אוקטובר 8, 2026
לא לחינם נמנית "בית בעזה" עם המונודרמות המועמדות לפרס הצגת היחיד של השנה. אחרי שנתיים של מלחמה בעזה ובלבנון, ובונוס של כמה סבבים מול איראן, קשה למצוא בישראל אדם שלא נגע במלחמה באופן כזה או אחר.
כולנו מכירים מילואימניקים שחוקים, אנשים שאיבדו את פרנסתם, את השגרה שלהם ולעיתים גם את המשפחה ואת החיים שהכירו קודם. כולנו שמענו על הקרבות, על ההרוגים, על הפצועים ועל המחיר הנפשי והפיזי. אבל דניאל אנגל אינו מספר לנו על המלחמה מרחוק.
הוא מספר אותה מיד ראשונה, מתוך החוויה שלו כאיש מילואים, שלב אחר שלב, בלי לנסות להפוך את עצמו לגיבור ובלי להעניק לחוויות שעבר פרשנות גדולה מדי.
זה אולי הדבר הראשון שתופס ב"בית בעזה". המינוריות.
אנגל מספר על התרחשויות גדולות כמעט כאילו הן חלק משגרת עבודה.
חבר לצוות שהרג אדם שחצה קו שלא היה אמור לחצות. חבר מצוות אחר שנהרג. אירועים שבנסיבות אחרות היו יכולים להפוך כל אחד מהם למרכזו של מחזה שלם. אצל אנגל הם נאמרים בנימה מאופקת, כמעט עניינית. דברים שקורים במלחמה. דברים שאנשים נאלצים לעשות, לראות ולשאת.
דווקא משום שאין כאן ניסיון להעצים את הדרמה, היא נעשית חזקה יותר. כאשר אדם מספר על אירוע קשה כאילו הוא דבר שניתן לצפות לו, אנחנו מבינים עד כמה השתנה סולם המושגים שלו. מה שבעולם האזרחי היה בלתי נתפס הופך בתוך המלחמה לחלק מהמציאות היומיומית.
אנגל, יוצר המופע ומבצעו, אינו זקוק לתפאורה גדולה כדי להביא את עזה אל הבמה. הוא משתמש באביזרים פשוטים כדי לבנות עולם שלם. כוסות הופכות לבניינים, גפרורים הופכים לחברי הצוות שלו, והתרמיל משמש אותו לאחסון.
חפצים יומיומיים מקבלים תפקיד חדש, וכך נוצר על הבמה מרחב שמתקיים בין משחק ילדותי כמעט לבין מציאות שאינה ילדותית כלל.
הבחירה הזאת קשורה ישירות לסיפור שממנו נולד המופע. במהלך תדריך שהתקיים בבית בג'בליה, החפצים בבית שימשו כדי להסביר ולתאר את השטח. ערימת כוסות יכולה להיות בניין גבוה, כוס לבנה יכולה לסמן מבנה לבן.מתוך המציאות הזאת נולדת השפה התיאטרונית של המופע.
זה רעיון תיאטרוני פשוט ומדויק. הרי כל תיאטרון מבוסס במידה רבה על הסכמה הזאת. אנחנו יודעים שכיסא יכול להיות כס מלכות, שמקל יכול להיות חרב ושקופסה יכולה להיות בית. אבל כאן המשחק התיאטרלי מקבל משקל אחר.
הכוס אינה רק כוס שמייצגת בניין. מאחוריה נמצאת האפשרות שבבניין האמיתי יש אנשים. הגפרור אינו רק סימן לחבר בצוות. הוא הופך לייצוג של אדם אמיתי שהיה שם.
ברגע שאנגל מסדר את החפצים על הבמה, אנחנו מתחילים להשלים את התמונה בעצמנו. אין צורך לבנות את עזה מחדש. דווקא החסר מאפשר לדמיון לעבוד, והדמיון במקרה הזה אינו בורח מן המציאות אלא מתקרב אליה.
