אוקטובר 1, 2026
יש רעיון מאוד מעניין בבסיסו של המחזה "עונת החדשות". הוא מבקש להציב בפנינו מראה עקומה, פרודית, של האופן שבו אנחנו צורכים חדשות ושל הדרך שבה החדשות עצמן נוצרות. ולא מדובר רק בתקשורת הישראלית. התופעה רחבה הרבה יותר, והיא נוגעת לחברה המערבית בכלל: אנחנו חיים בעולם שבו צריך לדבר כל הזמן. כשיש מה לומר מדברים, כשאין מה לומר ממשיכים לדבר, וכאשר גם אחרי כמה דקות של דיבור עדיין לא נאמר דבר בעל משמעות, פשוט ממשיכים לדבר עוד קצת.
במובן הזה, החדשות הן כמעט תיאטרון בפני עצמו. יש אולפן, יש כתבת שטח, יש מנחה, יש פאנליסטים, יש מוזיקה, יש דרמה, יש עימות, יש פרשנות, יש "התפתחות", ובעיקר יש צורך בלתי פוסק למלא את זמן השידור. לפעמים אפילו נדמה שהאירוע עצמו חשוב פחות מהצורך לספר עליו.
אלא שהמושג "עונת המלפפונים" כבר כמעט אינו רלוונטי לישראל של ימינו. קשה לדמיין תקופה שבה אין מה לדווח. אצלנו, לפחות בשנים האחרונות, כמעט כל שעה מביאה איתה אירוע חדש, ולעיתים קרובות אירוע משמעותי, דרמטי וקיצוני. מלחמות, חטיפות, פיגועים, רציחות, משברים פוליטיים, איומים ודרמות ציבוריות. במציאות כזאת, אפילו הפרודיה על החדשות מתקשה להתחרות במציאות. זו בדיוק נקודת המוצא המעניינת של "עונת החדשות".
אחד המהלכים היפים ביותר במחזה הוא הצבתה של כתבת שטח מול הצורך לדווח. בהתחלה אין לה באמת מה להגיד. אין התפתחות משמעותית, אין מידע חדש, אין אירוע דרמטי שאפשר למסור לצופים. אבל היא עדיין כתבת שטח, והיא עדיין בשידור, ולכן היא חייבת לדבר.
אז היא מדברת.
ועוד קצת.
ועוד קצת.
ועוד קצת.
עד שנוצר האבסורד המוכר כל כך: יש הרבה מאוד מילים, אבל כמעט שום מידע. אנחנו מכירים את התופעה היטב. גם כאשר אין שום דבר חדש לומר, השידור אינו יכול להסתיים. צריך להישאר על המסך. צריך להחזיק את הצופים. צריך להוכיח שיש כאן "אירוע".
הבדיחה עובדת משום שהיא אינה מופרכת באמת. להפך. היא מבוססת על מנגנון שאנחנו מכירים. כתבת השטח אינה בהכרח משקרת. היא פשוט מנסה לייצר משמעות מתוך מצב שבו עדיין אין משמעות שאפשר לדווח עליה. עצם הדיבור נעשה לאירוע.
זה בעיניי אחד המקומות שבהם ההצגה פוגעת בדיוק במטרה שלה. היא אינה רק צוחקת על אנשי תקשורת. היא צוחקת על המערכת כולה, ועל הצורך שלנו כצופים לקבל בכל רגע הסבר, פרשנות, הערכה או "התפתחות".
אם כתבת השטח מייצגת את הצורך לייצר תוכן גם כשאין תוכן, הפאנל מייצג תופעה אחרת: הצורך לייצר עימות.
כאן אנחנו מקבלים מנחה ושני פאנליסטים, שכל אחד מהם ממוקם בקצה אחר של המפה הפוליטית והחברתית. הם אמורים לייצג תפיסות עולם מנוגדות, אלא שבפועל העימות ביניהם הופך מהר מאוד לעימות אישי. גם זה מוכר.
מאוד מוכר.
במקום ויכוח על רעיונות, מדיניות או עובדות, אנחנו מקבלים השתלחויות הדדיות, עלבונות ומאבקי אגו. לכאורה מדובר בשיחה פוליטית. למעשה, לא פעם נדמה שהפוליטיקה היא רק התירוץ. הדבר שמניע את העימות הוא הצורך לנצח את האדם שמולך.
הבחירה להציג את שני הפאנליסטים כקצוות מנוגדים מאפשרת למחזה להצביע על האבסורד שבשיח הציבורי המקוטב. כל אחד מהם מגיע עם עמדה ברורה, אבל מהר מאוד העמדה עצמה נעשית כמעט לא רלוונטית. מה שחשוב הוא מי יצליח להשתיק את מי, מי יצליח להשפיל את מי ומי יקבל את המשפט האחרון.
