הלב החושב – מפסטיבל ישראל לפסטיבל תמונע

Home תיאטרון הלב החושב – מפסטיבל ישראל לפסטיבל תמונע
הלב החושב – מפסטיבל ישראל לפסטיבל תמונע
תיאטרון

הלב החושב: אתי הילסום פוגשת שמונה נשים, והופכת למראה של חיינו

​שתי צעירות יהודיות מהולנד הותירו אחריהן מסמכים אישיים שהפכו לחלק בלתי נפרד מן הזיכרון התרבותי וההיסטורי של השואה. אנה פרנק, שכתבה במחבוא באמסטרדם, נעשתה לאחת הדמויות המוכרות, המתוחקרות והמדוברות ביותר של התקופה.

לעומתה, אתי הילסום מוכרת פחות לקהל הרחב, אף שיומניה מציעים מפגש יוצא דופן ומרתק עם תודעה צלולה, סקרנית ומורכבת, הנאבקת לשמור על אנושיותה בשעה שהעולם סביבה מתפרק לרסיסים.

הילסום החלה לכתוב ב-1941, תיעדה את חייה ואת התהליך הרוחני שעברה, גורשה לווסטרבורק ובהמשך לאושוויץ, ושם נרצחה בנובמבר 1943.

ספרה, ״השמיים שבתוכי״, מאפשר לקוראים לפגוש לא רק קורבן רדיפה חסר אונים, אלא אישה חושבת, מתלבטת, אוהבת, כועסת ומחפשת משמעות עמוקה בכל מצב.

המופע ״הלב החושב״, שעלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2026 ומוצג גם בפסטיבל תיאטרון תמונע, לוקח את הטקסטים הללו ויוצר מהם חוויה בימתית רב-תחומית המורכבת משמונה יומני מופע שונים של יוצרות הנפגשות עם דמותה של הילסום מתוך עולמן הפרטי והעכשווי.

​מבנה המופע: רצף של יומני מופע ויצירה רב-תחומית

​המופע אינו מבקש לספר את סיפור חייה של אתי הילסום באופן כרונולוגי ומסודר. אין בו דמות אחת המגלמת אותה לאורך ערב שלם, ואין בו עלילה דרמטית קוונטית או רציפה.

במקום זאת, נפרשים על הבמה רצף של יומני מופע, שהם למעשה תגובות אישיות ומגוונות של יוצרות שונות לכתיבתה של הילסום.

כל אחת מהן בוחרת נקודת אחיזה אחרת ביומנים ומתרגמת אותה לשפה אמנותית ייחודית משלה, וכך מתקבלת יצירה רב-תחומית עשירה, שיש בה משחק, פרפורמנס, בובה, מוזיקה, שירה, וידאו ומחשבה פילוסופית עמוקה. זהו מבנה שיש בו חופש אמנותי רב אך גם לא מעט מחיר מבחינה דרמטית

. מצד אחד, הריבוי מאפשר להילסום להופיע בכל פעם באור אחר לחלוטין, לא כאיקונה היסטורית סגורה וסטטית אלא כשותפה חיה לשיחה המתקיימת כאן ועכשיו בהווה.

מצד אחר, הקטעים אינם מתחברים תמיד למהלך עלילתי אחד כולל. היוצרות אינן מנהלות ביניהן דיאלוג מתמשך על הבמה, והמעברים יוצרים תחושה של רצף אפיזודות נפרדות יותר מאשר של יצירה דרמטית אחידה.

המוזיקה והנוכחות הקולית של המשתתפות אמנם משתדלות לחבר בין החלקים השונים, אך לא תמיד נוצר ביניהם קשר רעיוני הדוק. נדמה כי זוהי בחירה מודעת של היוצרות שלא לכפות על חומר כל כך מגוון אחדות, אלא לאפשר לכל אחת מהן להציע את המפגש הפרטי והבלתי אמצעי שלה עם הילסום.

​מפגשים אישיים על הבמה: בין בובה, משבר אישי וגשרים אנושיים

​הבחירות האמנותיות בתוך יומני המופע מציעות שערים מפתיעים ומרגשים אל תוך עולמה של הילסום. אחד הרגעים המקוריים ביותר במופע הוא עבודתה של מיטל רז, הבוחרת להפוך את הילסום לבובה.

הבחירה הזו אינה ניסיון להקטין את הדמות או חלילה להפוך אותה לקריקטורה, אלא להיפך; הבובה מקבלת נוכחות בימתית עצמאית ובעלת אישיות כמעט מוחשית, ורז מפעילה אותה במיומנות מעוררת השתאות. נוצר מרחק מעניין ופיוטי בין הגוף החי והנושם של המפעילה לבין הדמות המלאכותית, ובמרחק הזה מתאפשרת התבוננות חדשה ומרעננת בטקסטים המוכרים.

