מצד שני: נומה בר במוזיאון תל אביב

מצד שני: נומה בר מזמין אותנו לראות את מה שכבר נמצא מול העיניים

הילד מעפולה שהפך את החלל הריק לשפה בינלאומית

נומה בר מבקש מאיתנו לעצור. לא למהר הלאה. להביט פעם אחת, ואז לחזור ולהביט שוב.

זו בדיוק משמעות השם של התערוכה החדשה שלו במוזיאון תל אביב לאמנות: "מצד שני" (Look Again). כבר בשם טמונה התפיסה שמלווה את כל היצירה שלו: שום דבר אינו חד ממדי. לכל צורה יש צד נוסף, לכל סיפור יש אפשרות אחרת, ומה שנראה ריק יכול להתגלות כמקום שבו מסתתר הרעיון החשוב ביותר.

נומה בר, שנולד כאבינועם ברנשטיין בעפולה בשנת 1973, הוא כיום אחד המאיירים והמעצבים הישראלים המוכרים בעולם. לאחר לימודיו במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל עבר ללונדון, שם בנה קריירה בינלאומית מרשימה.

עבודותיו פורסמו בעיתונים ובמגזינים מובילים בעולם, הוא יוצר עטיפות ספרים לסופרים ידועים ובהם הרוקי מורקמי ומרגרט אטווד (סיפורה של שפחה), עובד עם חברות ומותגים בינלאומיים, ובהם קוקה קולה, והפך את השפה המינימליסטית שלו לסימן היכר.

אבל מאחורי ההצלחה הגדולה מסתתרת תפיסת עולם כמעט ילדותית בפשטותה: להמשיך להתבונן.

נומה מספר שהוא רצה להיות אמן כבר מגיל צעיר מאוד. לאורך הדרך למד מיומנויות קלאסיות כמו רישום וקליגרפיה, אך דווקא מתוך השליטה הטכנית הגיע אל הצמצום. ככל שלמד יותר, כך הבין שלא תמיד צריך להוסיף. לפעמים דווקא ההחסרה מגלה יותר.

הקליגרפיה הייתה עבורו שיעור חשוב בהבנת היחסים בין קו לבין מרחב. אות יפה אינה עומדת בפני עצמה בלבד. גם המרווחים סביבה הם חלק מהיצירה. הרווח בין האותיות, המקום שבו לכאורה "אין כלום", הוא זה שמאפשר לצורה להתקיים.

הרעיון הזה הפך בהמשך לאחד העקרונות המרכזיים בעבודתו: החלל השלילי.

בעולם העיצוב זהו מושג מוכר, המתאר את השטח הריק סביב הדימוי. אבל אצל נומה בר החלל הזה אינו באמת ריק. הוא מכנה אותו לעיתים "חלל חיובי", משום שהוא מייצר משמעות לא פחות מהצורה עצמה.

כאשר מביטים בעבודות שלו, מבינים במהירות שהעין שלנו אינה יכולה להסתפק במבט ראשון. דמות יכולה להפוך לחיה, חפץ יכול להפוך לפנים, ושני רעיונות מנוגדים יכולים להתקיים באותו דימוי.

היער, הציפורים וכוס הקפה

אחת התכונות המיוחדות ביצירה של נומה היא היכולת למצוא השראה דווקא בדברים הקטנים והיומיומיים ביותר.
בשנים האחרונות הוא חי בסביבה הקרובה לטבע, והיער הפך עבורו למעין סטודיו נוסף. הוא מתבונן בציפורים, לומד את התנועה שלהן, את היחסים בין הלהקות ואת האופן שבו הן ממלאות את המרחב. מבחינתו, היער הוא מערכת משתנה ללא הפסקה, יצירה חיה שאין בה רגע אחד זהה לקודמו.

ההתבוננות בציפורים מתחברת באופן טבעי לעיסוק שלו בחלל. הציפור אינה רק גוף, אלא גם התנועה שסביבה. היא מוגדרת לא רק על ידי מה שהיא, אלא גם על ידי המקום שהיא תופסת בעולם.

אבל נומה מדגיש שהשראה אינה חייבת להגיע ממקומות רחוקים או מאירועים גדולים. היא יכולה להגיע גם מרגעים שנראים חסרי חשיבות. הוא מספר על מחשבות שעולות לו במהלך נסיעה ברכבת, בזמן המתנה בתור, או אפילו מתוך התבוננות בכוס קפה.

אחת השאלות שהוא אוהב לשאול היא מה קורה בעצם בין האצבע לבין הידית של הספל. עבור רוב האנשים זהו מרווח חסר משמעות. עבורו זהו מקום שבו יכולה להתחיל יצירה. זו אולי הסיבה לכך שהעבודות שלו מצליחות להיות גם פשוטות וגם עמוקות. הן נולדות מתוך הסתכלות מדויקת על המציאות, אבל מציעות לנו לראות אותה מחדש.

