סופה של כישרון: ראיון חשוף עם השחקנית אתי וקנין סובר

מאת: אביבה רוזן

בשנה האחרונה יצא לי לראות את אתי וקנין סובר על הבמות לא מעט. הפעם הראשונה שבה היא ממש נחרתה בזיכרוני הייתה בתפקיד הכלבה בהצגה "אנטאיג'ינג". מצחיקה, בעלת חיות בימתית יוצאת דופן. ברגע ההוא הבנתי שאני חייבת לראות גם את הצגת היחיד שלה, "אסתר".

בשבוע האחרון פגשתי אותה שוב, הפעם על הבמה הראשית של תיאטרון גשר בהצגה "אחרית הימים", ואז כבר לא היו לי ספקות: החלטתי שאני חייבת, סוף סוף, לשבת איתה לראיון אחד על אחד.

לראיין את אתי זה בדיוק כמו לראות אותה משחקת. היא כמו סופה שעוברת בחדר, מביאה איתה המון אנרגיה בכל מיני דרכים בלתי צפויות. כל שאלה שלי נענתה, וממשם אתי המשיכה והפליגה למחוזות מרתקים, כנים ומפתיעים.

אז הבמה כולה שלה.

הדרך לרפרטוארי, דרך צפון קרוליינה

אני פותחת את השיחה בהתרגשות: "כשאני רואה אותך סוף סוף ברפרטוארי, דהיינו בגשר, אני מרגישה שזה בדיוק המקום שלך."

אתי מחייכת וממהרת להעמיד דברים על דיוקם. "הייתי כבר בהבימה וגם בבית לסין. מאור זגורי, שלמד שנה מעליי בסמינר הקיבוצים, עשה בהבימה את 'נתתי לה חיי' וליהק אותי לשם."

"איכשהו חשבתי שלמדת בכלל בניסן נתיב ירושלים," אני מודה, "אולי בגלל שאת ירושלמית במקור, ואולי בגלל שאת עובדת לא מעט עם תיאטרון האינקובטור, שמככבים בו יוצאי ניסן נתיב ירושלים לא מעטים."

"לא," היא צוחקת. "אמנם בהתחלה רציתי ללמוד בניסן נתיב ירושלים, נבחנתי ולא עברתי, אבל בסופו של דבר זה יצא מאוד לטובה. היה לי טוב בסמינר הקיבוצים, וגם המעבר לתל אביב היה נכון לי באותה תקופה. מהבימה המשכתי להפקות כמו 'שלמה המלך ושלמה הסנדלר' ו'איש חסיד היה', ואחרי כמה שנים הייתי שחקנית בבית לסין. ואז עזבנו לארצות הברית."

"למה בעצם?"

"יצאנו לפוסט דוקטורט של בעלי במתמטיקה. היינו שם שלוש שנים, בצפון קרוליינה. למעשה לקחתי הפסקה מהקריירה פה. נורא מפחיד לעצור ולהיעלם, אבל כשסתכלתי על זה מרחוק הבנתי הרבה יותר טוב מה אני רוצה. הבנתי שאני רוצה ליצור משהו משלי, ופחות ברפרטוארי במובן של מחויבות ולעשות את התפקידים שאומרים לי לעשות לפי ההפקות שלהם.

כך נכנסתי לפרינג', וזה מאוד מאוד כיף לי. באתי לצוותא, לא הכרתי שם אף אחד, ומאז עשיתי עם האינקובטור את 'איפה הילד' ואת 'אנטאיג'ינג'. גשר מגיע אליי עכשיו בזמן מאוד טוב.

עכשיו אני יודעת מי אני ומה יש לי כשחקנית. אני אישה בת 40, הלכתי כבר כברת דרך לא קטנה, ואני מאוד אוהבת מה שאני עושה. הפרופורציות כיום מאוד נכונות לי. לפעמים כשמאוד צעירים חושבים איך אני מגשים את החלומות שלי."

איך הייתה הנחיתה בתיאטרון גשר?

"בגשר קיבלו אותי בצורה מהממת ממש. אלה אנשים שעובדים כלהקה הרבה שנים ביחד ומכירים הניואנסים הכי קטנים אחד של השני, והם קיבלו אותי בחיבוק מאוד גדול. מדובר באנשי מקצוע מהשורה הראשונה, וגם להם ההצגה הזאת הייתה משהו חדש. כולנו התרגשנו ביחד."

"זאת הצגה מאוד פרינג'אית," אני מציינת.

