יוני 25, 2026
תקציר:
"ארנב אדום ארנב לבן" מאת המחזאי האיראני נאסים סולימנפור אינו הצגה במובן המסורתי, אלא אלגוריתם בימתי המייצר אירוע פסיכולוגי בזמן אמת. המנגנון שלו פשוט: בכל אירוע כזה עולה שחקן אחר, ללא במאי, ללא חזרות וללא היכרות מוקדמת עם הטקסט. הוא מקבל מעטפה חתומה מול עיני הקהל, פותח אותה ומתחיל להקריא ולבצע את ההוראות בשידור חי.
הסיפור, שמתחיל כמשל משעשע על ארנבים, הופך בהדרגה לניסוי פסיכולוגי מתוחכם הבוחן את גבולות הציות האנושי ואת הנכונות לוותר על בחירה חופשית מול פקודות כתובות. בהקשר הביוגרפי, סולימנפור כתב את המחזה בטהרן כשהיה מנוע יציאה מאיראן עקב סירובו לשרת בצבא. הוא הפך את המגבלה הפיזית לחופש מוחלט: אם גופו נותר כלוא, המילים שלו נדדו כדרכון אלטרנטיבי בין יבשות. רק בשנת 2013, בעקבות שינוי בירוקרטי, זכה לקבל דרכון ויצא לחופש. כיום הוא יוצר בגרמניה וממשיך לשכלל יצירות נסיוניות מבוססות אי ידיעה.
ההפקה הנוכחית על במת תיאטרון הבימה, בביצועו של יוסף סוויד, מטעינה את היצירה בשכבות נוספות. סוויד, שחקן שנע לאורך הקריירה שלו בין תרבויות, מדינות ושפות, נאלץ לשחרר לחלוטין את השליטה הטכנית שלו. הוא מופתע יחד עם הקהל, מגיב לפקודות באי ודאות וחושף נוכחות פגיעה ואנושית, נטולת מניירות.
המתח מגיע לשיאו באמצעות אלמנט כוסות המים שעל הבמה, שאחת מהן מוכרזת כרעל. אף שהקהל מודע למוסכמה התיאטרונית, המסגרת הזו מעבירה את הדיון לפסים קיומיים. העבודה עם הטקסט של סולימנפור ממחישה כי הגבול בין איראן הטוטליטרית לכאן מטושטש מתמיד, שכן המנגנונים המייצרים קונפורמיזם וציות עיוור אינם זקוקים למשטר צבאי כדי לפעול. התיאטרון במיטבו אינו מציע פתרונות קלים, אלא משאיר את שאלות היסוד על המצפון והאחריות האישית פתוחות ומהדהדות זמן רב לאחר שהערב מסתיים.
"ארנב אדום ארנב לבן" של המחזאי האיראני נאסים סולימנפור התחיל עבורי עוד לפני שנכנסתי לאולם, אפילו לפני שהייתה לי אפשרות לראות אותו בפועל.
הערבים שבהם עלו בשעתם על במת תיאטרונטו ששון גבאי ויונה אליאן, כל אחד מהם לחוויה חד פעמית משלו, התרחשו בלעדיי. הייתי בחו"ל, וההחמצה הייתה עובדה פשוטה, ולכן שמחתי להזדמנות לחזות באירוע עם יוסף סוויד.
אחד הדברים המרכזיים שסולימנפור בונה סביבם את היצירה הוא מושג הזמן. לא הזמן האחיד, המכני, של שעונים ולוחות שנה, אלא הזמן האישי, של כל ערב וערב, של כל שחקן אינדיבידואלי ושל כל צופה שיושב באולם.
אין כאן אירוע תיעודי אחד שאפשר לחזור אליו, אלא ריבוי של זמני הווה מקבילים שאינם חופפים זה לזה. כל ביצוע מתקיים בעולם מעט אחר, תחת תנאים פיזיים ופסיכולוגיים מעט אחרים, ועם אמת בימתית שאינה ניתנת לשחזור.