נומה אומר שהוא "עובד בלהישאר ילד", והמשפט הזה מסביר הרבה מהקסם של התערוכה. הילד שבו אינו מחפש רק משחק, אלא שומר על היכולת לשאול שאלות. מדוע הדבר נראה כך? מה מסתתר מאחוריו? האם אפשר לראות אותו אחרת?

זו בדיוק החוויה שהמבקר עובר בתערוכה. הוא הופך לרגע לילד סקרן, שמגלה מחדש דברים שכבר חשב שהוא מכיר.

כשהאיור הופך לפסל, לשטיח ולסיפור

אחד הדברים המפתיעים בתערוכה הוא שנומה בר אינו מסתפק עוד בנייר ובמסך. התערוכה מציגה כיצד השפה הגרפית שפיתח במשך עשרות שנים פורצת אל המרחב והופכת לחוויה תלת ממדית. איורים הופכים לפסלים, לאריגים, למיצבים ולחפצים, מבלי לאבד את העיקרון שמלווה אותו מתחילת דרכו: דימוי אחד שמכיל לפחות שתי משמעויות.

הדוגמה הבולטת ביותר היא העבודה "שלום", שמקבלת מקום מרכזי בחלל התערוכה. לצד היצירה מוצג גם הטקסט שכתב נומה, והוא מעניק לה עומק נוסף. מתברר שהרעיון לא נולד בן רגע. בתחילה ניסה להשתמש ביונה, בענף זית ובסמלים המוכרים של שלום, אך הרגיש שכולם שחוקים ואינם אומרים דבר חדש. במשך ימים הסתובב בלי פתרון, עד שזיכרון ילדות צף ועלה. הוא נזכר בשכונת קדמה, ב"מרתון הכבש" של חליל, ובאותו רגע התחבר הזיכרון אל הפסוק מספר ישעיהו: "וגר זאב עם כבש."

כך נולד הדימוי המזוהה כל כך עם נומה. מרחוק נראה כבש לבן, שקט ותמים. רק כאשר מתקרבים מבחינים שפניו מורכבות למעשה מראשו של זאב. שני היצורים אינם נלחמים זה בזה. הם חיים באותו גוף, באותה צורה, כאילו האחד אינו יכול להתקיים בלי השני.

זו אינה רק יצירה על שלום בין עמים. היא מדברת גם על המאבקים שבתוך כל אדם, על היכולת להכיל ניגודים ועל התקווה שגם מציאות מורכבת יכולה לאפשר קיום משותף.
הבחירה להציג את העבודה כאריג צמר גדולה ומרשימה מוסיפה רובד נוסף. החומר הרך והחמים יוצר ניגוד חריף לרעיון הטעון, וכך מחזק את עוצמתו.

קשה לעמוד מול היצירה הזאת מבלי להרגיש שהיא מקבלת משמעות חדשה דווקא בימים שבהם המילה "שלום" נשמעת רחוקה כל כך.

לא רחוק ממנה ניצב פסל שחור ומבריק, שבמבט ראשון נדמה כאובייקט מופשט. רק כאשר מתחילים להקיף אותו מתגלות פנים אנושיות, ואז עוד פנים, ואז נדמה שהן שוב נעלמות. הפסל מאלץ את המבקר לנוע סביבו. אי אפשר להבין אותו מנקודה אחת בלבד.

זו למעשה מטפורה לכל התערוכה. גם המציאות אינה ניתנת להבנה מזווית אחת בלבד.
בהמשך מוצגות עבודותיו לעטיפות ספרים, ובהן סדרת העטיפות שעיצב לספרי הרוקי מורקמי. מרתק לראות כיצד הוא מצליח לתרגם ספרים עמוסים בדמיון, במסתורין ובפסיכולוגיה לכמה צורות פשוטות בלבד. אין כאן איור של העלילה. יש רמז. יש תחושה. יש סקרנות שמזמינה לפתוח את הספר. זו עדות ליכולתו הנדירה של נומה לספר סיפור שלם כמעט בלי מילים.

גם העבודה האדומה, שנראית תחילה כשמלה אלגנטית, מצליחה להפתיע. במבט נוסף הופך הצווארון הלבן לראשה של ציפור. שוב מתברר שהציור לא השתנה. רק נקודת המבט של הצופה השתנתה.

ככל שמתקדמים בין היצירות, מתחילים להבין שהתערוכה אינה עוסקת רק באמנות. היא עוסקת בדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם. נומה בר מזכיר לנו שוב ושוב שהעין רואה רק את מה שהמוח מוכן לראות. לפעמים כל מה שנדרש הוא לעצור לעוד כמה שניות, ואז לגלות שבתוך הדימוי המוכר הסתתר כל הזמן סיפור אחר.