"נכון," מסכימה אתי. "אני מאוד מתחברת לזה, והם מתרגשים מהצורה החדשה. הייתי הרבה בהצגות גשר בעבר. אלכסנדר סנדרוביץ', למשל, כשהוא נכנס והקהל מוחא לו כפיים, זה כל כך יפה. הוא משחק שם כבר 30 שנה!"

מהשולחן של אבא ועד נורית יערי באוניברסיטה

"בואי נפנה קצת לשאלון השחקנית. מתי גילית משיכה לתיאטרון?"

"זה משהו שתמיד היה שם, הרצון בבמה. אני מדברת על זה באסתר: את עולה על השולחן וכל העיניים אלייך. בהתחלה זה היה השירה, וגם בלהקה צבאית הייתי יותר בכיוון המוזיקלי. אחר כך עשיתי את 'כוכב נולד', ואחר כך כבר לא רציתי לשיר. היה לי ברור פתאום, שהכיוון הוא משחק.

התקבלתי לחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. תמיד הייתי תלמידה טובה ואמרתי לעצמי שאני אשחק וגם אוציא תואר. נרשמתי והכל היה מסודר, ואז פרופסור נורית יערי דיברה איתנו. היא הייתה ראש החוג ואמרה שכל מי שבא לפה כדי ללמוד משחק אין לו מה לחפש פה, כי החוג עובר שינוי והולך יותר בכיוון של תיאטרון קהילתי.

חשבתי, מאוניברסיטת תל אביב יצאו כל כך הרבה שחקנים מוכשרים, ענקיים. הלכתי לדבר איתה, והיא אמרה לי: 'תחצי את הכביש לסמינר הקיבוצים, תגשי לאיציק וינגרטן ותלכי לשם'. הלכתי ליום פתוח בסמינר והתאהבתי במקום. אני תמיד אומרת שנורית יערי נתנה לי מתנה מאוד גדולה."

"איך היו השנים בסמינר הקיבוצים?"

"למדתי בסמינר, איציק היה המנהל והמורה שלי והחונכת שלנו הייתה חווה אורטמן. אלה היו שלוש שנים מאוד מאוד טובות. עבדתי קשה, אבל לא הרגשתי שקשה לי. אהבתי את זה.

בסמינר אהבתי את שיתופי הפעולה עם מגמת הבימוי. זאת הייתה סביבה מאוד יצירתית, ויכולתי גם ללמוד שיעורים בחוג לספרות ושיעורים בנושא דמוקרטיה. זה היה גם מקום מאוד מחבק ומחובר לטבע, ירוק ופתוח.

אני באתי מפסגת זאב והייתי בולעת את הטבע. השקעתי הרבה שעות בקריאת מחזות שלא הכרתי עד אותו יום. עשיתי אודישן וקראתי את נורה מ'בית הבובות' כי זה היה המחזה הראשון שקפץ לי מהמחשב, אבל למעשה לא הכרתי מחזות. בסוף זה הפך ליתרון. אנשים שהגיעו מוכנים באו עם הנחות יסוד. אני קראתי והתמסרתי לזה, וכשעליתי על הבמה אמרו לי שזה מרענן וחדש מאוד. מאוד נהניתי.  הייתה לי כיתה מתוקה שהפכה למשפחה."

"את למדת עם דניאל סבג, נכון?"

"כן. דניאל היה בא אליי לשבתות בירושלים והיה חלק מהמשפחה. אבא שלי היה יושב שעות ומסתכל עליו עושה טאי צ'י.

ובסמינר, איציק וינגרטן אמר לנו: 'אתם לא כלי של אף אחד'. הוא לא נתן לנו ללכת להצטלם לסדרות. הוא אמר: 'אתם צריכים ליצור'. עשינו תרגילי בימוי יחד עם סטודנטים של יורם לוינשטיין, כמו זהבי למשל, וגילינו שהם מצטלמים לסדרות ואפילו יורם מעודד את זה. היינו בהלם, כי זה היה אנטיתזה למה שלימדו אותנו."

"ומה הייתה ההפקה הראשונה מתוך הלימודים?"

"השתתפתי ב'שירת העצבים', מחזמר סאטירי של אפרים סידון עם כיתת המשחק של הסמינר, שהשתתפו בו סטודנטים שהיו שנתיים מעליי. לקחו אותי להחליף אחת, ואחר כך החלפתי אחרת, ואז נשארתי.

זאת הייתה הצגה של שירים מוכרים שאפרים החליף להם את המילים לסאטירה מאוד ישראלית, וזאת הייתה אחת ההצגות הכי מצליחות של צוותא, שביצענו אותה בכל הארץ ותחזור עכשיו באירוע של 70 שנה לצוותא. לאחרונה חשבתי שכל השירים שהיו סאטירה של פעם עדיין אקטואליים. עושי הצגה הזאת היו אפרים סידון, דניאלה מיכאלי ואיציק וינגרטן, ונולה צ'לטון בבימוי".