הילסום נעשית בעת ובעונה אחת נוכחת וחמקמקה, דמות שאפשר לשוחח איתה אך לעולם אי אפשר להחזיר אותה ממש אל החיים. רז מתחברת אליה דרך עצם פעולת הכתיבה, והשימוש בבובה מעניק למפגש ממד אמנותי מרגש ומעט מטריד כאחד. המקום והזמן: ישראל של מתקפות הטילים מאיראן, כאשר היוצרת מנסה להרגיע את בתה ולהרדים אותה לבושה.

מנגד, יוצרת המופע והאוצרת, נטע שפיגלמן, מביאה אל הבמה מפגש שצמח מתוך תקופה קשה ומטלטלת בחייה האישיים. שפיגלמן מצאה את עצמה מתמודדת עם תקופת שפל עמוק לאחר שהתגרשה במהירות בעקבות התאהבות בגבר אחר שלא באמת רצה בה.

דווקא מתוך תחושת הריקנות והמשבר הגדול, המפגש עם יומניה של אתי הילסום היווה עבורה עוגן רוחני ומצפן שחיזק אותה במסע ההתאוששות שלה, והיא מתרגמת את החוויה הזו לבמה בכנות חסרת פשרות.

שרה סיגל בוחרת בנתיב אחר ומגיעה אל הילסום דרך יומן אישי משפחתי משלה, יומנה של סבתה. סיגל מתארת את עצמה כילדה בת תשע שכבר נשאה במידה מסוימת בתפקיד של אם כלפי סבתה, אישה שסבלה מהתקפים רגשיים קשים, ומתארת כיצד הכתיבה פתחה בפניה אפשרות להכיר את הסבתא מחדש ולהבין את עברה, כאביה וזהותה.

לצד זאת, קטע בולט נוסף נוצר בידי עידית קישי, המייצר חיבור ישיר, אמיץ וכואב בין עולמה של הילסום לבין המציאות הישראלית והפלסטינית המורכבת. קישי משלבת ביומן המופע שלה קשר אישי עם אישה פלסטינית מרמאללה, מרצה לספרות אנגלית, ואת הסיוע שהגישה לה לאחר 7 באוקטובר כדי להגיע לשגרירות בריטניה ולהסדיר את דרכה ללימודי דוקטורט באוקספורד.

החיבור הזה מקבל עומק נוסף באמצעות קלפי אתי הילסום שנוצרו בידי דינה עוואד סרור ואמה שם בה איילון, הכוללים מאה ציטוטים מיומניה בעברית, בערבית ובאנגלית כדי לעודד דיאלוג אמיתי ולנסות שלא לתת לשנאה להיות הכוח היחיד שמגדיר את היחסים במרחב.

​מעבדה פילוסופית: העיסוק המורכב בשנאה ובאלוהים

​אחד הצירים הרעיוניים והמרתקים ביותר שעוברים כחוט השני לאורך המופע כולו הוא העיסוק המעמיק במילים החוזרות שוב ושוב ביומניה של הילסום, ובהן המילים ״שנאה״ ו״אלוהים״. החיפוש אחר המשמעות של מילים אלו אינו מתמצה בתרגיל סטטיסטי יבש או במשחק לשוני גרידא, אלא הופך למעין מעבדה פילוסופית חיה המנסה לפענח את התהליכים הנפשיים שעברו על הכותבת בתנאים בלתי אפשריים.

אצל הילסום, השנאה אינה מוגדרת אך ורק כרגש לגיטימי המופנה כלפי מי שפוגע בך ובבני עמך, אלא הרבה מעבר לכך. היא מתוארת ככוח הרסני ומסוכן שעלול לכרסם קודם כול בנפשו של האדם הנושא אותה. הילסום אינה מתכחשת לרגע לאכזריות האיומה שהקיפה אותה מכל עבר ואינה מבקשת לטשטש את מציאות חייה הקשה, אך היא בוחרת במודעות מלאה להגן על עולמה הפנימי מפני האפשרות שהרוע החיצוני יכתיב גם את תגובותיה, את ערכיה ואת זהותה המוסרית.

