אדיפוס הוא מלך תבאי. עוד לפני שהוא נולד, מקבל אביו לאיוס נבואה: הבן שיוולד יהרוג אותו ויתחתן עם אמו. כדי למנוע את זה, התינוק ננטש. הוא ניצל, גדל בקורינתוס אצל זוג, וחושב שהם הוריו האמיתיים.
כאשר הוא מתבגר, הוא שומע שמועה שהוא מאומץ. הוא הולך לאורקל בדלפי ומקבל נבואה דומה: הוא יהרוג את אביו וישכב עם אמו. כדי להימנע מזה, הוא עוזב את הבית שבו גדל.
בדרך הוא נקלע לעימות והורג אדם זר בצומת דרכים, בלי לדעת שזה לאיוס, אביו הביולוגי. בהמשך הוא מגיע לתבאי, פותר את חידת הספינקס ונעשה למלך. הוא מתחתן עם יוקסטה, האלמנה של לאיוס, כלומר אמו הביולוגית, בלי לדעת זאת.
כעבור שנים פורצת מגפה בעיר. כדי לעצור אותה, אדיפוס פותח בחקירה על רצח המלך הקודם. החקירה מובילה אותו בהדרגה להבנה שהוא עצמו הרוצח ושחייו הם מימוש של הנבואה. יוקסטה מתאבדת, והוא מעוור את עצמו ויוצא לגלות.
במהלך השנתיים האחרונות צפיתי בגרסאות שונות לאדיפוס, החל מכאלה שקרובות יותר למקור ועד לגרסאות שמנסות להביא את אדיפוס לימינו.
על בסיס הסיפור הזה של סופוקלס נבנית גם ההצגה של אריאל נ. וולף במסגרת תיאטרון אוניברסיטת תל אביב. אבל פה, במקום שחזור של הטרגדיה של סופוקלס, מתקבלת גרסה שמפרקת את הסיפור לצורות משחק שונות.
המופע, המבוסס על תרגומו הישיר של אהרן שבתאי, אינו רק הצגה אלא ניסוי של פלטפורמת "המעבדה". מדובר במרחב ליצירה מקצועית המשלב בוגרים של החוג לתיאטרון וסגל אקדמי כדי להעמיק את חקר אמנות התיאטרון.
הבימוי של וולף לא מתייחס לאדיפוס כסיפור עם התחלה אמצע וסוף ברורים, אלא כחומר גלם שאפשר לפרק. הסצנות לא תמיד מתקדמות באופן ליניארי, ולעיתים מרגישים שהמופע בודק כל רגע מזווית אחרת.
במקום קו עלילה אחד מתקבל מעבר בין סגנונות משחק שונים. יש רגעים שנראים כמעט נאמנים למקור, ולידם רגעים שמפרקים אותו לחלוטין. זה יוצר תחושה של חוסר יציבות מכוון, אבל גם של חופש בימתי גדול.
כפי שמסבירה הדרמטורגית אירה אורלוב, ההפקה פועלת בזרם ה"פוסט-דרמטי". בזרם זה, המרכיבים המוכרים של עלילה ליניארית ודמויות עקביות מיטשטשים בכוונה.
הצופה לא מקבל סיפור “סגור”, אלא תהליך. אדיפוס לא מוצג כגורל קבוע מראש אלא כמשהו שנבנה תוך כדי ההצגה עצמה. המטרה היא להחליף את המאמץ "להבין" במאמץ "להיות" נוכח בתוך החוויה הבימתית. זהו מהלך שדורש מהקהל להפסיק לחפש את ה"מה" ולהתמקד ב"איך".
אחד הדברים הבולטים בהצגה הוא השימוש בהומור. לא מדובר בהומור קליל שמנסה להקל על הטרגדיה, אלא בהומור שמפרק אותה. השחקנים משתמשים בגוף, בהבעות מוגזמות ובמצבים כמעט אבסורדיים. הרגעים האלה שוברים את התחושה שאנחנו צופים ביצירה "גדולה" או "קדושה". במקום זה מתקבל משהו יותר חשוף, לפעמים אפילו מגוחך.
דוגמה מובהקת לכך היא דמותו של טירסיאס, הנביא העיוור. בגרסה של וולף, טירסיאס מופיע כפינגווין. הבחירה להציג את הנביא העיוור, הסמכות הדתית העליונה במיתוס, כקריקטורה של פינגווין, היא הברקה המפרקת לחלוטין את היראת-כבוד הקלאסית.
