דירוג: ★★★ וחצי

​הטרגדיה שמאחורי גן העדן: ביקורת על הסרט בחזרה מההימלאיה

​כשהנוף המרהיב הופך למלכודת מוות

​יש משהו מפתה, כמעט מגנטי, בסרטי הישרדות המתרחשים בטבע הפראי. השילוב בין יופי עוצר נשימה לבין סכנה קיומית מיידית מייצר דרמה אנושית מזוקקת, כזו שמקלפת מהגיבור את כל שכבות הציביליזציה ומותירה אותו מול השאלות הבסיסיות ביותר של יצר הקיום, האבל והכפרה.

"עמק הצללים" (Valle de Sombras), או כפי שהוא נקרא בארץ, "חזרה מההימלאיה", סרטו של הבמאי הספרדי דני דה לה טורה, אינו סתם עוד מסע הישרדות מול פגעי מזג האוויר. זהו סרט קשה לצפייה, כזה שאינו מיועד לבעלי עצבים חלשים, והוא מניח על השולחן אזהרה נוקבת על המחיר האכזרי של התשוקה הצעירה להרפתקאות.

​האשליה של גן העדן והנוכחות הישראלית

​הסרט נפתח בסצנה טעונה ומבשרת רעות: לוחות מודעות ברחבי עיירה מושלגת בהימלאיה, העמוסים בעשרות תמונות של נעדרים, פניהם של צעירים מכל העולם שיצאו לחפש את עצמם ולא חזרו לעולם.

גיבור העלילה קיקה (מיגל הרן), המטייל עם חברתו קלרה ובנה הצעיר, פוגש בדרכו זוג מטיילים נוסף, ובהם בחור ישראלי בשם אורי. כשהם שואלים בתמימות לפשר עשרות תמונות הנעדרים המכסות את הקירות, אורי וחברתו עונים להם בחיוך ובקלות דעת: "אלה אנשים שמצאו את גן העדן ולא רוצים שימצאו אותם".

​זוהי אשליה מרהיבה ומסוכנת. כפי שמתברר בהמשך, אותם נעדרים אכן "מצאו את גן העדן", אך לא מתוך בחירה חופשית להתנתק מהעולם, אלא משום שנרצחו בדם קר בלב השממה.

הסרט מציג בגלוי את המציאות הבלתי נתפסת של צעירים המבקשים לפרוץ גבולות, לחוות אתגר פיזי ולגלות מקומות חדשים ושונים, אך מוצאים את עצמם חסרי אונים מול סיטואציות מסכנות חיים. המכשול האימתני ביותר כאן אינו השלג, הצוקים או הקור המקפיא, אלא פושעים אכזריים האורבים למטיילים התמימים.

​עלילה ומבנה: מותחן בדיוני שנשען על אמת כואבת

​ברמה הנרטיבית, "עמק הצללים" הוא סרט עלילתי בדיוני, אך התסריט נסוב ומבוסס על סדרה של מקרים אמיתיים שהתרחשו בשנות ה-90 באזורים המבודדים של צפון הודו (כמו עמק פרוואטי, הידוע בכינויו "עמק הנעלמים").

העלילה, המתרחשת בשנת 1999, עוקבת אחר הטרגדיה המדממת של קיקה, חברתו ובנה. בערב אחד גורלי, במהלך לינה בשטח, הקבוצה מותקפת באכזריות על ידי שודדים מקומיים. קלרה והילד נרצחים וקיקה נותר מדמם וקפוא בלב השממה. האלימות כאן אינה מעודנת; היא יצרית, פתאומית וקשה לעיכול.

​מכאן ואילך, הסרט מתפצל לשני צירים מרכזיים. הציר הראשון הוא פיזי וטהור: מאבקו של קיקה לשרוד כשהוא פצוע, זרוק בלב עמק מבודד ומנותק מהעולם החיצון.

הציר השני מתפתח כאשר הוא נאסף על ידי בני שבט מקומי מבודד, המעניקים לו מקלט וטיפול רפואי פרימיטיבי. דווקא בתוך הקהילה הזו, שאינה דוברת את שפתו ומנהלת אורח חיים שונה לחלוטין, קיקה נאלץ להתמודד לא רק עם פצעיו הגופניים, אלא עם ההרס הנפשי המוחלט שהותיר אותו ללא סיבה להמשיך לחיות.

​משחק ודמויות: הכתפיים של מיגל הרן

​מיגל הרן, שקנה את עולמו כ"ריו" התזזיתי בסדרה "בית הנייר", מוכיח ב"עמק הצללים" בגרות משחקית מרשימה ומחזיק את הסרט כמעט לחלוטין על כתפיו.

היכולת שלו לעבור ממצב של בהלה ואבדן עשתונות להשלמה כואבת ואז לצמיחה מתוך ההריסות, מעניקה לסרט את האמינות האנושית הדרושה לו. הרן מציג משחק פיזי מאוד – הוא קופא, מדמם וצולע, אך הרגעים החזקים ביותר שלו הם דווקא אלה של המבט והשתיקה. המבטים שלו כלפי הכפריים המקומיים, חוסר האונים מול פער השפה, והגעגוע המייסר לבת זוגו שנרצחה, מועברים בדיוק רב ללא צורך בעודף טקסט.

