נובמבר 4, 2025
במשך כעשרים דקות, עוד לפני שהמופע התחיל, האולם רועד ממוזיקת טרנס עכשווית עם מוטיב אפריקאי. הקצב חודר, התאורה מסנוורת, הצעירים מוחאים כפיים בהתלהבות. נדמה שכולנו נכנסנו למועדון לילה, לא למחזמר האלמותי 'שיער'.
אני יושבת, מביטה סביבי, ושואלת את עצמי: למה לא לפתוח עם המוזיקה היפהפייה של Hair? עם “Aquarius”, עם “Let the Sunshine In”, עם הצלילים שמסמלים לא רק תקופה, אלא תודעה שלמה.
יש משהו צורם במרחק הזה שבין המקור לבין ניסיון מודרניזציה שלא ברור אם הוא מקרב או דווקא מרחיק.
כאשר "שיער" (Hair – The American Tribal Love-Rock Musical) עלה לראשונה בשנת 1967 באוף-ברודווי, הוא חולל מהפכה של ממש. ג’יימס ראדו וג’רום ראגני כתבו מחזמר שנולד מתוך המחאה של דור שלם, דור ההיפים, נגד מלחמת וייטנאם, נגד שמרנות, ובעד חופש, אהבה, שוויון, קבלה ושלום.
השירים, פרי לחניו של גאלט מקדרמוט, פרצו את גבולות התיאטרון: זו הייתה הפעם הראשונה שרוק, סמים, מין ופוליטיקה עלו לבמה באותה נשימה.
הקהל נדהם, חלקו זעם, חלקו התאהב, אך כולם הבינו שמשהו חדש קורה. 'שיער' היה לא רק מחזמר. הוא היה תנועה.
השירים מתוכו, “Aquarius”, “Good Morning Starshine”, “Let the Sunshine In הפכו להמנונים של דור. הם נוגנו ברדיו, שימשו פסקול לסרטים, והדהדו את רוח הזמן: אמונה שאמנות יכולה לשנות תודעה.
המחזמר הגיע לישראל בשנת 1970, והיה אז לא פחות מטלטלה תרבותית.
צדי צרפתי ביים, מיכאל תפוח הפיק, ועל הבמה עמדו צעירים שהפכו אגדות: רותי נבון, אילנה רובינא, גבי שושן, שלמה גרוניך, דני ליטני ועוד.
זו הייתה תקופה של מלחמת ההתשה, של תחושת קיפאון, ופתאום עלתה לבמה קבוצה של צעירים שדיברו על אהבה חופשית, התנגדו למלחמה ושרו באנגלית.
העירום הבימתי עורר סערה, התקשורת געשה, והקהל נהר. מאות אלפים ראו את 'שיער' וחשו חלק ממשהו חדש.
בחלוף השנים, המחזמר חזר לבמות הישראליות שוב ושוב ב־2003 בבית ליסין, ב־2010 בתיאטרון הספרייה, ב 2015 בקאמרי, עם עוז זהבי, ועוד. כעת, ב־2025, הוא נולד מחדש בהפקה גדולה ונוצצת.
אבל כמו תמיד, נשאלת השאלה: האם 'שיער' של היום מצליח לגעת באותה אמת פנימית, או שהוא רק מהדהד נוסטלגיה ומשדר מסחריות?
אי אפשר להתעלם מההקשר הרחב.
בשנים האחרונות, מחזות הזמר הפכו לגורם האטרקציה המרכזי בתיאטרון הישראלי.
התאטראות הרפרטואריים, הקאמרי, בית ליסין, הבימה ואחרים משקיעים מאמצים אמיתיים להביא מחזות זמר בעלי תוכן, כאלה שמדברים את ההווה. 'היי אוון הנסן' בקאמרי ו'הבלוז לחופש הגדול' בבית ליסין, למשל, מצליחים לשלב בין שירה, סיפור ומשמעות.
לעומתם, התאטראות המסחריים נוטים לבחור במחזות זמר קלאסיים נוצצים, אטרקטיביים, מלאי פירוטכניקה אך רדודים מבחינת מסר.
זה לא בהכרח פסול: הקהל אוהב את הברק. אבל השאלה היא אם מאחורי הברק נשאר גם לב.