במקום דמות נשגבת ומאיימת, אנחנו מקבלים יצור מגושם ומצחיק שמטיח באדיפוס את האמת המרה. הדיסוננס הזה בין המראה המגוחך לבין כובד משקלן של המילים יוצר אפקט של זרות; הקהל לא יכול לשקוע בתוך הפאתוס, אלא נאלץ להתבונן במנגנון התיאטרלי המפעיל את הנבואה.
טירסיאס-פינגווין הופך לסמל של חוסר האונים האנושי מול האמת: גם כשהיא מוצגת באופן הכי אבסורדי ומגוחך, היא עדיין נשארת אמת קטלנית.
הבחירה הזו משנה את האופן שבו אדיפוס נתפס. הוא כבר לא רק דמות טרגית, אלא גם דמות שניתן להסתכל עליה מבחוץ, בלי יראת כבוד.
אריאל וולף מציין בדבריו כי האמת מתגלגלת לעיתים לכדי פארסה, וההומור מדגיש עד כמה הטרגדיה עצמה היא מבנה תיאטרלי ולא אמת מוחלטת. כשהיא מפורקת, אפשר לראות את המנגנון שמפעיל אותה.
העבודה עם הבובות בהפקה היא נדבך מרכזי הדורש הרחבה מעמיקה. כפי שמתארת מעצבת התפאורה נועה סגל-אתגר, השימוש בבובות חלון ראווה (Ready-made) אינו מקרי. הבובות מגיעות מההיסטוריה הצרכנית שלנו – חפצים דוממים, חלולים, המיועדים להצגת בגדים לראווה. בהקשר של "אדיפוס", הן הופכות למייצגות של האנושות כולה.
הבובות מייצגות דמויות אנושיות, אך הן נטולות פנים וזהות עצמית. היכולת לפרק אותן, להרכיבן מחדש או לתלוש מהן גפיים מייצרת מראה גרוטסקי ומטריד על הבמה.
הבחירה הזו מעלה שאלה מתמדת על שליטה: מי מפעיל את מי? האם אדיפוס הוא המפעיל של חייו, או שמא הוא בעצמו בובה המופעלת על ידי כוחות גדולים ממנו? היחסים בין השחקנים החיים לבין קבוצת הבובות משתנים ללא הרף; לעיתים השחקן מפעיל את הבובה ככלי שרת, ולעיתים הוא נראה כמי שנשלט על ידי הדימוי של עצמו המשתקף בה.
השימוש באיברים קטועים ובבובות עירומות, המופיעים גם בדימויים המטרידים בפוסטר של המופע, מחזק את תחושת הניכור. הבובות מאפשרות "להלביש" עליהן רעיונות מופשטים של זהות ואשמה.
כשכל הקהל מסתכל על קבוצת בובות, הוא רואה ריבוי המייצר תחושה שכולנו באותה סירה. כולנו בובות בתוך המגרש המשחקים הזה שנקרא גורל. הניכור שהן מייצרות מונע הזדהות רגשית פשוטה ומכריח אותנו לחשוב על המבנה החברתי והפוליטי שבו אנחנו פועלים.
עבודת הווידאו של שלומי ברטונוב וגיא יעקב המל מכניסה למרחב הדרמטי חקירה ב"זמן אמת". המצלמה מתעדת את פני השחקנים בתקריב, ובכך חושפת את הפגיעות שלהם מול האמת המרה, ומדגישה את הפער בין הדימוי הציבורי למציאות המדממת.
השאלה המרכזית שחוזרת היא האם אדיפוס אשם. הוא פעל בלי לדעת, מתוך ניסיון להימנע מהנבואה, אך התוצאה היא מימושה.
ההצגה מציגה את תהליך החקירה עצמו כמנוע דרמטי, בשיתוף פעולה עם המכון לחקר המשפט הפלילי וראיונות עם פרופ' יואב ספיר. יש כאן רמז רחב יותר על מנגנונים של הכחשה, לא רק ברמה האישית אלא גם החברתית.
מידע קיים כל הזמן, אך כל עוד לא מתבצעת חקירה, ניתן להמשיך להתעלם ממנו. הווידאו משמש כעדות חותכת שלא ניתן לברוח ממנה, המייצגת את העידן שבו הכל מצולם ומתועד. החיבור הזה בין חדר החזרות לבין האקדמיה והמשפט הוא ליבת חזון "המעבדה".