מתוך ההבנה הזאת, גם ההחמצה שלי אינה נמצאת מחוץ ליצירה אלא היא חלק בלתי נפרד ממנה. היא עוד נקודת מבט על מערכת שבה אין גרסה אחת נכונה של ההצגה, אלא רק קבוצה של גרסאות פוטנציאליות שמתקיימות במקביל, כותבות ומוחקות זו את זו.
המפגש הנוכחי עם הגרסה של יוסף סוויד אינו בא לסגור את הפער או לפצות על מה שלא נראה אז, אלא הוא ממשיך את המנגנון הזה באופן טבעי. הוא מוסיף עוד שכבה לארכיון המנטלי של יצירה שחיה על עצם ההשתנות שלה.
התיאטרון הרפרטוארי הרגיל מחנך אותנו לחפש את השלמות שבחזרה. שחקנים מתאמנים חודשים ארוכים כדי להגיע לרמת דיוק שבה כל מחווה, כל אינטונציה וכל תנועה במרחב ניתנות לשחזור מדויק ערב אחרי ערב.
המטרה היא להעלים את המקריות. סולימנפור עושה בדיוק את ההפך. הוא מקדש את המקריות. הוא הופך את חוסר המוכנות לטכניקה הדרמטית המרכזית שלו. לכן, מי שלא ראה את ששון גבאי או יונה אליאן נכנסים לתוך המבוך הזה, נושא איתו זיכרון של חלל ריק, זיכרון של אפשרות שלא מומשה, וזהו בדיוק המצב המנטלי שהמחזה הזה מבקש לייצר אצל צופיו.
קשה ואולי אף שגוי לדבר על עלילה במובן הקלאסי של המילה כאשר מנתחים את "ארנב אדום ארנב לבן". המחזה אינו בנוי כסיפור בעל התחלה, אמצע וסוף, הוא אינו מציג קונפליקט דרמטי בין דמויות פיקטיביות, והוא אינו נשען על קתרסיס מסורתי. במקום זאת, מדובר במנגנון, אלגוריתם בימתי חיוני שמייצר אירוע פסיכולוגי בזמן אמת בכל ערב מחדש.
נאסים סולימנפור
הנתונים הבסיסיים של הניסוי פשוטים אך מהפכניים. שחקן עולה לבמה. הוא לא עשה חזרות, הוא לא נפגש עם במאי, והוא לא קרא את הטקסט. בידיו מופקדת מעטפה חתומה וסגורה, או קופסה המכילה את דפי המחזה. מול עיניו הפקוחות של הקהל, הוא פותח את האריזה ומתחיל לקרוא את המילים הראשונות. מאותו הרגע, השחקן והקהל נמצאים באותה סירה בדיוק. שניהם אינם יודעים מה תהיה השורה הבאה, מה תהיה המשימה הבאה, וכיצד יסתיים הערב.
הסיפור שמתחיל כמשל משעשע, כמעט ילדותי, על ארנב אדום וארנב לבן, מתפתח בהדרגה לכדי סדרה של הוראות, משימות, פקודות ושאלות חריפות המופנות אל השחקן, ולעיתים קרובות גם אל היושבים באולם.
מה שנראה בתחילה כמשחק תיאטרוני מבריק, קליל ומשוחרר, הופך לניסוי פסיכולוגי מתוחכם על גבולות הציות, על יחסי סמכות בלתי נראים, ועל האופן שבו בני אדם מגיבים להנחיות שרירותיות כאשר נשלטת מהם השליטה על הסיטואציה.
על גבולות הציות וההוראה הכתובה
המנגנון של סולימנפור אינו מסתפק בטקסט תיאטרלי, הוא תובע פעולה. השחקן נע על הציר שבין קריין אובייקטיבי למבצע צייתן, בעוד הקהל ממוספר ומנוהל בזמן אמת. כאשר הבמה מרוקנת מאמצעי הגנה, הדפים הופכים למפקד עליון, והניסוי מציג פנים חשות: כיצד בני אדם תבוניים מוותרים על הבחירה החופשית שלהם רק משום שהסמכות מופיעה בדיו שחורה על גבי נייר.