יש משהו מטלטל בפשטות שבה גפרור הופך לחבר צוות. חפץ קטן, דק ושביר מקבל שם, תפקיד וזהות. לפתע אנחנו מסתכלים עליו אחרת. וכאשר אחד מהגפרורים מייצג אדם שאיננו עוד, הפער בין גודלו של החפץ לבין משמעותו נעשה כמעט בלתי נסבל.
זו גם דרך להתמודד עם אחד הקשיים הגדולים של סיפורי מלחמה. המספר יודע מה קרה, הקהל יודע מה קרה, אבל איך אפשר להפוך את הידיעה הזאת לחוויה בימתית שאינה הופכת מיד לספקטקל?
אנגל מוצא פתרון דווקא בצמצום. הוא אינו מנסה לשחזר קרבות. הוא אינו זקוק לפיצוצים, לתפאורה ריאליסטית או לאפקטים גדולים. כוסות וגפרורים מספיקים. תרמיל מספיק. הקול שלו מספיק.
כך המופע מצליח להיות אישי בלי להפוך לווידוי ראוותני. הוא מספר על עצמו, אבל דרך הסיפור הפרטי נפתחת תמונה רחבה יותר של אנשים שנשלחו שוב ושוב אל המלחמה וחזרו ממנה עם זיכרונות שאי אפשר פשוט להניח בצד.
כמי שחוותה את המלחמה מן העורף, מצאתי את עצמי במהלך המופע חוזרת לא דווקא לעזה, אלא לישראל שמחוץ לעזה. להתגייסות האדירה של העורף.
אנגל מספר על החיילים ועל הצוות שלו, ואני נזכרת בתקופה שבה נדמה היה שכל המדינה מחפשת דרך לעשות משהו. לא כולם יכלו להילחם, אבל כמעט כולם רצו לעזור.
נאסף אוכל, נאסף ציוד, נאספו מוצרי היגיינה, ממתקים, קפה וכל דבר אחר שיכול היה לפנק את החיילים. אנשים שלא הכירו את החיילים שאליהם הגיעו הדברים ניסו לתת להם משהו קטן מהבית.
זו הייתה התגובה של העורף למציאות שלא ניתן היה לשלוט בה. אם אי אפשר להיכנס לעזה, אפשר לשלוח חבילה. אם אי אפשר להיות בשטח, אפשר לאסוף ציוד. אם אי אפשר לדעת בדיוק מה עובר על החייל, אפשר לפחות להזכיר לו שמישהו חושב עליו.
ופתאום התרמיל של אנגל מקבל משמעות נוספת. הוא אמנם חפץ צבאי, אבל הוא גם מקום שבו אפשר לדמיין את כל מה שהחייל נושא איתו. ציוד, זיכרונות, בית, אנשים שמחכים לו ובעיקר את הצורך לחזור.
ואז מגיע במופע אחד הרגעים החזקים ביותר, דווקא משום שהוא נאמר באותה מינוריות שבה מסופרים גם האירועים הקשים.
אחרי הסבב הראשון, מספר אנגל, הוא הציע לבת זוגו להינשא לו. אחרי הסבב השני הם התחתנו. אחרי הסבב השלישי הם אימצו כלבה. ואחרי הסבב הרביעי נולדה בתם, עמליה.
ארבעה סבבים של מלחמה, וביניהם נבנים החיים.
הצעת נישואים. חתונה. כלבה. ילדה.
אין כאן נאום גדול על תקווה ואין ניסיון להפוך את הסיפור לסמל. אנגל פשוט מניח בפנינו את ציר הזמן הזה, ופתאום אנחנו מבינים ש"בית בעזה" אינו רק סיפור על מה שהמלחמה עושה לאדם. הוא גם סיפור על מה שאדם עושה בזמן שהמלחמה מתרחשת סביבו.
