ספטמבר 25, 2026
מה קורה כשמעצבי אופנה מפסיקים להתחיל מבד חדש, נקי וריק, ומתחילים דווקא ממה שמישהו אחר כבר ויתר עליו? מה אפשר לעשות עם בגד שהתבלה, עם חומר שנפגם, עם שאריות ייצור או אפילו עם חפץ שמצאנו ברחוב?
התשובה שמציעה התערוכה והתצוגה "תיקון לבן", של החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, מעניינת הרבה יותר מעוד פרויקט שעוסק באופנה מקיימת. כי כאן התיקון אינו ניסיון להחזיר את החומר למה שהיה. להפך. הפגם, השחיקה וההיסטוריה של החומר הופכים לחלק מהיצירה החדשה.
ב 24 בספטמבר הוצגה בגן מוז"א בתל אביב תצוגת HAIFA UNI WHITE SHOW, ובה כ 40 מערכות לבוש שנוצרו במסגרת הקורס "סטודיו תיקון לבן", בהובלת המרצה ומעצב האופנה דוד וקסלר. העבודות הן תוצרים של שלוש שנות עבודה של סטודנטים וסטודנטיות בחוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, ובהמשך הן מוצגות במוז"א במסגרת הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2026.
הפרויקט התאפשר בזכות מענק שקיבלה אוניברסיטת חיפה, שבחרה לקדם אותו כחלק מהעיסוק בחדשנות ובקיימות.
אבל המילה "קיימות" לבדה לא ממש מספיקה כדי לתאר את מה שקורה כאן.
ד"ר רחל גץ סלומון, ראש החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה ואוצרת הפרויקט, מתייחסת אל התיקון כאל פעולה יצירתית ולא רק כאל פעולה שימושית.
ההיגיון הראשוני פשוט לכאורה. במקום לקחת גליל בד חדש ולבנות ממנו בגד בהתאם לפנטזיה עיצובית, מתחילים מחומר שכבר קיים. עודפי ייצור, בגדים וחומרים שכבר יצאו משימוש, פריטים שנשחקו או נפגמו, חומרים שיש להם היסטוריה.
מכאן מתחיל תהליך של שאלות. איזה חומר יש לי? מה אני רוצה לשמור ממנו? על מה אני מוכן לוותר? מה אפשר לחבר אליו? ומה יכול לצמוח דווקא מתוך הפגם?
"זה לא רק מה עוד אפשר לייצר, אלא מה לעשות עם מה שכבר ייצרנו", אומרת גץ סלומון.
יש במשפט הזה שינוי משמעותי בתפיסה של עיצוב. עולם האופנה רגיל לחשוב במונחים של חדש. הקולקציה החדשה, העונה החדשה, הטרנד הבא. החדש כמעט תמיד מוצג כהבטחה. הוא מבטיח לנו שינוי, רעננות, זהות אחרת. אבל מאחורי התשוקה הבלתי פוסקת לחדש מסתתרת מערכת ייצור ענקית, עם מחיר סביבתי וחברתי לא קטן.
"תיקון לבן" מציע לעצור לרגע את המרוץ הזה ולשאול שאלה אחרת: האם יצירתיות באמת חייבת להתחיל ממשהו חדש?
ואולי דווקא החומר שמישהו אחר כבר ויתר עליו יכול להיות נקודת הפתיחה המעניינת יותר.
הקורס עובד בגישת Material First. החומר מגיע קודם, ורק אחר כך מתפתחת המחשבה על העיצוב. בכך הסטודנטים נאלצים לוותר על חלק מהשליטה שלהם ולנהל דיאלוג עם החומר. הוא כבר עבר משהו. הוא אינו לוח חלק. לפעמים יש לו פגם, לפעמים טקסטורה, לפעמים סימנים של שימוש קודם.
העבודה אינה למחוק את ההיסטוריה הזאת אלא להפוך אותה לנוכחת.