השחקן על הבמה נאלץ לנוע ללא הרף בין תפקידים משתנים וסותרים. ברגע אחד הוא המקריא, הקריין הניטרלי שמתווך לנו מילים של מישהו אחר. ברגע שני הוא הופך לדמות בתוך הסיפור, לובש ומוריד זהויות לפי גחמות הטקסט. ברגע שלישי הוא הופך בעצמו למבצע, לחייל בתוך מערכת בירוקרטית גדולה ממנו, שמאלצת אותו לבצע פעולות פיזיות שאינו בטוח בהן.
הקהל מצדו איננו מורשה להישאר בעמדת הצופה הפסיבי, המוגן בחשכת האולם. המנגנון של סולימנפור מפעיל גם אותו. אנשים נדרשים למספר את עצמם, לעלות לבמה, להחזיק חפצים, לשמור על כוסות, להפוך לשותפים לדבר עבירה או למגינים על הסדר. בבסיס המנגנון הזה עומדת שאלה פשוטה אך מצמררת: מה קורה לאדם נבון, חופשי וביקורתי, כאשר הוא נדרש לפעול בתוך מערכת הוראות נוקשה שאיננה מאפשרת לו לדעת מראש את תוצאותיה?
כדי להבין את העומק הפוליטי של "ארנב אדום ארנב לבן", אי אפשר לנתק את היצירה מהביוגרפיה של האיש שכתב אותה. נאסים סולימנפור נולד בטהרן, למד תיאטרון ועיצוב במה, וצמח בתוך מציאות חברתית ושלטונית שבה חופש הביטוי וחופש התנועה אינם זכויות טבעיות אלא פריבילגיות הנמצאות תחת פיקוח מתמיד.
כאשר הגיע לגיל הגיוס, סירב סולימנפור לשרת בצבא האיראני. כעונש על סירובו זה, השלטונות שללו ממנו את הדרכון שלו ומנעו ממנו את האפשרות לצאת מגבולות המדינה במשך שנים ארוכות. הוא מצא את עצמו אסיר בארצו, מנותק מהקהילה התיאטרלית הבינלאומית, מנוע מלקחת חלק בפסטיבלים ומלפגוש קולגות מעבר לים.
במקום לשקוע בייאוש או לכתוב מחזה מחאה פוליטי קלאסי שהיה נחסם מיד על ידי הצנזורה המקומית, סולימנפור עשה מעשה של גאונות.
הוא הפך את המגבלה הפיזית שלו למנגנון של חופש מוחלט. הוא הבין שאם הגוף שלו אינו יכול לעבור בשערי נמל התעופה, המילים שלו יכולות לעשות זאת. הוא כתב מחזה שלא זקוק לו כדי להתקיים. הוא כתב מחזה שאינו זקוק לבמאי שיסע איתו, לתפאורה שצריך להוביל במכולות, או ללהקת שחקנים קבועה שצריכה ויזות.
כך נולד "ארנב אדום ארנב לבן". המחזה נשלח בדואר אלקרוני כקובץ פשוט אל מחוץ לאיראן, ומאז הוא נודד ברחבי העולם, מתורגם לעשרות שפות ומבוצע באלפי אולמות.
בכל פעם שהמחזה הזה עולה על במה כלשהי בטוקיו, בניו יורק, בלונדון או בתל אביב, נאסים סולימנפור נמצא שם בחדר. הוא נמצא שם באמצעות קולו, באמצעות ההוראות שלו, באמצעות הנוכחות הרפאית שלו שמנהלת את הערב מרחוק.