באותו האופן ממש, גם המילה ״אלוהים״ מקבלת אצל הילסום משמעות רחבה וייחודית שאינה מסתכמת באמונה דתית ממוסדת, דוגמטית או צרה. היא אינה מחפשת אל חיצוני שיציל אותה בניסים, אלא מחפשת את הממדים האלוהיים בתוך האדם עצמו, ביכולת האנושית הבסיסית לשמור על רוך, חמלה, עדינות ויכולת התבוננות צלולה גם כאשר העולם סביב קורס לתוך תוהו ובוהו.

היומנים של הילסום אינם מציעים תשובות פשוטות או נוסחאות קסם להתמודדות עם הרוע המוחלט, ועוצמתם האדירה נובעת דווקא מן המאבק המתמיד, מן הסתירות הפנימיות, ומכך שהיא אינה מסתירה לרגע את חולשותיה, פחדיה וספקותיה העמוקים. המופע מצליח ביותר ברגעים שבהם הוא בוחר לאפשר לרעיונות המורכבים הללו להישאר פתוחים, ואינו ממהר להפוך אותם לסיסמאות חינוכיות או מעודדות קלות לעיכול.

​מוזיקה, סיום מהדהד והדהוד ההווה הישראלי

​המרחב האמנותי של המופע נתמך לאורך כל אורכו בבחירות מוזיקליות ובימתיות המעניקות לו עומק רגשי ניכר.

הצ'לנית רומי קופלון, לצד נגינת החצוצרה המדויקת של עידית מינצר, מעניקים למופע מרחבי נשימה חיוניים ומחברים בעדינות בין היחידות והקטעים השונים.

הקטעים המוזיקליים אינם משמשים רק כהפוגה טכנית בין טקסט לטקסט, אלא יוצרים שכבה רגשית נוספת, כמעט טקסית באופייה, המאפשרת למילים הקשות והיפות לשקוע בנפש הצופה לפני המעבר אל הקטע הבא.

נוכחותה של טליה דנציג, המשמשת כזמרת וגיטריסטית במופע, מקבלת מטען רגשי מטלטל ומשמעות נוספת לקראת סוף הערב, כאשר מתברר לצופים כי היא נכדתו של אלכס דנציג ז״ל, שנחטף לעזה ונרצח בשבי חמאס.

הגילוי המאוחר הזה משנה בדיעבד ובאופן עמוק את האופן שבו אפשר וצריך להבין את נוכחותה על הבמה, ואת המפגש הכואב שבין יומניה ההיסטוריים של הילסום לבין האובדן, השכול והכאב הפוצע של ההווה הישראלי.

לקראת סיומו של הערב מתרחשת מחווה בימתית יפהפייה ואפקטיבית במיוחד: דפים רבים יורדים מן התקרה ועליהם מודפסים קטעים שונים מתוך יומניה של הילסום, והקהל מוזמן לקוח איתו דף אחד ולשאת משפט או מחשבה אל מחוץ לאולם.

המילים חדלות להיות רכושם הבלעדי של הספר, היוצרות או הבמה, והופכות לחומר חי שאפשר לקחת הביתה, לקרוא שוב בעיון ולבחון מול החיים הפרטיים. יש במחווה הזאת סיכום מושלם לכוונתו האמיתית של המופע: לא להציג את אתי הילסום כדמות אנדרטה רחוקה ומוזיאלית, אלא להחזיר את מחשבותיה הצלולות אל תוך המרחב האנושי החי שבו הן ממשיכות להדהד ולאתגר אותנו גם היום.

​

  • ​הלב החושב: שמונה יומני מופע בעקבות אתי הילסום
  • ​אוצרת: נטע שפיגלמן
  • ​יוצרות ומשתתפות: טליה דנציג, עידית מינצר, יערה ניראל, שרה סיגל, עידית קישי, רומי קופלמן, מיטל רז, נטע שפיגלמן
  • ​חצוצרה: עידית מינצר
  • ​עיצוב וידאו: יערה ניראל
  • ​עיצוב והפעלת תאורה: מתן פרמינגר
  • ​ליווי אמנותי: עלית קרייז, דפנה קרון ומיכל ואעקנין
  • ​הפקה: יעל כליף
  • ​בהשתתפות: הצ'לנית רומי קופלן
  • ​תודה מיוחדת: ליוצרות קלפי אתי הילסום – דינה עוואד סרור ואמה שם בה איילון, ולהוצאת כתר
  • ​טקסטים: מתוך ״השמיים שבתוכי״, יומניה של אתי הילסום, הוצאת כתר, 2022, בתרגום שולמית במברגר ואירית באומן
  • ​בכורה: פסטיבל ישראל 2026

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

לקריאה נוספת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הירשם לרשימת תפוצה