הלבן, מצדו, משמש כמגבלה שמחדדת את ההתבוננות בחומר, במרקם, בטכניקה ובצורה.
עיינה ורשבסקי למדה בחוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה, אך הפסיקה את לימודיה בעקבות מעבר דירה וכעת היא מקימה עסק לבגדי חתנים. היא מקווה לחזור לעולם האופנה מתוך תפיסה מקיימת, ולעסוק בעתיד בבגדים ממוחזרים ובאופנה גבוהה שתיווצר מחומרים ממוחזרים.
הפרויקט ב"תיקון לבן" התחבר אליה בדיוק מהמקום הזה.
שני הדגמים שיצרה עוסקים במה שהיא מכנה "התעייפות החומר". אבל ההתעייפות הזאת אינה מוצגת ככישלון. להפך. היא הופכת למקור של יופי.
ורשבסקי מספרת שהתבוננה בתצלומים של קירות מתקלפים ובקמטים של נשים יפות. היא חיפשה את היופי שנוצר עם הזמן, את המקומות שבהם החומר אינו מושלם עוד ובכל זאת, ואולי דווקא משום כך, הופך למעניין.
חלק מהחומרים שלה מצאה ברחוב. היא סרגה מצמרים שפרמה, שילבה גבס ומתכות ועברה עם החומרים האלה תהליך של ניסוי וחיפוש.
התוצאה מבקשת לומר משהו שהוא כבר מעבר לאופנה. יש בה ניסיון להסתכל אחרת על הזמן ועל הזקנה, ועל עצם הרעיון שאנחנו צריכים להסתיר את סימני השימוש וההתבלות. ורשבסקי אומרת שהיא רוצה שאנשים יאהבו להיות כפי שהם.
גם כאן התיקון אינו מחיקה. הקמט אינו תקלה שצריך להעלים. השחיקה אינה בהכרח סיבה לזרוק. החומר אינו חייב לחזור להיות חדש כדי לקבל ערך.
אצל אביה מירון, שנכנסת לשנה הרביעית והאחרונה בלימודים, המפגש עם העבודה הישנה קיבל משמעות אחרת.
היא יצרה שני דגמים לגברים במסגרת הלימודים, תחת הכותרת "גבר עושה שלום". נקודת המוצא הייתה המושג גבריות והחיבור שלו למילה שלום. מירון חשבה על גברים שעשו שלום במהלך ההיסטוריה, ובהם מהטמה גנדי, וניסתה לדמיין כיצד גבר ישראלי יכול להיכנס לתפקיד של גבר שאינו מזוהה עם אלימות. היא יצרה את העבודה לפני שנתיים. היום היא מסתכלת עליה אחרת.
המציאות שבה היא חיה השתנתה, והמלחמה שינתה גם את התחושות והמחשבות שמלוות את העבודה. כשמירון פגשה מחדש את הדמות שהיא עצמה הייתה לפני שנתיים, היה בזה משהו מרגש. היא עדיין מבינה את המשמעות של הפרויקט, אבל היא כבר אינה אותה יוצרת שעמדה מולו אז.
זה אולי אחד הדברים המעניינים בפרויקט כולו. לא רק החומרים עוברים תיקון ושינוי. גם היוצרים משתנים.
בגד שנוצר לפני שנתיים יכול להפוך, במפגש מחודש איתו, למסמך של תקופה אחרת. הוא נשאר אותו בגד, אבל המשמעות שלו משתנה.
"תיקון לבן" מציב את האופנה בתוך שיחה רחבה יותר על צריכה, זיכרון, חומר וזמן.
התיקון הוא פעולה עתיקה מאוד. לפני שהמילה קיימות הפכה למושג מרכזי בשיח העיצובי, אנשים תיקנו בגדים משום שלא היה הגיוני לזרוק אותם. קרעים נתפרו, חורים טולאו, חלקים הוחלפו וחומרים פורקו ונעשה בהם שימוש מחדש.