במובן הזה, היצירה היא רשת של שלוחות תרבותיות. המחזה מתקיים רק בתוך פעולת הביצוע, וכל שחקן מקומי שפותח את המעטפה מעניק למחזאי הנפקד, הכלוא, גוף חדש, קול חדש ונשימה חדשה. זוהי דרך לעקוף את הטוטליטריות באמצעות אמנות המושג, להפוך את התיאטרון לכתב דרכון אלטרנטיבי ששום משמרות מהפכה אינם יכולים להחרים.
הבחירה להעלות כעת את המחזה עם יוסף סוויד על במת צוותא היא החלטה ליהוקית שמטעינה את הטקסט בשכבות נוספות של משמעות, חלקן אולי אף מעבר למה שהמחזאי התכוון אליו במקור.
סוויד הוא שחקן מרתק, שנע לאורך כל הקריירה שלו בין עולמות תרבותיים, בין שפות, ובין מסגרות זהות שונות וסותרות. הוא פעל בתיאטרון ובקולנוע הישראלי, הוא פועל בהפקות בינלאומיות באירופה, והוא מכיר היטב את המשמעות של להיות נע ונד בין מערכות שונות של ייצוג, בין קהלים שונים ובין ציפיות פוליטיות מנוגדות.
כאשר שחקן במעמדו ובניסיונו של סוויד עולה לבמה בפורמט הנוקשה של "ארנב אדום ארנב לבן", מתרחש דבר מה יוצא דופן. סוויד רגיל לשליטה. הוא שחקן בעל טכניקה גבוהה, כריזמה טבעיות ויכולת לדייק ניואנסים בצורה חדה.
אך כאן, המנגנון של סולימנפור מאלץ אותו לשחרר את השליטה באופן מוחלט. אין לו דמות להתחבא מאחוריה, אין לו פרשנות של במאי להישען עליה, ואין לו חזרות שמעניקות רשת ביטחון לגוף. הוא חשוף לחלוטין.
במהלך הערב ניכר היה כיצד סוויד לומד את המחזה תוך כדי תנועה, מילולית ופיזית. הוא קורא משפט, נעצר, מעבד את המשמעות שלו יחד עם הקהל, ולעיתים קרובות מופתע בעצמו מהתפניות שהטקסט לוקח.
הנוכחות הבימתית שלו נעה במתח מתמיד בין הביטחון העצמי של שחקן מנוסה שיודע להחזיק אולם, לבין היסוס חשוף מול הפקודות שמנחית עליו הדף.
ברגעים היפים ביותר של המופע, המניירות המשחקיות הרגילות נושרות. כאשר סוויד מתוודע להוראה מורכבת או מביך את עצמו מול הקהל בביצוע משימה אבסורדית, אנחנו לא רואים דמות, אנחנו רואים את האדם עצמו.
אנחנו רואים את יוסף סוויד השחקן, האדם, כשהוא מתמודד בזמן אמת עם אי ודאות קיומית. הפגיעות הזו היא שהופכת את המפגש עם הקהל לאירוע פועם, חי, נטול זיוף. היא יוצרת ברית סמויה של שותפות גורל בין הבמה ליציע: כולנו יחד באותו רגע, מחכים לראות מה יקרה בעמוד הבא.
המוות נוכח ב"ארנב אדום ארנב לבן" כקונספט קונקרטי, כמעט חומרי, מהרגעים הראשונים של המופע. הוא אינו מופיע כאירוע דרמטי קלאסי, כטרגדיה המתרחשת בסוף המחזה לאחר תהליך ארוך, אלא הוא מונח על הבמה כנתון יסוד באמצעות שתי כוסות מים, שאחת מהן, כך נאמר לנו, מכילה רעל קטלני.
הקהל באולם, כמו גם השחקן, איננו טיפש. כולנו אנשים מודרניים, מתוחכמים, מורגלים במוסכמות של המדיום התיאטרוני. אנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בתוך בניין מוגן, שמדובר בהצגה, ושאף מפיק או תיאטרון לא יאפשרו לשחקן לשתות רעל אמיתי על הבמה בשידור חי. אנחנו לא מאמינים באמת בסכנה הפיזית המיידית.
