את השם של חנוך לוין."

ברגע שהשם עלה, משהו התחבר.

"מהרגע ששמנו אותו על השולחן, התרגשתי. כנער הייתי פריק של חנוך לוין, ובכיתה י"ב אפילו ביימתי מחזה שלו. כשרק נאמר השם שלו, זה היה מסע לחומרים שהיו מרתקים עבורי. כשגלעד הציע את 'הלוויה חורפית', קראתי את זה שוב וראיתי פרויקט מאתגר מאוד על במה גדולה."

עבור אמסלם, המפגש עם לוין אינו רק מפגש עם מחזאי חשוב, אלא עם עולם שלם של שאלות על בני אדם. מתחת להומור השחור, לאבסורד ולמצבים הקיצוניים, הוא מחפש את הרגע האנושי.

"הלוויה חורפית": בין אכזריות לחמלה

אחת הבחירות המרכזיות שלו בהצגה הייתה לא לנסות "לייפות" את העולם הלוויני, אלא להתבונן בו דרך המנגנונים האנושיים שמפעילים אותו.

"זו תמיד השאלה הראשונה כשמגיעים לטקסט: האם יש נושא שאני יכול ללכת איתו ולפתח דרכו עולם? זה תמיד מתקשר אצלי לקונטקסט שקורה היום, מבחינה חברתית, פוליטית ומנגנונים חברתיים.

כשקראתי את המחזה שוב, הרגשתי כאילו חנוך לוין כתב את זה היום. היה שם משהו באנושיות מול האכזריות."

לדבריו, המשפחה במחזה אינה מונעת מרוע.

"המשפחה הזו בעצם רק רוצה לחיות חיים שנשענים על אידיאל בסיסי וצנוע, חתונת הבת או הבן, שיהיו מסודרים. הדבר הצנוע הזה מקבל תפנית אבסורדית כשהצורך מוביל לעיוורון מוחלט.

אפשר לקרוא את לוין דרך תפיסות של טוב ורע, ואפשר לראות את האכזריות מול החמלה. ניסינו לגבש מהלך שבו נבין, למשל, למה הן זורקות אותו מההימלאיה. יש שם אכזריות, אבל היא בסאבטקסט, היא לא גסה. בתוך הארכיטיפים של לוין חיפשנו את המנעד האנושי."

המוות, לדבריו, אינו רק נקודת סיום במחזה אלא נוכחות שמלווה את כל ההצגה.

"יש בהצגה הזו קו של מוות שנוכח כמציאות נוספת לצד ההומור והדיאלוגים השנונים. אי אפשר לברוח מהמוות, והרגעים הבימתיים שלו היו חלק מרכזי בתפיסה שלנו ונוכחים מאוד בחדר החזרות. לצד המוות והאכזריות, יש במחזה הזה גם חמלה גדולה."

אחת הבחירות הבולטות בהפקה היא העבודה עם במה כמעט ריקה.

"הבנו שלא צריך הרבה. יש משהו בטקסט של חנוך לוין שתומך בבמה ריקה, הוא בנוי אליה, כי כל המעברים נמצאים כבר בתוך המילים."

הבמה הריקה והקונפטי שמספר סיפור

השפה החזותית של "הלוויה חורפית" נולדה מתוך דיאלוג ארוך בין הבמאי לבין צוות היוצרים.

"הצורה נעשתה בשיתוף פעולה הדוק עם המעצב ערן עצמון. עשינו המון ניסיונות כדי להביא לידי ביטוי כל תחנה במסע המטורף הזה.

בהתחלה חשבנו איך לעצב כל לוקיישן, אבל ככל שהתהליך התקדם והעמקנו בטקסט, הבנו שלא צריך הרבה. הטקסט של חנוך תומך בבמה ריקה."

מתוך הצמצום נולדה גם השפה החזותית. "בחרנו במוטיב של מעגליות שהרגיש לנו נכון מאוד, ומשם דמיינו את הסצנות. הלכנו על עולם של שחור ולבן מול עולם צבעוני, עולם המתים מול עולם החיים, וזה הנחה אותנו ואת מרינה שעיצבה את התלבושות.