​הטבע האנושי: מנגד לאכזריות הטבע

​מול הוד הקדומים של ההימלאיה, נוף אכזר ויפהפה כאחד, מעמיד הסרט את המנעד הרחב של הטבע האנושי, שיכול להיות אכזר כפי שהוא יכול להיות רחום.

מחד, הסרט מראה את השפלות והאכזריות האנושית בשיאה: אנשים המובילים אורחים זרים למלכודת מוות בעבור בצע כסף. מאידך, הטיפול המסור של בני השבט המקומיים, שאינם מבינים את שפתו של קיקה אך עוטפים אותו בחמלה פשוטה, מציג את הצד השני של אותו מטבע.

​היחסים שנרקמים בין קיקה לבין ילד מקומי, זקן השבט או אישה צעירה שיצאה לעולם וחזרה, אינם נשענים רק על מילים, אלא על מחוות קטנות של ערבות הדדית. זהו אחד מהיבטיו היפים ביותר של הסרט: התזכורת לכך שחסד אנושי יכול לגשר על פני תרבויות, שפות ואזורים גיאוגרפיים, ולהיוולד דווקא מתוך הטרגדיה הקשה ביותר.

​בימוי, צילום ואווירה: הוד קדומים מול קלסטרופוביה

​הכוכב הבלתי רשמי של הסרט הוא ללא ספק הצילום של זוסו קוראל. הבמאי דני דה לה טורה והצלם שלו מצליחים ללכוד את הרי ההימלאיה במלוא הדרם הקר והמאיים. השילוב בין צילומי רחפן מרחיבי חזה שמדגישים את אפסותו של האדם מול מפלצות הסלע והשלג, לבין צילומי תקריב אינטימיים ומוצלים בתוך הבקתות של הכפריים, מייצר דינמיקה נהדרת בין מרחב אינסופי לבין קלסטרופוביה רגשית.

​הפסקול של מנואל ריביירו והעיצוב האמנותי תורמים אף הם לבניית המתח. השקט הצורם של ההרים, הרוח המייללת והצלילים המקומיים השבטיים יוצרים אווירה של עולם מקביל, מקום שבו הזמן עצר מלכת, ושבו חוקי הטבע והגורל פועלים בעוצמה שאין לאדם קטן שום יכולת לשנות.

​נקודות התורפה: נרטיב מוכר וקצב לא אחיד

​למרות מעלותיו הוויזואליות והמשחקיות, "עמק הצללים" סובל מתסמונת המוכרות. השלד הדרמטי של הסרט אינו מחדש הרבה לחובבי ז'אנר ההישרדות. המעבר מאירוע טראומטי ללימוד אורחות חיים של שבט מקומי, ומשם למאבק אחרון לחזרה לציביליזציה, מזכיר יצירות כמו "הניצול" (The Revenant) או "לבד במדבר", אך ללא העומק הפילוסופי המהפנט של הראשון או הקצב המהיר של האחרון.

​בנוסף, מחציתו השנייה של הסרט סובלת לעיתים מאיטיות יתר. בעוד שהחלק הראשון קצבי ומורט עצבים, החלק המתרחש בכפר נוטה להיאט יתר על המידה ולחזור על תמות רגשיות שכבר הובהרו לצופה. ניסיונות מסוימים של התסריט לייצר דרמה מלאכותית או לעסוק במתחים פנימיים בתוך השבט מרגישים מעט מאולצים ופוגעים ברצף של הסיפור המרכזי.

​בשורה התחתונה

​"עמק הצללים" הוא יצירה קולנועית עוצמתית, מתוחה ולא פשוטה לצפייה. הוא מצליח לקחת את הצופה למסע שמתחיל בחלום הפסטורלי של תרמילאות והרפתקנות, ומנחית אותו בכאב ובברוטליות אל תוך המציאות. הסרט אינו מסתפק ברקע מרהיב או במרדפי הישרדות, אלא מציב מראה נוקבת מול הסכנות האמיתיות שטמונות בעולם. גם אם תסריטו צועד בנתיבים מוכרים, העוצמה של הנופים, הניתוח התמטי המרתק והתצוגה המרגשת של מיגל הרן הופכים אותו לחוויית צפייה עוצמתית המזכירה לנו כי מול אכזריותו של הטבע, ובעיקר מול אכזריותו של האדם, התקווה היחידה שלנו היא החסד האנושי.

עמק הצללים (Valle de Sombras) | ספרד 2023

בימוי: דני דה לה טורה (Dani de la Torre)

תסריט: אלברטו מריני (Alberto Marini)

שחקנים ראשיים: מיגל הרן (Miguel Herrán), אלכסנדרה מסאנגקיי (Alexandra Masangkay), סוקי הולמס (Suki Holmes), איוואן פלסייר (Iván Pellicer)

צילום: זוסו קוראל (Xuso Corrales)

מוזיקה מקורית: מנואל ריביירו (Manuel Riveiro)

ז'אנר: דרמת הישרדות / מותחן

אורך הסרט: 120 דקות

​