אך דווקא הידיעה הזאת, דווקא ההבנה שמדובר במוסכמה, היא זו שמשנה את תפקידו של המוות ביצירה. הוא מפסיק להיות איום פיזי והופך למסגרת פילוסופית ופסיכולוגית.
המתח שנוצר סביב הכוסות אינו מתח של סרט מתח, אלא מתח של ניסוי מעבדתי. בתוך המסגרת הזאת, המחזה בוחן שוב ושוב, באזמל מנתחים דק, את שאלת הציות האנושי. עד כמה רחוק אדם מוכן ללכת בביצוע הוראות של קול סמכותי, המגיע מתוך דפים שנכתבו על ידי מחזאי זר שהוא מעולם לא פגש, רק משום שהן כתובות שם בצורה ברורה?
מתי אנחנו מפסיקים להפעיל את שיקול הדעת העצמאי שלנו, את המצפון הפרטי ואת תחושת האחריות האישית, ונכנעים לתכתיבי המערכת, לפרוטוקול, לטקסט שמוכתב לנו מלמעלה? אחת הנקודות החריפות והמצמררות ביותר במחזה נוגעת למה שסולימנפור מכנה "האפשרות ה-17" של דרכי ההתאבדות: מצב שבו אדם ממשיך להתגרות בסמכות, ממשיך לציית לחוקים הנוקשים של המשחק, עד שהמערכת מגיבה באלימות קטלנית ובלתי הפיכה. האפשרות ה 18 היא כמובן לבחור בחיים. זוהי הדרך הארוכה אל המוות. אלו אמירות של המחזאי שמהדהדות אצל כל אחד מהצופים אחרת.
בהקשר האיראני המקורי שבו נכתב המחזה, השאלות הללו נוגעות ישירות ובאופן פצוע במציאות פוליטית רודנית, במשטרים טוטליטריים המבוססים על פחד קיומי, על צנזורה ועל מחיקת הפרט לטובת המנגנון השלטוני. אך ככל שהזמן עובר, וככל שהמחזה הזה ממשיך לעלות על במות ברחבי העולם, מתברר שהשאלה הזו איננה נשארת מקומית או מוגבלת למשטר כזה או אחר.
הגבול בין "שם" לבין "כאן" כבר איננו ברור או מוגן כפי שהיה בעבר. לא משום שהמצבים הפוליטיים או הנסיבות החברתיות זהים לחלוטין, אלא משום שהדיון המהותי על כוח, על פחד, על קונפורמיזם ועל צייתנות עיוורת הפך לדיון כלל אנושי, רלוונטי וקרוב מתמיד לכל מי שיושב כעת באולם התיאטרון. סולימנפור מזכיר לנו שהמנגנונים שמייצרים צייתנות אינם זקוקים למשטר צבאי כדי לפעול, הם זקוקים רק לבני אדם שמוכנים להמשיך לקרוא מהדף בלי לשאול שאלות.
בסופו של דבר, כל המרכיבים השונים של "ארנב אדום ארנב לבן" המבנה הנטול חזרות, הביוגרפיה של המחזאי, הליהוק המשתנה והאינטראקציה המתוחה עם הקהל, מתכנסים כולם אל עבר שאלה אחת מרכזית, חריפה, שאינה מקבלת ואינה יכולה לקבל תשובה סופית או מנחמת: מהו אדם כאשר מסירים ממנו את מערכות היציבות המוכרות של זמן, של זהות מוגדרת מראש ושל סמכות מגוננת?