בין הרפרטוארי לפרינג': השאיפה לחופש ולעומק

"לאן רצית שהקריירה שלך תלך?"

"קודם כל רציתי שתהיה קריירה, וזה קרה די מהר. כשאנשים אומרים לי 'אני רוצה להיות שחקן', אני אומרת שאני כבר במצב או במקום שזה מסב לי אושר ואיזון בחיים, אבל צריך לדעת שאין חיים במקצוע הזה. צריך לקום כל יום, לעלות ב ארבע על אוטובוס, לנסוע לפעמים שעתיים וחצי, לעשות הצגה ולנסוע חזרה שוב שעתיים וחצי. כך, אם ההצגה מצליחה, זה  חוזר על עצמו 15פעמים בחודש.

כשהייתי בהבימה הייתי מאושרת בהתחלה, וגיליתי שאם אני אומרת שאני משחקת בהבימה, גם הדודה מיבנה מבינה מה אני אומרת. אבל אם אני אומרת שיש לי הצגה בצוותא, זה לא נשמע מרשים כמו שחקנית ברפרטוארי.

העצירה בארצות הברית חידדה לי שזה מה שאני רוצה לעשות. אף אחד לא יושב בתיאטרון רפרטוארי וחושב על איך להגשים לאתי את השאיפות המקצועיות שלה. שמים אותי בתפקיד שזקוקים לו באותו רגע, כמו משרתת שנכנסת, אומרת שני משפטים ויוצאת.

כשהייתי בארצות הברית ידעתי שאני רוצה ליצור עם יעל טל ונעמה רדלר, ושאני יכולה לעשות מופע לבד ויש לי מה להגיד. בסדנת הכתיבה של יעל הקראתי כל שבוע מה שכתבתי, וראיתי שזה נוגע ומצחיק. כמו שיעל אומרת: 'הדבר הכי ספציפי ואישי הוא הדבר הכי נוגע'. אני מבינה שיש כוח בכנות ואיך שאני מספרת, ואני מבינה שאני הולכת ליצור משהו משלי."

"ואיך נרקם הקשר עם תיאטרון האינקובטור?"

"על הדרך התחברתי לאינקובטור. עשיתי את 'איפה הילד' שכתבה יעל, ואז קיבלתי טלפון ממיכל גורפיין ויונתן גורפינקל. לא הכרתי אותם, אבל יעל אמרה לי: 'כל מה שהם מציעים תקחי'. כמובן שזה לא היה הרבה כסף, אבל אני רציתי ליצור והיה תהליך מדהים. בהתחלה באתי רק לתפקיד של הכלבה, ואז התפקיד הזה הלך והתרחב והתפתח לתפקידים נוספים.

ואז עשיתי את 'מקליד/ה' בצוותא עם רוני ברודצקי כבמאית. זאת הייתה ההפקה האחרונה שלה לפני שהיא עברה לרפרטוארי. מאוד נהניתי מהעבודה ומהאנשים הטובים, היה כיף, עפנו על עצמנו ויצרנו ביחד. הרגשתי שהקהל הכיר אותי באנטאיג'ינג, עשיתי שם קפיצה, וכיום זה מרגש לשמוע שנשים שבאות לראות אותי באנטאיג'ינג אומרות: 'אה, יש לה גם הצגת יחיד, בואו נלך לראות את אסתר'."

"ספרי לי על ההתפתחות של 'אסתר'."

"מופע היחיד שלי 'אסתר' התפתח מפסטיבל הקומדיה, שם הכרתי את יפתח ליבוביץ'. התלבטתי אם ללכת עם אסתר לתיאטרונטו, ויעל אמרה לי: 'אך ורק לפסטיבל הקומדיה'. היו לי קטעים, ושם עבדתי עם יפתח וזה הבשיל למופע שראית. בסוף יש גם משהו מאוד ירושלמי בהצגה הזאת, כל השילובים היו מאוד נכונים בשבילי.

אסתר בצוותא

אסתר הייתה עבורי ריפוי ומפגש. עשיתי עכשיו רצף של הצגות, קודם בצוותא ואז יצאנו מצוותא לכל מיני מקומות ברחבי הארץ, כמו מצפה רמון, כפר סבא ושכונת התקווה. זה היה משהו מאוד שונה. אני מבינה שאני לא יכולה פשוט להופיע שם, ואז זה הופך למין מפגש עם האנשים. פתחתי לגמרי את הקיר הרביעי, ואני והצופים צוחקים ביחד. ואז חזרתי לצוותא ושוב פתחתי לרווחה את הקיר הרביעי, ומאז הכל קורה אחרת.