זה אולי אחד הרגעים האנושיים ביותר במופע. בעוד שהמלחמה חוזרת שוב ושוב, גם החיים חוזרים. אנשים מתאהבים, מתחתנים, מאמצים כלבים ומביאים ילדים לעולם. הם עובדים, חוזרים למילואים, חוזרים הביתה ומנסים לתכנן את העתיד בתוך מציאות שאינה מאפשרת כמעט שום ודאות.
פתאום השם "בית בעזה" מקבל משמעות נוספת. הבית שעליו מספר אנגל הוא לא רק הבית שבו התרחש התדריך ולא רק הבתים שבעזה שהופכים לכוסות על הבמה. יש גם הבית שהוא עצמו בונה. בית שנבנה בזמן שהמלחמה נמשכת.
עמליה שנולדה אחרי הסבב הרביעי היא לא פתרון למלחמה, כמובן. אבל היא הופכת לעדות לכך שהחיים אינם מחכים שהמלחמה תסתיים כדי להתחיל. לפעמים הם פשוט ממשיכים להתקיים לצדה.
"בית בעזה" הוא בסופו של דבר מופע על זיכרון. הוא אינו מנסה לספר את כל המלחמה ואינו מתיימר לייצג את כל מי שהיה בה. הוא מספר את החוויה של אדם אחד. אבל דווקא משום שהוא נשאר בתוך הסיפור האישי, הוא מצליח לפתוח אצל הצופה את הזיכרונות שלו.
הכוסות מחזירות אל הבניינים. הגפרורים מחזירים אל האנשים. התרמיל מחזיר אל הבית. והסיפור האישי של אנגל מחזיר אל העורף, אל החבילות, אל ההמתנה ואל הניסיון שלנו להיות קרובים לאנשים שהיו רחוקים מאיתנו.
יש משהו כמעט קפקאי במנגנון הזה. המציאות גדולה מכדי להכיל אותה, ולכן האדם בונה מערכת סימנים כדי לנסות לשלוט בה. הוא מניח כוס במקום מסוים, גפרור במקום אחר, נותן להם משמעות ומנסה ליצור סדר. אבל מתחת לסדר הזה ממשיכה לפעום מציאות שאינה מסודרת כלל.
זה אולי כוחו של "בית בעזה". הוא אינו מבקש מאיתנו להתרגש. הוא אינו צועק. הוא אינו מטיף. הוא פשוט מספר.
במציאות שבה כבר נאמרו כל כך הרבה מילים על המלחמה, דווקא הסיפור המאופק הזה מצליח לחדור.
כי בסופו של דבר, המופע אינו רק על עזה. הוא על אנשים שנשלחו למלחמה וחזרו ממנה. על אנשים שנשארו בבית וחיפשו דרך לעזור. על חפצים שקיבלו משמעות חדשה. ועל חיים שנבנו בתוך תקופה שבה נדמה היה שאי אפשר לבנות דבר.
אולי בגלל זה הכוסות הקטנות שעל הבמה נשארות בזיכרון. הן מייצגות בניינים, אבל הן גם מזכירות עד כמה שברירי הוא העולם שאנחנו בונים סביבנו. וגפרור אחד יכול להיות חבר לצוות, אדם שהיה שם, אדם שחזר ואדם שלא חזר.
ובין כולם עומד דניאל אנגל, עם התרמיל והחפצים הקטנים שלו, ומספר סיפור גדול בהרבה מכפי שנדמה בתחילתו.
יוצר ומבצע: דניאל אנגל
בימוי ודרמטורגיה: יונתן לוי
ליווי אמנותי: ארז מעין שלו
עיצוב תאורה: נתנאל קפקא
הפקה: שרון ברדלי
צילום: אלכס חנין
תודות: פסטיבל א ז'אנר, איתי דורון וארז מעין שלו; פסטיבל ישראל, איתי מאוטנר, מיכל ואקנין ומוריה.
גופים תומכים: מפעל הפיס, קרן יוצרים עצמאיים, קרן רבינוביץ'.
גוף שותף: הטחנה.
צילום סטילס לכתבה זאת: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©