'שיער' יכול בקלות להשתייך לקבוצה הראשונה לפחות אמור. הוא לא רק שואו. הוא אמור להיות אמירה. ולכן הציפייה ממנו גדולה.
ההפקה מרהיבה לעין.
התפאורה צבעונית, נעה בין עולם פסיכדלי לחלל אורבני מודרני. התאורה יוצרת תחושת טריפ, התלבושות משלבות וינטג’ עם סטריט עכשווי, והשירה והמחול – עוצמתיים.
השחקנים שרים היטב, הרקדנים מצוינים, והכול עובד טכנית.
אבל ברגעים רבים, אולי רבים מדי, יש תחושה של ריחוק. של ניסיון להפעיל אותנו מבחוץ, לא מבפנים.
המוזיקה החדשה, עם עיבודים אלקטרוניים ושילובי ביטים, מוסיפה אנרגיה אך גובה את המחיר של האותנטיות.
דווקא כשהמקהלה מבצעת את “Let the Sunshine In” כמעט א-קפלה, נוצר רגע אמיתי, אנושי, מצמרר. שם מרגישים את הלב של “שיער”.
הבימוי שואף לשלב בין מחזמר קלאסי לשואו מודרני, בין רוח שנות השישים לרוח העכשווית. לעיתים רחוקות זה מצליח בעיקר ברגעים הקבוצתיים, ובעיקר לא.
הגרסה הישראלית של שיער לשנת 2025 היא לא מה שחשבתם. לא קרוב, ואולי גם לא רוצה להיות קרוב. הרוח שהניעה את Hair , רוח המחאה, האהבה החופשית, החיפוש אחר אמת, כבר לא נמצאת שם. כל ההקשר החברתי והתרבותי השתנה: פעם זה היה קול של דור שנאבק על חירות, על שלום, על זהות. היום זו יותר חגיגה של צלילים, אורות ותנועה.
אין ספק, ההפקה יפהפייה. הפירוטכניקה מרהיבה, התאורה מושלמת, התלבושות צבעוניות עד אחרון הפרטים, והשירה עוצמתית ומדויקת. אבל מתחת לכל זה, משהו חסר. התוכן, הבערה, האמירה, התפוגגו.
ועדיין, האולם במשכן אמנויות הבמה היה מלא עד אפס מקום. מאות צעירים שמוחאים כפיים, מצלמים, שרים יחד את “Let the Sunshine In”. הם נראים מאושרים, וזה כנראה המדד של היום.
אם אתם מחפשים ערב נוצץ, קצבי, עם אנרגיות גבוהות, מחול, ויזואליות מרשימה והמון צבעים – תיהנו.
אם אתם מחפשים את שיער, המחזמר שזעק חופש, אהבה, ומרד, תצטרכו לחפש אותו במקום אחר.
“שיער” 2025 היא הפקה גדולה, צבעונית ומוזיקלית, שמצליחה לסחוף צעירים בעיקר. האם המסר של חופש ואהבה עדיין נמצא שם? לא ממש.
למי שזוכר את המקור, זו תהיה חוויה מאכזבת.
למי שפוגש את “שיער” לראשונה זו תהיה חוויה צבעונית, מלאה ריקוד ושירה, ובעיקר המון פירוטכניקה וסרטונים פסיכודליים. אם זה מה שאתם אוהבים, תיהנו מאוד. מי שמחפש את ערכו הבסיסי של שיער הישן והמוכר, יהנה פחות.
הפקה: אסי סתיו ו־התיאטרון הישראלי
מפיקה ראשית: קרן בובליל קרישפין
מפיקה בפועל: קורל חזן
במאים: אבישי בן גל & שחר פרץ
כוריאוגרפיה: שחר פרץ
עיצוב תלבושות: אביעד אריק הרמן
עיצוב תאורה: אייל דניאל
עיצוב תפאורה: ניב מנור
הפקה מוזיקלית: חזי שקד
מתרגמים: אסף לוי & עמית מינסטר
קאסט (חלקי): אדר גולד, אוהד שרגאי, סטפן לגר, שפיטה (ג’יני – רותם שפי), ענבל ביבי, עילי צ’אפמן, עדי אלון
צילום: רפי דלויה
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©