השחקן על הבמה מופשט במהלך הערב מכל הכלים המקצועיים הרגילים שלו. אין לו דמות בנויה שהוא יכול להסתתר מאחורי מסכה, אין לו עיצוב במה שמגדיר את עולמו, ואין לו במאי שהתווה לו את הדרך. הוא נשאר רק עם גופו, עם קולו ועם יכולת התגובה המיידית שלו ללא נודע. הקהל מצדו נדחף אל מחוץ לאזור הנוחות שלו, נע ללא הרף בין עמדה של צופה מרוחק המעריך את היצירה באופן אסתטי, לבין עמדה של משתתף פעיל הנושא באחריות לגורלו של האירוע התיאטרלי.
המחזה עצמו מתקיים כמערכת פתוחה, כניסוי חי שתוצאותיו משתנות מערב לערב בהתאם לאישיותו של השחקן המבצע ובהתאם לאנרגיה של הקהל הספציפי שיושב באולם. בתוך כל המערכת המשתנה והנזילה הזו, הדבר היחיד שנשאר קבוע, יציב ומוחלט הוא אי הוודאות.
אולי זו בדיוק הסיבה שהמחזה הזה ממשיך לעבוד, לטלטל ולהדהד בכל מקום שבו הוא עולה בעולם, גם שנים רבות לאחר שנכתב. הוא איננו מציע לנו פתרונות קלים, הוא אינו מספק לנו מוסר השכל פוליטי פשטני, והוא אינו שולח אותנו הביתה עם תחושת סיפוק בורגנית. במקום זאת, הוא מייצר מצב קיומי שבו שאלות היסוד על הקיום האנושי, על הבחירה החופשית ועל האחריות המוסרית של הפרט נשארות פתוחות, מדממות ומהדהדות בזמן אמת, באוויר הקר של האולם, הרבה לאחר שהאורות כבים והמסך יורד.
הסיפור של "ארנב אדום ארנב לבן" איננו רק משל על צייתנות, אלא גם הוכחה לכוחה המשחרר של האמנות במציאות החומר. השנים חלפו, והמנגנון המושגי שסולימנפור בנה כדי לעקוף את חומות המשטר האיראני הוכיח את עצמו מעבר לכל צפי. בעוד גופו היה נעול בטהרן, שמו ומילותיו הפכו לנקודת עניין בינלאומית, והלחץ הציבורי והתרבותי עשה את שלו. בשנת 2013, בעקבות טעות בירוקרטית של השלטונות שגילו כי הוא פטור משירות צבאי בשל לקות ראייה, קיבל סולימנפור סוף סוף את הדרכון המיוחל ויכול היה לעזוב את איראן.
סולימנפור, המתגורר כיום בגרמניה, ממשיך לחקור את גבולות המדיום התיאטרלי תחת תנאים של חופש מוחלט, תוך שהוא מסרב להיכנע למוסכמות הבורגניות של התיאטרון המערבי. ביצירותיו המאוחרות, כמו "נאסים" (Nassim) או "בלנקו" (Blanko), הוא המשיך לשכלל את פורמט "אי הידיעה" והיעדר החזרות. במחזה "נאסים", למשל, הוא עולה בעצמו לבמה לצד שחקן מקומי שאינו מכיר את הטקסט, ומייצר פגישה אנושית חיונית החוצה שפות ותרבויות באמצעות שפת אם, זיכרון ואינטואיציה.
העובדה שהמחזאי שפעם נזקק למילים כדרכון אלטרנטיבי יכול כיום לשבת באולמות ברחבי העולם ולצפות בשחקנים זרים מעניקים חיים לטקסטים שלו, מעניקה ל"ארנב אדום ארנב לבן" רובד נוסף של ניצחון.
זוהי תזכורת לכך שהחופש אינו רק היעדרן של חומות פיזיות, אלא היכולת לשמר את המבט המשתאה, הפגיע והחוקר מול המציאות. גם כיוצר חופשי לחלוטין באירופה, סולימנפור ממשיך להזכיר לנו שהסכנה הגדולה ביותר לרוח האנושית אינה בהכרח השלטון שנמצא שם בחוץ, אלא הנטייה המולדת שלנו להפסיק לשאול שאלות ולציית באוטומט לדף הבא.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©