ספטמבר 9, 2026
פרסי קיפוד הזהב 2026 מפרסמים את הרשימה הקצרה, והשנה היא מציעה תמונה רחבה ומגוונת במיוחד של היצירה העצמאית בישראל. ארבע עשרה הצגות נבחרו בידי עשרים ושלושה שופטים, עשר מהן מתמודדות על פרס הצגת השנה וארבע נוספות מתמודדות בקטגוריה חדשה, הצגת היחיד של השנה.
הקטגוריה החדשה היא אולי החידוש המשמעותי ביותר השנה. לדברי נטלי צוקרמן, המנהלת האמנותית של עמותת קיפוד הזהב, 14 הצגות יחיד הוגשו לתחרות, והמגוון שלהן המחיש עד כמה הז׳אנר הפך לחלק מרכזי בשדה היצירה העצמאית.
ארבע מונודרמות נבחרו לרשימה הסופית: אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה, בית בעזה, בת של אבא וגעגוע.
זה אכן מסלול מעניין מאוד. הצגת יחיד דורשת מן היוצר לא רק יכולת משחק או כתיבה, אלא גם יכולת להחזיק לבדו עולם שלם. לעיתים היא הופכת את הבמה למעין חדר וידוי, ולעיתים דווקא למרחב תיאטרלי מורכב מאוד שבו שחקן אחד מגלם עולם של דמויות, זיכרונות וקולות.
אבל גם ברשימת הצגות השנה קשה לדבר על סגנון אחד או על תמה אחת. יש בה קומדיה, דרמה, יצירה אוטוביוגרפית, תיאטרון פיזי, טראומה, הגירה, מלחמה, משפחה וזיכרון. חלק מן ההצגות מבקשות להתמודד ישירות עם המציאות הישראלית, ואחרות בוחרות לברוח ממנה לכאורה, רק כדי לגלות שהיא ממשיכה לרדוף אחריהן.
ברשימת הצגת השנה נמצאות האוגרת, אין מקום אחר, פימה ג׳קסון ולהקתו, נחוגה, גבע לא יכול להתאהב, יום הולדת, מאחוריך, חי שחור ביער, הכל נשאר חי ו המורה: או איך פיטרו אותי ממשרד החינוך.
אחת ההצגות שכבר זכו השנה לתשומת לב רבה היא האוגרת, שכתבו שרה סיגל וליאור פינסקי. מדובר ביצירה שקשה להכניס להגדרה אחת. היא קומדיה, אבל גם פרפורמנס; היא עוסקת בסכסוך שכנים, אבל מתחת לסיפור הקונקרטי מסתתרת התבוננות רחבה הרבה יותר בחיים בעיר, ביחסי כוח ובאופן שבו סיטואציה יומיומית יכולה להפוך לקיצונית.
בביקורת שלי ב״בילוי נעים״ כתבתי על המפגש המוזר והמרתק בין פלמנקו למקקים, בין יופי לצחנה, ועל האופן שבו היוצרים הופכים סכסוך שכנים לכאורה ליצירה בימתית חריפה. ההצגה כבר זכתה בפרסי ההצגה והמחזה בפסטיבל הקומדיה 2025, וכעת היא מועמדת גם בפרסי קיפוד הזהב, כאשר שני יוצריה מועמדים גם לפרס הבימוי ולפרס המחזאי או המחזאית של השנה.
הביקורת שלי על ״האוגרת״ ב״בילוי נעים״:
מולה ניצבת פימה ג׳קסון ולהקתו, שכתב גיא ויטנר וביימה מיכל טופורק. אם ״האוגרת״ משתמשת בקומדיה כדי להגיע למקומות מטרידים, ״פימה ג׳קסון״ מצהירה מראש שהיא באה להצחיק. שלושה צעירים, בליל של עברית, רוסית ואנגלית, קצב גבוה והרבה מאוד אנרגיה.
בביקורת שלי כתבתי שמדובר במנגנון צחוק משומן, ובעיקר ביצירה שמוותרת במודע על הצורך להצמיד לכל דבר מסר גדול. בתקופה שבה גם התיאטרון מרבה לעסוק במלחמה ובטראומה, יש משהו מרענן ביצירה שמרשה לעצמה פשוט להצחיק.