זה פותח את הלב, נורא כיף לי עם הקהל ואני מקבלת תגובות נפלאות. אישה ממצפה רמון אמרה לי: 'משפט אחד שאמרת פתח לי את הלב. אמרת לאמא שלך שאת עוברת לתל אביב וסיפרת שאמא שלך לא דיברה איתך יומיים, אבל הכינה לך 15 קופסאות אוכל'. והאישה הזאת ממצפה רמון אמרה לי: 'זה החיים לי'."

"ואת עובדת שם גם עם נעמה רדלר?

"כן, העבודה עם נעמה היא מלבבת. הקהל צוחק ומתרגש ממנה לא פחות, ואנחנו מאוד נהנות ביחד.

אתגרים, בגרות והאיזון בחיים

"מה האתגרים הגדולים שלך כשחקנית?"

"באיזשהו אופן אף פעם לא שיחקתי במחזה דרמטי ורגיל מאז בית ספר למשחק. הייתי רוצה לשחק תפקיד דרמטי. כמובן כשאני מביאה את עצמי תמיד יש הומור, אבל במהות עוד לא עשיתי תפקיד כזה, לצלול לתוך דמות שעוברת משבר גדול מתוך שאני מביאה גם מעצמי ואת השיעורים שלי מהחיים. זה אתגר שאני מצפה לו.

יש עוד משהו שאני חושבת עליו לאחרונה בתת מודע: איך מתבגרים בתחום הזה? עוד לפני ההפקה בגשר אמרתי לעצמי שאני במצב טוב, אבל איך למעשה מתבגרים בפרינג'? מה התפקידים שיש לנשים בנות 60 בפרינג'?"

אני צוחקת ואומרת: "תראי למשל את אסתי זקהיים, שמשלבת גם משחק בפרינג' וגם ברפרטוארי, וגם נוסעת כל הזמן לבאר שבע. אין לי מושג איך היא עושה את זה".

"נכון," מסכימה אתי. "ואפשר גם למצוא בסיס כמו כתיבה ולהמשיך ליצור, וכמובן בגוון קומי.

האתגר הכי גדול שלי הוא לשמור על איזון בין הבית לעבודה, להיות אמא נוכחת וגם בתוך היצירה. הילדים שלי בני חמש, תשע ו 12. הילדה הקטנה לא ראתה אותי תקופה ארוכה כי הייתי מ 10:00 בבוקר עד 10:00 בלילה בחזרות בגשר. אבל כשאני מצליחה לאזן, אין מאושרת ממני."

"אז רפרטוארי או פרינג'?"

"גם וגם! חייב מבחינתי גם וגם. אני לא מכירה הרבה שחקנים ברפרטוארי שלא עושים דברים בחוץ. רוצים לעשות, לא תמיד הרפרטוארי מביא לך את מה שאתה רוצה. יש אנרגיה חדשה פרינג'אית ברפרטוארי, ואני רואה הרבה שחקנים של הרפרטוארי בפרינג' וזה נורא כיף, מקום לבטא בו את עצמך מחוץ למסגרת.

יש אנשים שהם 20 שנה בגשר, כמו אורי יניב שעשה בחוץ את ההצגה 'שמואל' שהצליחה מאוד, ועכשיו היה בין יוצרי 'אחרית הימים' והוא גם משחק בהצגה את התפקיד הראשי. זה השילוב הכי טוב, שילוב שמשאיר אותך פתוח ומאפשר לך להתפתח.

ראיתי אתמול ראיון עם אורלי זילברשץ שמספרת שהיא מקבלת הרבה תסריטים ומחזות ומיד יכולה לראות איך היא עושה את התפקיד, ושהיא מחפשת משהו שיאתגר אותה, כמו 'הלילה ה 12', ששוב, ביימה רוני ברודצקי."

"זה מחזיר אותנו לבחירת תפקידים."

"כן, ואני מאוד נהנית מזה. עשיתי קריאה למשהו, כל אחד הציג את עצמו. אחד אמר 'אני משחק בהבימה', ושרון שטרק האלופה הציגה את עצמה: 'אני פרילנסרית ואני בוחרת לעצמי תפקידים'. זה עשה לי סדר גדול בראש. גם אני אתי, פרילנסרית, וגם אני בוחרת לעצמי את התפקידים. אמרתי לבעלי לפני כמה ימים: אין שום דבר ביומן שלי שאני מתבאסת ממנו. כל התפקידים שלי היום מאוד מתגמלים אותי והקהל עף עליהם."