האלמנט החזותי היחיד שנשאר על הבמה הוא הקונפטי, שיכול להפוך להרבה דברים: הוא קשור לחגיגה ולחיים, אבל הוא גם ביטוי לקורבנות ולמלאך המוות."

"אין דבר כזה תפקיד קטן": העבודה עם השחקנים והליהוק לקאמרי

אחת התכונות הבולטות בעבודות של מתן אמסלם היא היחס שלו לכל דמות. גם כאשר מדובר בדמות שנמצאת לכאורה בשולי העלילה, הוא מחפש את המנוע הפנימי שלה, את הסיבה שבגללה היא קיימת ואת הרגע שבו היא יכולה להפוך למשמעותית.

אבל הגישה הזו אינה רק בחירה אמנותית. היא קשורה גם להכשרה שלו כשחקן.

כשצופים בעבודות שלך, כמו "הלוויה חורפית" או "השחף", מרגישים שאין אצלך תפקידים קטנים. גם דמויות שוליות כביכול מקבלות את הבמה במלואה והופכות לרגע לתפקיד ראשי. איך אתה משיג את זה?

"אולי זה בגלל שלמדתי משחק, ואולי כי יש משהו בתקשורת האנושית. תיאטרון הוא אמנות של אנשים.

אני מרגיש שלכל דמות שקיימת על הבמה יש סיבה. התפקיד שלי, יחד עם השחקנים, הוא להוציא את המקסימום מכל הדמויות. 

אם המחזאי בחר להביא את הדמות הזו למחזה, יש לזה סיבה, ואנחנו צריכים לממש את הפוטנציאל שלה בהתאם לפרשנות ולתפיסה שלנו."

האמונה הזו באה לידי ביטוי גם בדרך שבה הוא ניגש לליהוק "הלוויה חורפית". למרות שמדובר בהפקה גדולה של הקאמרי, עם להקה רחבה ושחקנים מנוסים, הוא לא ויתר על הבחירות האישיות שלו.

איך ניגשת למלאכת הליהוק מתוך הלהקה של הקאמרי?

"ברור שהליהוק הוא לפי צורכי התפקידים, וברור שצריך למצוא את השחקנים מתוך הלהקה. אבל אני אמרתי לעצמי שאני יכול לחלום בגדול, וביקשתי את רבקה מיכאלי.

מאוד שמחתי והתרגשתי כשהיא הסכימה והבנתי שאזכה לעבוד איתה. תהליך הליהוק היה בדיאלוג עם גלעד קמחי. הבאתי את רשימת החלומות שלי, כולהמורכבת משחקנים ענקיים בעיניי, ולהפתעתי גלעד אמר שזו בחירה מעולה. כולם הסכימו מיד. בכל זאת, זה חנוך לוין, והכול זרם בצורה מצוינת."

העבודה עם שחקנים היא אחד הנושאים שחוזרים לאורך השיחה. גם כשהוא מדבר על במאי, על עיצוב או על קונספט, בסופו של דבר הוא חוזר אל האדם שמבצע את היצירה.

איך היית מגדיר את הקשר שלך עם השחקנים בחדר החזרות?

"התפיסה שלי היא שתיאטרון עושים עם בני אדם. הבמאי מנווט את הספינה, אבל הוא לא דיקטטור.

השחקנים, גם כשהם סטודנטים, הם פרטנרים מרכזיים בפענוח הדמויות ובהובלת המהלכים. גם אם יש לי החלטה ברורה מראש, הכול חייב להיעשות בדיאלוג.

הם אלה שמספרים את הסיפור וחשוב שהם ירגישו שהם מבטאים את עצמם ומביאים את המקסימום שלהם. זה הדבר הכי חשוב לי בחזרות."

זו אולי אחת הסיבות לכך שהעבודות שלו מצליחות לשלב בין תפיסה חזותית ברורה לבין תחושה של חופש על הבמה. אמסלם מגיע לחדר החזרות עם עולם שלם שכבר נבנה, אבל משאיר מקום לגילוי.