החידוש בפרויקט אינו בעצם פעולת התיקון, אלא באופן שבו היא הופכת לחומר גלם ליצירה אמנותית ועיצובית.
הסטודנטים אינם מתבקשים רק להאריך את חייו של פריט. הם מתבקשים לדמיין לו חיים חדשים.
לצד התצוגה של "תיקון לבן", הפעילות של החוג לעיצוב אופנה באוניברסיטת חיפה במוז"א כוללת גם את הפרויקט Craft x Tech, העוסק במפגש שבין מלאכות יד מסורתיות לבין טכנולוגיות עכשוויות. שני המהלכים מצביעים על אותו צורך: לחשוב מחדש על היחסים בין חומר, ידע, מסורת וטכנולוגיה.
"תיקון לבן" הולך למקום כמעט הפוך מהאובססיה לחדשנות. הוא מסתכל על מה שכבר נמצא כאן.
על בד שכבר נלבש. על חומר שכבר נשחק. על דבר שכבר נפגם. על משהו שכבר הוגדר כלא שימושי. ואז שואל: ומה עכשיו?
אולי זו השאלה החשובה ביותר שעולה מהפרויקט. לא רק איך נוכל לייצר פחות, אלא איך נוכל להסתכל אחרת על מה שכבר ייצרנו.
במקום עולם שבו כל עונה מחייבת אותנו לשכוח את העונה הקודמת, "תיקון לבן" מציע אופנה שמסכימה לזכור.
והיא עושה זאת לא מתוך ויתור על יופי, אלא מתוך ניסיון למצוא יופי דווקא במקום שבו בדרך כלל אנחנו מפסיקים להסתכל.
עובדים סביב השולחן – סטודיו פתוח של מרצי שנקר
חממת מרצים
שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות
״עובדים סביב השולחן״ תפעל בקומת המצפה של גלריית המגדל. החממה תוקדש לראשונה במסגרת הביאנלה לעבודתם של מרצות ומרצים ולא של סטודנטיות וסטודנטים.
חלל התצוגה יהפוך לסטודיו פתוח, שבו יוצרים ויוצרות מתחומים שונים יעבדו סביב שולחן אחד במקום להציג תוצרים מוגמרים. הם יפתחו רעיונות, יתנסו, ישנו, יתייעצו, יתחילו מחדש ויגיבו לאירועים אקטואליים, למצבים שייווצרו במהלך העבודה, ליוצרים האחרים ולקהל.
תהליך היצירה מתקיים בדרך כלל הרחק מעיני הציבור, שפוגש רק את מה שנותר בסופו: אובייקט בחנות, דימוי על מסך או עבודה במוזיאון. התהליך עצמו יהיה התוצר המוצג בעובדים סביב השולחן. הקהל יוכל להתבונן לא רק במה שנוצר, אלא גם באופן שבו היוצרים חושבים ופועלים – בהחלטות ובהיסוסים, בשינויים, בשיחות, ברגעי התקיעות ובפער שבין הכוונה לתוצאה.
נוכחות הקהל תשנה גם היא את תנאי העבודה. פעולה המתקיימת בדרך כלל בסטודיו סגור תיחשף כאן לעיני אחרים ותקבל ממד פרפורמטיבי. ״עובדים סביב השולחן״ לא תציג יצירה לאחר שהסתיימה, אלא עבודה בזמן התרחשותה – תהליך חי, משתנה ופתוח, שהמבקרים יוזמנו להתבונן בו ולהישאר בו ככל שירצו.
בין המרצות והמרצים המשתתפים בתערוכה: אולג מילשטיין, דניאל גרומר, יובל עציוני, קטיה רבי, יואב גתי, רוני פנימה, שירה קרת, תמיר פומרנץ.
פתיחה לקהל: יום שישי, 25.9.26
שתי התערוכות יינעלו ביום שלישי, 22.12.26
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©