אף מילה לאמא, בית ליסין

אף מילה לאמא: כשהצחוק הוא העיקר

„אף מילה לאמא”, הקומדיה החדשה של תיאטרון בית ליסין, באה להצחיק, והקהל באולם הערב בהחלט נענה להזמנה.

זוהי קומדיית מצבים שהמנגנון ההומוריסטי שלה הוא פשוט. דמות יודעת משהו שהדמות האחרת אינה יודעת, מישהו מבין את המציאות באופן שגוי, סוד אחד מסתיר סוד נוסף, וככל שהאמת קרובה יותר להיחשף כך הדמויות עושות מאמצים גדולים יותר למנוע את חשיפתה. התוצאה היא כדור שלג שהולך ותופח. ולפי תגובות הקהל, שפשוט התגלגל מצחוק, מסתבר שזה מצליח מאוד.

השאלה היא מה אנחנו דורשים מקומדיה. האם די בכך שהיא תספק ערב מהנה, קצבי ומצחיק, או שאנחנו מצפים ממנה גם לחדש, להפתיע ולהציע איזושהי תובנה על בני אדם? במקרה של „אף מילה לאמא”, התשובה מורכבת יותר, משום שמתחת לצחוקים יש גם סיפור על בגידה, זוגיות, משפחה ומחירים רגשיים.

בגידה, נקמה וסודות

המחזה של נעם גיל מתחיל בגילוי של בגידה. נורית מגלה שבעלה בוגד בה, ובמקום להסתפק בכאב ובכעס היא מבקשת להפוך את הגילוי לפעולת נקמה. היא מנסה ליצור קשר עם בעלה של המאהבת, מתוך מחשבה ששני בני הזוג הנבגדים יוכלו להתאחד ולפעול יחד. אלא שכאן העניינים משתבשים.

במקום שהמפגש יתנהל כפי שתכננה, נכנסות לתמונה דמויות נוספות, ובהן בתה המתבגרת של נורית ובחור צעיר שהיא רוצה להפוך לבן זוגה. מכאן מתחילה שרשרת של אי הבנות, הסתרות וגילויים. הדמויות יודעות דברים שונים, וכל אחת מנסה להבין מה האחרים יודעים עליה.

זהו מנגנון קומי עתיק, אבל הוא עובד. למעשה, אחד ממקורות ההנאה המרכזיים הוא הפער בין מה שאנחנו, הצופים, יודעים לבין מה שהדמויות עדיין אינן מבינות. אנחנו רואים את ההתנגשות מתקרבת ומחכים לרגע שבו היא תתרחש.

הבגידה עצמה פחות מעניינת מהתוצאות שלה. ברגע שסוד נחשף, הוא מייצר סודות נוספים. כל אחת מהדמויות מנסה להגן על עצמה, להסתיר מידע, לשמור על כבודה ולשלוט בסיטואציה שכבר מזמן יצאה משליטה.
ככל שהן מנסות יותר, כך המצב נעשה מצחיק יותר.

לעיתים קרובות אנחנו יודעים לאן הדברים הולכים עוד לפני שהדמויות מגיעות לשם. אבל אולי אין בכך פגם של ממש אם זה אינו מתיימר להיות משהו אחר. „אף מילה לאמא” אינה מנסה להמציא מחדש את הקומדיה של הטעויות. היא לוקחת מנגנון מוכר, משמנת אותו היטב ומפעילה אותו היטב.

מאוד ישראלית, ובכל זאת אוניברסלית

יש ב„אף מילה לאמא” משהו מאוד ישראלי, ובאותה נשימה גם אוניברסלי לחלוטין. הבגידה, הסודות, הניסיון לשמור על המשפחה שלמה, הכעס בין בני זוג והילדים שנקלעים בעל כורחם לעולם הרגשי של הוריהם אינם שייכים למקום מסוים.

גברים ונשים בוגדים. בני זוגם סובלים. גם הילדים סובלים.
וזה אולי החלק המעניין יותר של המחזה, דווקא משום שהוא נמצא מתחת לקומדיה. סוגיה מעניינת שנותנים עליה פה את הדעת היא המחיר שהילדים משלמים, המנגנונים הפסיכולוגיים בתוך משפחה שנהרסת ומקומם של הילדים בה. שני הצעירים בחבורה, עדי צמח ודאלי שכנאי, משחקים בחן רב את הצעירים המבולבלים.

אנחנו רואים כאן אנשים שמקבלים החלטות ומשלמים עליהן. כל זוג מקריב משהו. אנשים מקריבים כאשר הם נשארים ביחד, משום שהחיים המשותפים דורשים ויתורים, סליחה, הדחקה ולעיתים השלמה עם דברים שלא היו מוכנים לקבל בתחילת הדרך.
אבל גם כאשר לא נשארים יחד יש מחיר.

פרידה אינה מוחקת את השנים שקדמו לה. היא משנה את המשפחה, את היחסים בין בני הזוג ואת המציאות של הילדים. גם בחירה להישאר וגם בחירה לעזוב הן בחירות שיש להן מחיר.