הביקורת שלי על ״פימה ג׳קסון ולהקתו״ ב״בילוי נעים״:
גבע לא יכול להתאהב, מאת אמיר זלוטר ובבימוי רום רזניק, לוקחת את הצופה לברלין, אבל למעשה עוסקת בישראל. גבע עוזב את הארץ בתקווה למצוא מרחב אחר, אולי חופשי יותר, אולי כזה שיאפשר לו לאהוב מחדש. אלא שהמרחק הגיאוגרפי אינו מצליח למחוק את המטען הרגשי והפוליטי שהוא נושא איתו.
כתבתי על ההצגה כעל סיפור של צעיר שנמצא ב״טרמינל הנצחי״, בין הבית שממנו הוא מבקש להתרחק לבין המקום החדש שאינו מצליח להפוך לבית. תום חודורוב, המועמד השנה לפרס השחקן, מחזיק את התפקיד המרכזי ומעניק לגבע שילוב של שבריריות, הומור וכאב.
הביקורת שלי על ״גבע לא יכול להתאהב״ ב״בילוי נעים״:
הכל נשאר חי, מאת דנה קיילה וירדן גלבוע ובבימוי גלבוע, עוסקת בהלם קרב ובאופן שבו הוא חודר אל תוך המשפחה. בן הזוג שחזר מהמלחמה אינו היחיד שחי עם הפצע. גם בת הזוג והילדה נאלצות לחיות בתוך המציאות שהטראומה יוצרת.
זו יצירה שמסרבת להפוך את הלום הקרב לגיבור או לנבל. היא מציגה משפחה שלמה שנלכדת בתוך מצב שאין לו פתרון פשוט. ההצגה זכתה בפרסים משמעותיים בפסטיבל עכו, ובהם פרס ההצגה והבימוי, וכעת היא מועמדת גם על עיצוב התפאורה והווידאו.
הביקורת שלי על ״הכל נשאר חי״ ב״בילוי נעים״:
וראיון עם ירדן גלבוע:
חי שחור ביער, שכתבה וביימה אוריין ליפשיץ, עוסקת בפגיעה מינית בתוך המשפחה ובמנגנוני ההשתקה שסביבה. זו יצירה אישית מאוד, אבל היא אינה מסתפקת בווידוי. הגוף, הקול, התנועה והחלל הופכים לכלים שבאמצעותם הטראומה מקבלת צורה בימתית.
בביקורת שלי הדגשתי שהמוקד אינו רק הפגיעה אלא בעיקר השתיקה. הניסיון להגן על המשפחה, להגן על הפוגע, להימנע מהתמודדות עם האמת. ההצגה מועמדת השנה גם לפרס השחקנית, לעיצוב התלבושות ולפרסים נוספים.
הביקורת שלי על ״חי שחור ביער״ ב״בילוי נעים״
גם המורה: או איך פיטרו אותי ממשרד החינוך, מאת ובבימוי אודם רדאי, עוסקת בזיכרון ובטראומה, אבל עושה זאת באמצעות מסע לפולין.
הקהל אינו יושב מול במה מסורתית. הוא הופך למעין קבוצת תלמידים הנוסעת באוטובוס, והחוויה התיאטרונית נוצרת גם באמצעות אוזניות וסאונד. המסע שאמור לעסוק בשואה הופך בהדרגה למסע פנימי של המורה עצמה.
בביקורת שלי כתבתי שההצגה אינה באמת עוסקת בשואה אלא במה שהמפגש עם זיכרון קולקטיבי עושה לטראומות האישיות שאנו נושאים איתנו. פעולת הספירה החוזרת של התלמידים, למשל, הופכת מפעולה טכנית פשוטה לדימוי טעון מאוד של זיכרון, אובדן ושליטה.
הביקורת שלי על ״המורה״ ב״בילוי נעים״
ארבע הצגות מועמדות השנה לפרס החדש.
המונודרמה "אני מכיר רק אחד שמתנהג ככה", שכתב ומשחק אורי סעדה וביימה יעל גולדברג, כבר מוכרת לי היטב. מדובר ביצירה שנולדה מתוך התמודדות אישית עם זעם, משפחה, זהות מזרחית והירושה הרגשית שעוברת מדור לדור.
סעדה זכה על ההצגה בפרס חביב הקהל בתיאטרונטו, ובקיפוד הזהב הוא מועמד גם לפרס השחקן וגם לפרס המחזאי.