בין קוקה קולה למטקות: כשאין גבול בין עיצוב לאמנות

אחד הנושאים שעולים שוב ושוב במהלך הסיור הוא השאלה היכן עובר הגבול בין אמנות לבין עיצוב מסחרי. אצל נומה בר נדמה שהגבול הזה פשוט אינו קיים. מבחינתו, השאלה אינה מי הזמין את העבודה, אלא האם הרעיון מספיק חזק. לכן אין אצלו הבחנה בין כרזה למוזיאון, עטיפת ספר, איור לעיתון או קמפיין בינלאומי. כולם נשענים על אותה חשיבה חזותית.

בין העבודות המוצגות אפשר למצוא פרויקטים שנוצרו עבור קוקה קולה, לצד עבודות עבור עיתונים מובילים בעולם. באחד הקמפיינים הידועים, Message in a Bottle, הצליח נומה להפוך את בקבוק הקולה המוכר לאובייקט שמספר סיפור חדש לחלוטין. גם כאן הוא אינו משנה את המוצר, אלא את האופן שבו אנחנו מביטים בו. הדימוי פשוט, נקי ומינימליסטי, אבל מסתיר בתוכו משמעות נוספת שמתגלה רק לאחר רגע.

גישה דומה אפשר לראות גם בשיתוף הפעולה עם מרצדס סמארט. במקום לראות במכונית כלי תחבורה בלבד, הוא מתייחס אליה כאל קנבס תלת ממדי. הציורים נמשכים מצד אחד של הרכב אל הצד האחר, וכל תנועה של הצופה סביב המכונית חושפת פרט נוסף. גם כאן, התנועה של המבקר היא חלק בלתי נפרד מהיצירה.

אחת העבודות הבודדות שנוצרו במיוחד עבור התערוכה מוקדשת דווקא לקיץ הישראלי. נומה בחר במטקות, אולי החפץ המזוהה ביותר עם חוף הים בתל אביב. מבחינתו, משחק המטקות אינו תחרות אלא שיחה. שני אנשים מנהלים דיאלוג באמצעות קצב, תנועה והקשבה. מתוך הצורות הפשוטות של המטקות הוא יצר דמויות שלמות, שהופכות לאנשים, לפרצופים ולגופים. שוב, חפץ יומיומי הופך לשפה חזותית.

האוצר יובל סער סיפר כי הרעיון להביא את נומה בר למוזיאון נבע מהאמונה שאיור הוא כבר מזמן לא תחום משני בעולם האמנות. סער, ממייסדי שבוע האיור, סיפר גם על החוויה המכוננת שעבר בילדותו בתערוכה של דייוויד הוקני. הוא זוכר כיצד יצא ממנה והחל לגזור עיתונים וליצור בעצמו. מבחינתו, תערוכה טובה היא תערוכה שגורמת למבקרים לרצות ליצור. נדמה שגם "מצד שני" מסוגלת לעשות זאת.

מעבר לאיכויות האמנותיות שלה, התערוכה מצליחה להיות נגישה מאוד. ילדים מתלהבים מהמשחק החזותי, מבוגרים נהנים מן התחכום, ואנשי עיצוב יכולים למצוא בה שיעור שלם בשפה גרפית. כל אחד יוצא ממנה עם חוויה מעט אחרת. זו גם אחת מנקודות החוזק שלה. היא אינה דורשת ידע מוקדם, אלא רק סקרנות.

בסופו של דבר, נומה בר אינו מלמד אותנו רק איך מסתכלים על איור. הוא מלמד אותנו איך מסתכלים על העולם. בתקופה שבה אנחנו רגילים לגלול במהירות בין מאות תמונות ביום, הוא מבקש להקדיש עוד רגע אחד למבט. עוד כמה שניות של התבוננות. פעמים רבות זה כל מה שצריך כדי לגלות שהמציאות מורכבת, עשירה ומפתיעה הרבה יותר מכפי שנדמה במבט הראשון. בעזרת החסות של קוקה קולה על התערוכה יתאפשר להכניס מבקרים בעשרה שקלים לכרטיס בלבד. כך מקווה המוזיאון להגיע עם תערוכה זאת לקהלים חדשים.

זוהי תערוכה אינטליגנטית, מהנה ומעוררת מחשבה, שמצליחה לפנות בעת ובעונה אחת גם לחובבי אמנות ותיקים וגם למי שנכנסים למוזיאון לעיתים רחוקות. ובעיקר, היא מזכירה אמת פשוטה שכדאי לקחת גם אל מחוץ למוזיאון: לפני שממהרים לשפוט, כדאי לפעמים להסתכל… מצד שני.

שם התערוכה: מצד שני (Look Again)
אמן: נומה בר
אוצר: יובל סער
מוזיאון תל אביב לאמנות
אוצרת ראשית: מירה לפידות
מנכ"לית המוזיאון: טניה כהן עוזיאל
שיתופי פעולה: קוקה קולה, מרצדס סמארט
נעילת התערוכה: 16 בינואר 2027
צילומים: אביבה רוזן

צילום ראשי: קיץ ישראלי