המחזה אינו הופך את המחשבות האלה לדיון דרמטי כבד. הן נמצאות ברקע, מתחת לסיטואציות המצחיקות. אנחנו צוחקים, אבל אם עוצרים לרגע לחשוב על מה שאנחנו רואים, לא הכול באמת מצחיק.

הפער הזה הוא אולי הדבר המעניין ביותר בהצגה. אנחנו צוחקים על אנשים שנקלעו למצב שבו בחיים האמיתיים כנראה לא היינו צוחקים. בגידה היא עניין כואב. גילוי של בגידה כואב עוד יותר. והידיעה שהילדים מבינים הרבה יותר ממה שההורים היו רוצים שיבינו מוסיפה לסיפור שכבה לא פשוטה.

אלא שכאמור, המסרים כאן חשובים פחות מהצחוקים.
וזה בסדר. לא כל קומדיה צריכה להסתיים בתובנה פילוסופית על טבע האדם.

שחקנים מצוינים שעושים את העבודה

לימור גולדשטיין, מולי שולמן, קרן מור מישורי והאחרים הם שחקנים מעולים, והם ממלאים את תפקידיהם על הצד הטוב ביותר גם כאן.

קומדיית מצבים דורשת דיוק. תזמון הוא כמעט הכול. כניסה של שחקן בשנייה הלא נכונה יכולה להרוס בדיחה, השהיה ארוכה מדי יכולה להפיל סצנה, ותגובה מוגזמת מדי עלולה להפוך דמות לקריקטורה.
השחקנים כאן יודעים את העבודה.

לימור גולדשטיין מחזיקה את נורית במרכז הסיטואציה ומצליחה להיות גם אישה פגועה וכועסת וגם דמות קומית שנקלעת פעם אחר פעם למצבים שהולכים ומסתבכים. מולי שולמן מביא אל הבמה את הניסיון הקומי שלו, וקרן מור מישורי, כמו גם יתר חברי הקאסט, משתלבים היטב במנגנון.

הדבר החשוב הוא שהם אינם מנסים להיות חכמים יותר מהחומר. הם משחקים אותו כפי שהוא דורש מהם. כשהסיטואציה דורשת הגזמה, הם מגזימים. כשהיא דורשת תזמון, הם מדייקים. וכשהבדיחה צריכה להישאר באוויר עוד רגע, הם יודעים להחזיק אותה.
במובן הזה, ההפקה מוכיחה שוב עד כמה שחקנים טובים יכולים לקבוע את איכות ההצגה.

הבימוי של אודי גוטשלק משרת את המנגנון הזה. הוא אינו מנסה להפוך את קומדיית המצבים למשהו מתוחכם יותר מכפי שהיא. הקצב נשמר, הסיבוכים נערמים, וההצגה ממשיכה לנוע לעבר הגילוי הבא.

גם ההומור עצמו נשען במידה רבה על אותו עיקרון שוב ושוב: אי הבנה, חשיפה חלקית, ניסיון להסתיר, הסתבכות נוספת.
וזה עובד.

לפעמים הצגה פשוט רוצה שיהיה כיף

נעם גיל, מחזאי מוכשר שכתב גם את 'שוסטרמן', את 'הפצוע הישראלי' ומחזות מעניינים נוספים במסגרת קבוצת העבודה, יודע לכתוב דרמה קומית מרובדת ומפתיעה. הפעם הוא כתב קומדיה המבוססת על מנגנון מוכר שעובד היטב, ואודי גוטשלק ביים אותה מתוך הבנה של חוקי הז'אנר, והשחקנים, כאמור, מבצעים במיומנות רבה.
התוצאה היא ערב תיאטרוני שמספק לקהל בדיוק את מה שהוא מבקש לקבל.

יש משהו כמעט משחרר בפשטות הזאת. אין צורך לחפש בכל רגע את המסר. אין צורך לייחס לכל בדיחה משמעות חברתית. אפשר פשוט לשבת באולם, לראות אנשים מסתבכים בגלל סודות שהם עצמם יצרו, ולצחוק כשהסיבוך מגיע לשיא.
וזו גם הסיבה לכך שהקהל כל כך נהנה.

בתקופה שבה המציאות עצמה אינה מציעה הרבה סיבות לצחוק, יש ערך להצגה שמאפשרת לשבת באולם במשך ערב שלם ולהתעסק בבעיות של אנשים אחרים. אפילו אם הבעיות האלה הן בגידה, משבר זוגי ומשפחה שמתפרקת מול עינינו.
היתרון הוא שאנחנו יכולים לצחוק.

בסופו של דבר, „אף מילה לאמא” היא קומדיה מקצועית, יעילה ומצחיקה. היא עושה דבר פשוט מאוד: לוקחת סיטואציה מוכרת, מסבכת אותה שוב ושוב ומפקידה אותה בידיהם של שחקנים שיודעים להצחיק.
ולפעמים זה בדיוק מה שהקהל רוצה.
לא כל הצגה חייבת לשנות את חיינו. לפעמים היא רק צריכה לגרום לנו לצחוק.
והקהל של „אף מילה לאמא” בהחלט צוחק. והרבה.