"השחף" במטבח המתפרק: צ'כוב דרך עיניים צעירות

אם "הלוויה חורפית" הייתה המפגש של אמסלם עם התיאטרון הרפרטוארי, הרי ש"השחף" באוניברסיטת תל אביב אפשרה לו לחזור אל מרחב של עבודה עם סטודנטים צעירים שאינה מבחינתו פרויקט קטן. להפך. היא מאפשרת כניסה מחודשת אל טקסט קלאסי ובדיקה שלו כמעט מאפס.

ראיתי אתמול את "השחף" שביימת באוניברסיטת תל אביב. צ'כוב הוא אתגר עצום, בטח עבור סטודנטים צעירים. איך בחרת דווקא במחזה הזה?

"אני מכיר את הכיתה הזו היטב. לימדתי אותם כבר בשנה ב' כשלמדנו טקסטים של צ'כוב.

בשנה ג' הם מתחילים לעבוד על הפקות יחד עם מסלול בימוי, וראיתי איך הם גדלים ומתפתחים. הרגשתי שיש משהו בכיתה הזו שמאוד מתחבר לי ל'השחף'.

הפרשנות שלנו הציעה צמצום של דמויות וחילופי מגדרים, משהו מהודק יותר שהתאים להם בדיוק ככיתה וכשחקנים.

לעשות את 'השחף' זה חלום גדול שלי, וזה התאים כמו כפפה ליד."

הבחירה בצ'כוב, אצל אמסלם, אינה ניסיון לשחזר מסורת. להפך. היא נובעת מהרצון לבדוק מה קורה כאשר לוקחים יצירה מוכרת ומסתכלים עליה מזווית חדשה.

"השחף" במטבח המתפרק: לפרק את הקלאסיקה כדי למצוא בה חיים חדשים

צ'כוב נחשב לאחד האתגרים הגדולים ביותר לבמאי. הטקסטים שלו מלאים בשתיקות, ברמזים, ביחסים עדינים בין הדמויות ובפער שבין מה שנאמר לבין מה שמסתתר מתחת לפני השטח. אצל מתן אמסלם, המפגש עם "השחף" לא התחיל מניסיון להסביר את המחזה, אלא מהרצון לפתוח אותו מחדש.

איך מביאים שחקנים בתחילת דרכם להתמודד עם העומק של צ'כוב?

"הם באו מוכנים מאוד. כשחקן, אתה צריך שהפרשנות תהיה יציבה על הקרקע, וצריך גם יכולת מחקר.

בחדר החזרות היה משהו בפענוח הסיטואציות שהתחבר לפרשנות שלי, ועל הקרקע היציבה הזו מתחיל הדיאלוג על הביצוע.

המסלול הזה נותן מקום לפרשנות של הסטודנטים עצמם, בליווי ובתמיכה שלי, תוך דחיפה שלהם להיות מדויקים יותר. הם חמישה בכיתה, הטכניקה שלהם מצוינת, והרגשתי שאני פשוט מתמסר לעבודה איתם."

אחת הבחירות הבולטות ביותר בעיבוד שלו היא העברת מוקד ההתרחשות. במקום האגם המוכר המזוהה כל כך עם המחזה, אמסלם בוחר להכניס את הדמויות אל תוך מרחב ביתי, סגור וחונק.

האסתטיקה ב"השחף" שלכם מרהיבה ומנוגדת: מצד אחד מטבח מכוער ומתפרק, ומצד שני צבעוניות קיצונית של שחור, לבן ואדום, תנועה חזקה, צלליות ותמונת סיום פיוטית. מה עומד מאחורי הבחירות האלה?

"היה לי ברור שהשחף הזה חייב לקרות בתוך הבית, במטבח, ולא מול האגם כפי שקורה בדרך כלל.

אחת הבחירות הראשונות שלי הייתה להפוך את סורין, הדוד של קוסטיה, לאולגה, דודה שמשמשת בעצם כאם אלטרנטיבית מול ארקדינה, האם הביולוגית הקרה והנוטשת.