הראיון שלי עם אורי סעדה ב״בילוי נעים״
בת של אבא, שכתבה וביימה נטע שפיגלמן, היא מונודרמה אישית וחשופה העוסקת ביחסים שבין בת לאביה ובאופן שבו מערכת יחסים אינה מסתיימת בהכרח עם המוות.
שפיגלמן נמצאת לבדה במרכז הבמה ונעה בין זיכרונות, הומור, כאב ורגעים קטנים של חיים. כתבתי עליה שהיא מצליחה להפוך סיפור אישי מאוד לחוויה אוניברסלית.
הביקורת שלי על ״בת של אבא״ ב״בילוי נעים״
וישנה המונודרמה געגוע, מאת פאולו א. מואורה, בבימוי ובדרמטורגיה של נמרוד דנישמן. מואורה מביא אל הבמה את ילדותו ואת נעוריו בברזיל, ובאמצעות הסיפור הפרטי יוצר מסע אל עולם של משפחה, זהות, אהבה ושונות.
ההצגה זיכתה אותו בפרס הראשון בתיאטרונטו, וכעת הוא מועמד גם לפרס השחקן.
הביקורת שלי על ״געגוע״ ב״בילוי נעים״
אחד הדברים היפים ברשימה הוא שהפרסים האישיים אינם מרוכזים בהכרח בהצגה אחת. המועמדויות לבימוי, כתיבה, משחק ועיצוב מצביעות על כך שהקיפוד מבקש לבחון את היצירה העצמאית גם דרך העבודה המקצועית שמרכיבה אותה.
דניאל זפרני ויפעת זנדני צפריר מועמדים על הבימוי של מאחוריך, שרה סיגל וליאור פינסקי על הבימוי של האוגרת, רום רזניק על גבע לא יכול להתאהב ואוריין ליפשיץ על חי שחור ביער.
גם בקטגוריית השחקנים ניכרת נוכחות חזקה של ההפקות העצמאיות: אורי סעדה, דניאל זפרני, תום חודורוב ופאולו א. מואורה מועמדים לפרס השחקן, ואילו עדילי ליברמן, שרה סיגל, נדיה מגדל ואיילת גולן מועמדות לפרס השחקנית.
גם מלאכת העיצוב מקבלת מקום משמעותי. תפאורה, וידאו, תאורה, תלבושות, תנועה וסאונד אינם נתפסים כקישוט להצגה אלא כחלק מהשפה האמנותית שלה. כך, למשל, מאחוריך מועמדת בכמה קטגוריות עיצוב, נחוגה בולטת בעיצוב התפאורה, הווידאו, התנועה והמוזיקה, ו יום הולדת מועמדת על עיצוב הסאונד והלחנת המוזיקה.
ומה הלאה?
הזוכות והזוכים יוכרזו בטקס קיפוד הזהב שיתקיים ב 13 בנובמבר בתיאטרון הבית. לצד חלוקת הפרסים יתקיימו השנה גם אירועים נוספים, בהם ״קיפודים מדברים״, אירוע המנטורינג ״מנטור לדקה״ בשיתוף את״י, יום עיון שיעסוק במקורות הפרינג׳ ובבניית היצירה העצמאית בישראל, וכן ״אוסף סיפורי פרינג׳: תל אביב והיצירה העצמאית״ בשיתוף מוזיאון העיר תל אביב יפו.
בסופו של דבר, הרשימה הזאת היא הרבה יותר מרשימת מועמדים. היא חלון אל המקום שבו נמצאת היצירה העצמאית בישראל עכשיו. היא מציגה יוצרים שמדברים על מלחמה ועל טראומה, אבל גם על אהבה, משפחה, הגירה, זעם, זהות ועל הצורך לצחוק. ובעיקר היא מזכירה שהתיאטרון העצמאי אינו מעבדת שוליים שמחכה שמישהו יבחין בה. הוא אחד המקומות שבהם התיאטרון הישראלי בודק את עצמו, ממציא את עצמו מחדש ומגיב למציאות בזמן אמת.
והשנה, עם הוספת קטגוריית הצגת היחיד, קיפוד הזהב מכיר סוף סוף באופן מפורש גם באחד המרחבים היצירתיים המרתקים ביותר של התיאטרון העצמאי.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©