באחד הרגעים הבולטים, ההצגה עוברת למהלך מוזיקלי שבו מבוצע השיר "Bohemian Rhapsody" של להקת Queen. המעבר הזה שוב שובר את המבנה הדרמטי הקלאסי. השיר עצמו, בניהולה המוזיקלי של אלה רוזנר, בנוי מחלקים שונים מאוד זה מזה ללא מבנה אחיד. זה מתאים לאופייה המפורק של ההצגה, המסרבת להחזיק קו רגשי אחד לאורך זמן. במקום זאת מתקבל רצף של מצבים שונים שמתחלפים במהירות.
הרגע הזה מרחיק את ההפקה מהטון הטרגי ומכניס אליה משהו לא יציב, כמעט קרקסי. זה מדגיש שהזהות של הדמויות אינה קבועה, אלא משתנה בהתאם להקשר שבו הן מוצגות על הבמה. השחקנים, רע דשא, הגר זנדר ועמית לסרי, נדרשים לתמרן בין שירת פופ לבין מונולוגים קלאסיים בתרגום שבתאי, מה שמבליט את וירטואוזיות המשחק שלהם בתוך המרחב המעבדתי. המוזיקה משמשת כאן לא כליווי רגשי, אלא כגורם מפריע שמונע מהקהל לשקוע בתוך הטרגדיה המוכרת.
השחקנים בהפקה זו אינם רק "מבצעים" דמויות, אלא פרפורמרים המביאים את גופם ואת אישיותם אל תוך השדה הבימתי.
כפי שמציינת אורלוב, התהליך לא נבנה לקראת תוצאה ידועה מראש, אלא התפתח תוך כדי חזרות כשיח בין המשתתפים. רע דשא, הגר זנדר ועמית לסרי מפגינים גמישות אדירה במעבר בין סגנונות המשחק השונים, כשהם נדרשים להיות נוכחים וחשופים בכל רגע.
הדרמטורגיה של אירה אורלוב ושירן זרם מצליחה לתפור את כל המרכיבים המפוזרים הללו, טירסיאס הפינגווין, הבובות, הווידאו, שיר הפופ והטקסט הקלאסי, לכדי אמירה מגובשת אחת.
היא מאפשרת לקהל "לשהות" בתוך השבר של אדיפוס מבלי לנסות לאחות אותו. המאמץ הדרמטורגי כאן הוא לא על סגירת קצוות, אלא על פתיחת שאלות חדשות לגבי היכולת שלנו לראות את האמת. המעורבות הפעילה של הבוגרים לצד הסטודנטים בתוך המסגרת האקדמית מייצרת אנרגיה של חיפוש שאינה קיימת בתיאטרון הרפרטוארי הממוסד.
העבודה של אריאל וולף לוקחת את אדיפוס ומפרקת אותו למרכיבים. במקום לשחזר את הטרגדיה הקלאסית, היא מציגה אותה כסדרה של ניסויים בימתיים במסגרת "המעבדה". הסיפור המקורי עדיין קיים, אך הוא כבר לא מסגרת סגורה. הוא הופך לחומר שנבחן שוב ושוב מזוויות שונות דרך הומור, וידאו, מוזיקה ושימוש בגוף ובבובות.
התוצאה היא עבודה שמעדיפה תהליך על פני מסקנה, ושמשאירה את הצופה בתוך מרחב של שאלות פתוחות ולא של פתרון ברור. כפי שוולף מציין, מדובר בדיאלוג עם המתים שמטרתו לעורר אותנו להביט במציאות שלנו כאן ועכשיו. השימוש בדימויים קריקטוריסטיים כמו הפינגווין ובדימויים מנוכרים כמו הבובות הצרכניות הופך את "אדיפוס" ליצירה שאינה מבקשת רחמים, אלא דורשת מודעות. זוהי הצגה שמותירה רושם של עבודה אינטליגנטית, חצופה ומרתקת המממשת את חזון המעבדה לשילוב בין מחקר אקדמי ליצירה נועזת וחדשנית.
צוות היוצרים והמשתתפים:
מאת: סופוקלס
תרגום: אהרן שבתאי
עיבוד ובימוי: אריאל נ. וולף
דרמטורגיה: אירה אורלוב, שירן זרם
עיצוב תפאורה: נועה סגל-אתגר
עיצוב תלבושות: הילה שמואל
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
מוזיקה וניהול מוזיקלי: אלה רוזנר
וידאו: שלומי ברטונוב, גיא יעקב המל
משתתפים (בוגרי מסלול המשחק): רע דשא, הגר זנדר, עמית לסרי
מרואיין וידאו: פרופ' יואב ספיר
עריכת תוכנייה: פרופ' יאיר ליפשיץ, יונתן בק
ההצגה מוקדשת לזכרה של פרופ. נורית יערי ז"ל
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