זה מעניין במיוחד משום שגם כאן יש חיבור בין הצופים בבית לבין הצופים בתיאטרון. הקהל באולם אינו רק קהל שצופה בדמויות שמחקות אולפן טלוויזיה. הוא הופך למעשה לצופים בבית. אנחנו נמצאים בתוך המנגנון שאנחנו רגילים לצפות בו מבחוץ, אבל הפעם אנחנו רואים אותו מתוך אולם תיאטרון.
זה קונספט תיאטרוני מוצלח, משום שהוא מטשטש את הגבול בין הצופה הפסיבי לבין המשתתף במערכת. הרי גם אנחנו, כשאנחנו יושבים בבית מול הטלוויזיה וצופים בעוד פאנל, איננו באמת משתתפים בשיחה. אנחנו צורכים אותה. אנחנו מתעצבנים, מסכימים, כועסים, צועקים על המסך, אבל למעשה ממשיכים לצפות.
אחת הנקודות שהמחזה מעלה היא שהעימותים שאנחנו רואים אינם בהכרח עימותים אידיאולוגיים עמוקים. פעמים רבות הם אישיים הרבה יותר. זה אולי אחד הדברים המדויקים ביותר בהצגה. שני אנשים יכולים לכאורה לייצג תפיסות עולם שונות לחלוטין, אבל מהר מאוד להתברר שהדבר שמעסיק אותם הוא האדם שמולם. הוא מעצבן אותם. הוא מתנשא. הוא מזלזל. הוא שקרן. הוא לא מבין. הוא "מהצד השני".
כך הדיון הציבורי הופך למעין קרב אישי שמתחפש לדיון עקרוני. המחזה מזהה את המנגנון הזה ומגדיל אותו. הוא הופך את העימותים למגוחכים, ולעיתים גם לאבסורדיים, אבל מקורם אינו באמת מופרך. דווקא משום שאנחנו מכירים את ההתנהלות הזאת מהמסכים שלנו, אנחנו מזהים אותה מיד.
בהמשך נכנסת אושרת, חברת כנסת, שרה לשעבר ומתמודדת פוליטית. הדמות הזאת מוסיפה עוד שכבה למנגנון שהמחזה בונה. עכשיו כבר לא מדובר רק בתקשורת שמסקרת את הפוליטיקה. הפוליטיקה עצמה נכנסת לאולפן.
אושרת מביאה איתה סוג מסויים של דיבור פוליטי. לכאורה היא באה עם ניסיון, מעמד ועמדה. בפועל, גם אצלה הולך ומתברר שהרבה מהדיבור הוא רוח וצפצופים. הרבה הצהרות, הרבה ביטחון עצמי, הרבה התנשאות על מי שאינו חושב כמוה, אבל מעט מאוד תוכן ממשי. גם כאן קשה שלא לזהות את המקור במציאות.
המחזה מציג פוליטיקאית שהשפה שלה נשמעת כאילו היא אומרת דברים חשובים, אבל כשמקשיבים היטב מתברר שהמילים אינן בהכרח מובילות לרעיון. יש בהן בעיקר את מה שאנחנו יכולים לכנות פוליטית "הופעה": להיראות בטוחה, להישמע סמכותית, להציג את הצד האחר כנחות, ולשמור בכל מחיר על הדימוי הציבורי.
אושרת אם כן אינה רק דמות נוספת. היא מרחיבה את עולם המחזה מן התקשורת אל הפוליטיקה, ומראה כיצד שני העולמות מזינים זה את זה.
המעטפת הבימתית של "עונת החדשות" תורמת רבות לבניית העולם הסאטירי של ההצגה. עמית פורטמן, שתכנן ובנה את שולחן הפאנל, יוצר את המרכז הפיזי של האולפן ומעניק תחושה של מערכת מסודרת ומקצועית, גם כאשר מתחת לפני השטח הכול הולך ומתפרק.
שרון סירוטה, בעיצוב התלבושות, ממשיכה את האשליה הטלוויזיונית: הדמויות נראות כאילו יצאו ישירות ממסך החדשות, והפער בין המראה הייצוגי לבין ההתנהלות הכאוטית שלהן הופך לחלק מההומור. יעל סעדי, בעיצוב התאורה, מחזקת את תחושת האולפן ואת התחושה שהכול נמצא בשליטה.
גם עיצוב התנועה של אווה שובסטארסקה משמעותי. הישיבה סביב השולחן, הפניות אל המצלמה המדומיינת, המעברים והתגובות הגופניות בזמן העימותים יוצרים שפה של שידור חי, שבה גם הספונטניות לכאורה היא חלק ממערכת מתוזמנת.
איתמר שלמה כהן ומיכאל שוורץ, שיצרו את המוזיקה המקורית, מוסיפים את הממד החדשותי המוכר, עם תחושת מתח ואירוע.
