המוזיקאים בקולנוע

דרמה קאמרית על הרמוניה, אגו והכוח להקשיב

פרולוג: ארבעה כלים, ארבעה לבבות

ארבעה נגנים, ארבעה כלי סטרדיוואריוס נדירים, וילה מבודדת אחת. זהו הבסיס לסרטו החדש של הבמאי הצרפתי גרגורי מאני (Gregory Magne), “המוזיקאים”.
מה שנשמע כמו חלום מוזיקלי טהור מתגלה מהר מאוד כשדה קרב רגשי. “המוזיקאים” הוא סרט מרתק ומורכב, אך לא לכל אחד. הוא דורש מהצופה ריכוז, סבלנות והקשבה אמיתית.

רביעיית האגו

אסטריד (בגילומה של ולרי דונזלי) מגשימה את צוואת אביה המנוח: לקיים קונצרט חד-פעמי עם ארבעת כלי הסטרדיוואריוס שבבעלותה. לשם כך היא מזמינה ארבעה מוזיקאים וירטואוזים, שכל אחד מהם עולם בפני עצמו.
ליז, הכנרת הצעירה, היא כוכבת אינסטגרם עם 700 אלף עוקבים, שהצלחתה אינה נובעת מלימודים פורמליים אלא מכריזמה עזה ונחישות.

ג’ורג’ (מתייה ספינוזי), הכנר הראשון, הוא פרפקציוניסט קשוח ומלא ביטחון עצמי, שעדיין לא עיכל את סיום הקשר הזוגי עם אחת מחברות הרביעייה. פיטר, הצ’לן, מביא את הקפדנות האקדמית, ואפולין, הוויולנית, מאזנת בין רוך לכוח.

הם מתכנסים לשבוע של חזרות אינטנסיביות, אך עד מהרה מתברר כי הרמוניה מוזיקלית אינה מבטיחה הרמוניה אנושית. כל אחד שומע אחרת, מפרש אחרת, ומתקשה לוותר על שליטתו.

כשהמלחין מגיע – הסערה מתחילה

לרביעייה מצטרף לפתע צ’רלי (פרדריק פיירו), המלחין של היצירה שטרם בוצעה. הוא גאון מוזיקלי חסר עכבות, שאינו מתנהל לפי כללים ברורים, ובמובן מסוים גם לא לגמרי מבין את יצירתו שלו.

כניסתו לסיפור מטלטלת את האיזון העדין של הרביעייה. ברגעים הללו הסרט נע בין קומדיה דקה לבין דרמה נפשית. מאני משתמש במוזיקה כדי לייצג את רגשות הדמויות: הדיסהרמוניה המוזיקלית מתפקדת כמטאפורה למערכות היחסים המתפרקות, עד לרגע שבו מתגלה האפשרות למצוא מחדש הרמוניה, גם אם זמנית בלבד.

שפה קולנועית מוזיקלית

מבחינה ויזואלית, הסרט הוא חגיגה לחושים. הצילום של פייר קורטו מדגיש את היופי שבפשטות – האור הנמס על קשתות העץ, תנועת האצבעות, האדים הנשברים על פני הכלים.
העריכה עצמה פועמת בקצב מוזיקלי. לעיתים איטית ונושמת, לעיתים מהירה ומתוחה.

הפסקול, שנכתב בידי גרגואר הטצל, הופך כמעט לדמות בפני עצמה: הוא מלווה את העלילה אך גם מפרש אותה, ומעביר את הקונפליקט שבין דיוק טכני לאמת רגשית.

מאני מוכיח שלמוזיקה יש כוח לספר סיפור גם בלי מילים, והקולנוע, כשהוא מאזין באמת, יכול להפוך לחוויה סימפונית שלמה.

בין רצינות להומור

לצד הדרמה האמנותית, יש בסרט גם נגיעות הומור קלות, לעיתים כמעט אנגליות באיפוקן. מאני מגדיר את הסרט כקומדיה, ואכן יש בו מבטים משועשעים על אובססיות של אמנים: מי ינגן סולו, מי יוביל, ומי יריב עם מי ולמה.
רגעים אלה משחררים את המתח ומאפשרים לצופה לחייך  גם מול הדמויות עצמן.

הופעות שובות לב

ולרי דונזלי, שחקנית ובמאית מוערכת, מעניקה לאסטריד עומק רגשי נדיר. דמותה, אישה שנעה בין אהבת מוזיקה, נאמנות לאביה, אחריות וחיפוש משמעות, היא לב הסרט.
גם שאר הצוות, רובם מוזיקאים אמיתיים, תורמים לתחושת האותנטיות. מתייה ספינוזי ככנר הראשון מצליח לשלב יהירות עם שבריריות, ומארי ויאלה (הצ’לנית) מרגשת בשקט הפנימי שלה.

מסקנה: סרט של הקשבה

"המוזיקאים" הוא סרט על מהות ההקשבה, לצליל, לאחר, ולעצמנו.
גרגורי מאני מציב מראה מדויקת לעולם האמנות, אך גם לכל מערכת יחסים אנושית שבה נדרשים ויתור, הבנה ורגישות.
זהו סרט לא מהיר, לא רועש, ולא מתוק מידי, אלא כזה שמביא את מסריו בעזרת המוסיקה, וממשיך להדהד אחרי הצפייה.

לא כל הצופים ימצאו בו עניין, אך מי שמוכן להאזין, לא רק לשמוע, יגלה יצירה מרגשת, אינטליגנטית, ואפילו מלאת הומור.

בימוי: גרגורי מאני
תסריט: גרגורי מאני והארון
מוזיקה מקורית: גרגואר הטצל
צילום: פייר קורטו
משחק: ולרי דונזלי, פרדריק פיירו, מתייה ספינוזי, מארי ויאלה ועוד
אורך: 102 דקות | צרפת | 2025