יוצרות על הבמה והעבודה עם רוני ברודצקי

השיחה בינינו עוברת למחאה שהייתה בנושא של נשים יוצרות, תחת הכותרת של 50/50. כן," אני אומרת, "בזכות עיריית תל אביב,שדרשה מהתיאטראות שמקבלים ממנה תמיכה להכניס 50% נשים לבימוי, התפתחו לנו במאיות נהדרות כמו רוני ברודצקי, תמר קינן ואחרות, שאולי לא היו זוכות להגיע ולהוכיח כמה הן טובות בלי זה. מסתבר ששתינו היינו בכנס היסוד של 50/50 בצוותא, ואתי מזכירה לי: "שרה פון שוורצה דיברה על זה שגם כשנשים כבר מצליחות להגיע לבימוי הן מרוויחות הרבה פחות. מעניין אם זה כבר תוקן.

מכאן אנחנו חוזרות לדבר על 'מקליד/ה', הצגה שיצרה ובימה רוני ברודצקי. אחד הדברים שעשו עליי הרבה רושם היה שבניגוד להצגות של במאים גברים, שבהן חזרות היו מסתיימות בסביבות 18:00 בערב, רוני הייתה מסיימת את החזרה ב 15:30 והולכת לאסוף את הילדים שלה מהגן. זה אפשר גם לי ללכת לאסוף את הילדים שלי. זה היה גילוי מרענן.

אבל מבחינת תוכן, מה שרוני עשתה ב'מקליד/ה', שקענו בחוויה, כל אחד הביא את שיחות הוואטסאפ שלו. טלי למשל הביאה את קבוצת היוגה שלה, ורוני בגאונות שלה רקמה את הדמויות ואת הסיפור שמקשר ביניהן. היא מאוד יצירתית, ובזמן שהיא עובדת יש לה גם מוזיקה בראש."

"וראינו את זה גם ב'אחרית הימים'."

"ב'אחרית הימים' זה היה קיצוני. למשל לראות בשבוע הטכני, השבוע שבו בודקים איך הכל עובד על הבמה, אפשר היה לראות איך היא מבינה את הבמה. איך שהדלתות נפתחות, כולם נכנסים ויוצאים ואיך מתפרסים על הבמה. ויש לה גם חוש אסתטי מאוד מפותח. היא מנצחת על הכל ביד רמה וזה מאוד מורכב, ומצד שני היא משאירה המון מרחב לשחקן.

אין אצלה אמירה כמו 'לא ככה', אלא היא אומרת לשחקנים: 'תביאו כמה שיותר, ברגע שאני מבינה את ההצגה, תביאו כל שטות שלכם'. היא נותנת המון מרחב לשחקן. גם השחקנים צריכים להיות מסוגלים להתמודד עם זה שלא הכל מוכתב להם, אלא יש להם גם הרבה מקום להתבטא. צריך גם להיות מסוגלים לסמוך עליה.

בגשר העמדנו 'ראן' אחרי שבועיים, וכל ההנהלה של גשר מגיעה. צחקו שחוץ ממוכרי הכרטיסים כולם היו שם. בכל פעם רואים שכבה נוספת, איך צריך להחזיק את הכל, וחייבים לסמוך עליה שהיא רואה לאן זה יכול להגיע.

עכשיו כשההצגה עלתה וראינו את זה, זה עדיין מאוד מרגש. מאחורי כל זה עומדת אישה אחת שכולם פונים אליה. כל המחלקות הטכניות, כולם נרתמים, כולם מחכים לשמוע את מוצא פיה וכולם שואלים אותה איך ומה לעשות. מאחורה מחכות מפיקות עם אוזניות ועושות מה שהיא אומרת להם לעשות. עבדתי איתה, התיידדתי איתה, הערכתי אותה, ועכשיו גיליתי אותה מחדש ואני כל כך שמחה שזה הצליח."

אפילוג

"אתי," אני אומרת לסיום, "אם לא היית שחקנית, היית…?"

"אולי מעצבת פנים," היא מחייכת. "למעשה גם למדתי את זה וגם עשיתי את זה. או מדריכת טיולים. כשהייתי בבית ספר למשחק הדרכתי טיולים של אמריקאים שבאו לעשות פה בר מצווה, וגם מזה מאוד נהניתי."

למעשה, כשאני נפרדת ממנה, אני אומרת לעצמי שאני פשוט לא יכולה לראות את אתי כלא שחקנית.