רציתי דמות נשית שתהיה אמא חלופית, למרות שגם היא לא מצליחה למלא את החור שנשאר אצל קוסטיה.

כל המנוע שלו הוא הרצון שאימו תאהב אותו, ולא לחינם המשפט האחרון שלו בהצגה הוא 'זה יצער את אמא' ."

הבחירה במטבח אינה רק בחירה אסתטית. היא הופכת את המרחב עצמו למעין מלכודת רגשית.

"הקריאה שלי כבמאי התחילה במאבק בין צורה לצורה: בין הצורה הקונקרטית והמדויקת שקיימת על הבמה, המטבח המתפרק, אל מול הצורה המופשטת שבמוות שלו בסוף.

המטבח נולד מהרעיון של איך כובלים את קוסטיה לדברים שהוא בז להם. גם כשהוא הופך לסופר, הוא לא מגשים את הצורה שרצה, אלא כותב באותה צורה שבה כותב טריגורין, הצורה שלה הוא בז."

גם הסיום של ההצגה מתרחק מהבחירה הריאליסטית המקובלת.

לגבי הסוף, בחרת בסוף פתוח ומאוד פיוטי. לא נשמעת ירייה, ולא לגמרי ברור לצופה שקוסטיה מת.

"נכון. עד אותו רגע בהצגה הכול היה מאוד ריאליסטי, בישלו, אכלו. אבל פעולת המוות שלו היא מופשטת יותר.

היא מייצרת רגע פיוטי שלא היה לו מעולם במהלך חייו."

אחת השכבות המעניינות בעבודה היא הדיאלוג עם "המלט", שמופיע במחזה של צ'כוב עצמו אך מקבל אצל אמסלם ביטוי חזותי ברור.

אי אפשר לפספס את מוטיב "המלט" ששזרת בפנים, במיוחד כשנינה מחזיקה את הגולגולת ברגע של "להיות או לא להיות".

"זה לגמרי שם. פרופסור יאיר ליפשיץ, ראש החוג לתיאטרון, אמר על זה יפה: 'קוסטיה חי כהמלט אבל מת כאופליה'.

הקשר של המלט לגרטרוד וההשפעה שלו על יחסים בין קוסטיה וארקדינה הוא מוטיב ידוע שכתבו עליו רבות, אבל אני בחרתי לקחת את זה צעד קדימה ולהפוך את זה לדימוי חזותי ומרכזי שמפענח את היצירה כולה."

המוזיקה כשחקן נוסף: "היא לא רק רקע, היא מנוע דרמטי"

אצל מתן אמסלם ההצגה אינה מתחילה רק בטקסט. עוד לפני שהשחקנים נכנסים לחדר החזרות, עוד לפני שהתפאורה מקבלת צורה, כבר מתחיל להיבנות עולם שלם של צלילים.

המוזיקה היא עבורו חלק בלתי נפרד מהשפה הבימתית. לא קישוט ולא שכבת אווירה, אלא מרכיב דרמטי שמנהל יחסים עם הדמויות ועם הסיפור.

המוזיקה תופסת מקום עצום בעבודות שלך. איך אתה בונה את הפסקול?

"המוזיקה מאוד מפעילה אותי. כשאני קורא מחזה נולד לי פלייליסט כמעט אינטואיטיבי. צפים לי טרקים ומאותו רגע אני מתחיל לגבש מחקר מוזיקלי.

המוזיקה היא שחקן נוסף מבחינתי. היא לא רק רקע או אווירה, היא מנוע דרמטורגי."

ב"הלוויה חורפית" הבחירה המוזיקלית נולדה מתוך המתח שבין אהבה, אובדן ומוות.

"עשיתי את העריכה המוזיקלית בשיתוף עם המוזיקאי המצוין גל לב. בגלל מוטיב האהבה הגדול במחזה, ידעתי שאני רוצה להכניס שירי אהבה קנוניים שיספרו סיפור וייצרו אירוניה.

מיקמנו את המוזיקה בשנות השמונים, התקופה שבה המחזה נכתב, וזה התאים מאוד לקצב שלנו.

לגבי לאונרד כהן, היה לי ברור מההתחלה שהשיר 'Take Me to the End of Love' הוא המדויק ביותר, והוא מלווה את ההצגה מתחילתה ועד סופה יחד עם מלאך המוות."

העבודה על העולם הבימתי, הוא מסביר, אינה מסתיימת בבחירת רעיון אחד. להפך. מהרגע שבו נולד הכיוון הראשוני מתחיל תהליך ארוך של בדיקה.

"אחר כך כל הפרודוקציה, השפה הבימתית והפיענוח של הקונספט לוקחים חודשים ארוכים של התנסויות כדי לבדוק מה נכון לקאסט.

באוניברסיטה, למשל, עם הסטודנטים לעיצוב, כל מעצב מקבל חונך בתחום התפאורה, התלבושות והתאורה. יש שולחן עם כמה מוחות מובילים, תבניות וחקירות, וזה צד חזק אצלי.

אחרי שיש ספר בימוי, הגיבוש לוקח חודשים עד שנכנסים לחדר חזרות.

זה חלק שמפעיל אותי גם כצופה, לראות איך הבחירות החזותיות והאסתטיקה כל כך חשובות להצגה."

במאי כמנהיג, לא כשליט

לאורך כל השיחה חוזרת תפיסה אחת: אמסלם רואה בבימוי מלאכת שיתוף. גם כאשר יש לו חזון ברור מאוד, הוא אינו מחפש שחקנים שיבצעו הוראות, אלא יוצרים שייכנסו איתו למסע.

איך היית מגדיר את הקשר שלך עם השחקנים בחדר החזרות?

"התפיסה שלי היא שתיאטרון עושים עם בני אדם. הבמאי מנווט את הספינה אבל הוא לא דיקטטור. השחקנים, גם כשהם סטודנטים, הם פרטנרים מרכזיים בפיענוח הדמויות ובהובלת המהלכים. גם אם יש לי החלטה ברורה מראש, הכול חייב להיעשות בדיאלוג.

הם אלה שמספרים את הסיפור וחשוב שהם ירגישו שהם מבטאים את עצמם ומביאים את המקסימום שלהם. זה הדבר הכי חשוב לי בחזרות."

זו אולי אחת הסיבות לכך שגם בעבודות גדולות ומורכבות נשמרת אצלו תחושה של אינטימיות. למרות העיסוק במבנים גדולים, בטקסטים קלאסיים ובשאלות פילוסופיות, נקודת המוצא תמיד נשארת האדם.

החלום הגדול: להמשיך ליצור

כשמבקשים מאמסלם לדבר על מחזה חלומות או על יעד מקצועי גדול במיוחד, הוא אינו ממהר לסמן פסגה אחת שאליה הוא רוצה להגיע.

לסיום, מהו מחזה החלומות שלך ואיפה נראה אותך בהמשך?

"האמת היא שאין לי מחזה חלומות אחד ספציפי. כמעט בכל פרויקט אני מגשים חלום קטן, קונספט שחשבתי עליו, או שפה מוזיקלית שמשתנה מהצגה להצגה. אני דואג להגשים חלומות כדי שהעבודה לעולם לא תהפוך לאוטומטית.

יש כבר כמה פרויקטים מרתקים בקנה שאני נמצא בעיצומן של ההכנות לקראתם, והחלום הכי גדול שלי הוא פשוט להמשיך ליצור ולעשות תיאטרון."

אולי דווקא כאן מסתתר הסוד של אמסלם. למרות ההישגים, הפרסים והמעבר לבמה המרכזית של הקאמרי, הוא עדיין מדבר כמו יוצר בתחילת הדרך. כמו אותו נער ירושלמי שישב באולם וצפה בתיאטרון בעיניים של במאי.

כי עבורו, כל מחזה הוא עולם חדש לחקור, וכל דמות היא הזמנה להקשיב.

צילום תמונה ראשית: שמחה ברבירו