בסיום מתרחש שינוי יפה. הריקוד על הבמה, התאורה, המוזיקה והשירה הרכה והנוסטלגית של קאיה וינצ'י מתחברים לרגע אסתטי כמעט פיוטי. אחרי כל הדיבורים, הצעקות, העימותים והניסיון המתמיד לייצר עוד חדשות, פתאום מופיע משהו אחר: רוך, זיכרון וגעגוע.
הגוף מחליף את המילים, והבמה מקבלת איכות חזותית ומוזיקלית שמספקת לסאטירה סגירה לא צפויה. דווקא אחרי כל כך הרבה מילים, השירה הרכה של דניאל מצליחה לומר משהו.
וכאן גם מתחילה הבעיה של ההצגה.
הרעיון שעומד בבסיסה טוב. אפילו טוב מאוד. גם כתבת השטח, גם הפאנל, גם החיבור בין הקהל באולם לבין הצופים בבית וגם כניסתה של הדמות הפוליטית מייצרים חומר סאטירי עשיר. אבל בשלב מסוים התחושה היא שהמחזה מתחיל לחזור על עצמו.
אנחנו כבר מבינים את המנגנון. הבנו שהכתבת מדברת גם כשאין לה מה לומר. הבנו שהפאנליסטים רבים יותר ביניהם מאשר מתווכחים על רעיונות. הבנו שהשיח הפוליטי מלא בהצהרות ובהתנשאות. מכאן אנחנו מצפים שהמחזה ייקח אותנו למקום חדש.
במקום זאת, חלק מההתפתחויות ממשיכות להפעיל את אותו מנגנון פעם נוספת. אין בכך פסול עקרוני. קומדיית אבסורד יכולה בהחלט להקצין את הרעיון שלה ולהוביל אותו למחוזות מופרכים. אלא שכאן ההקצנה אינה תמיד מייצרת שכבה חדשה. לעיתים היא פשוט ממשיכה את מה שכבר ראינו.
ככל שההצגה מתקדמת, מתחזקת התחושה שהקונספט עדיין לא עבר את כל תהליך העיבוד הדרמטורגי שהוא זקוק לו.
בעיניי, "עונת החדשות" הייתה יכולה להרוויח מאוד מהידוק. לא מפני שחסר בה חומר, אלא דווקא מפני שיש בה חומר טוב שעדיין אינו תמיד ממוצה עד הסוף.
הייתי רוצה לראות התפתחות חדה יותר של הדמויות, או לחלופין שינוי ברור יותר במערכת היחסים ביניהן שאיננו דאוס אקס מכינה. הייתי רוצה שכל שלב במחזה ייקח את הרעיון המקורי למקום אחר, ולא רק יקצין אותו. בעיקר הייתי רוצה שהסיום ירגיש כמו תוצאה בלתי נמנעת של כל מה שראינו קודם, ולא כמו עוד התפתחות שמצטרפת לרצף האבסורדי.
הבעיה אינה באבסורד. להפך. האבסורד הוא אחד הכלים החזקים של ההצגה. הבעיה היא שכאשר האבסורד אינו משרת התפתחות דרמטית, הוא עלול להפוך בעצמו למעין רעש רקע. ואז קורה משהו אירוני: מחזה שמבקר אנשים שמדברים בלי סוף ומבלי לומר דבר, מתחיל בעצמו להרגיש כאילו הוא אומר את אותו הדבר שוב ושוב.
הגרעין של "עונת החדשות" בהחלט ראוי לבמה. יש כאן הסתכלות חדה על עולם התקשורת, על הצורך שלנו להיות מחוברים כל הזמן לאירועים, על התמכרות לפרשנות, על השיח הפוליטי שהופך מהר מדי למאבק אישי ועל הקשר המוזר בין מי שמייצרים את החדשות לבין מי שיושבים וצופים בהן.
יותר מכל, יש כאן רעיון תיאטרוני מוצלח: לקחת את הצופה, שבדרך כלל יושב בבית מול המסך, ולהושיב אותו באולם שבו הוא הופך למעשה לצופה על הספה. לרגע אחד אנחנו כבר לא רק צורכים חדשות. אנחנו צופים באנשים שמייצרים את עצם המנגנון של צריכת החדשות.
זה בהחלט חומר לתיאטרון.
עכשיו נותר רק להדק אותו עוד קצת, להסיר חזרות, להעמיק את הדמויות ולוודא שכל תפנית משרתת את הרעיון המרכזי ולא רק מייצרת עוד רעש. משום שכאשר המחזה מצליח, הוא מצליח בדיוק בגלל שהוא עושה את מה שסאטירה טובה אמורה לעשות: גורם לנו לצחוק על משהו שאנחנו מכירים היטב, ואז להבין שהצחוק קצת לא נעים לנו.
ואולי זה בדיוק מפני שאנחנו יודעים שהשידור הבא כבר בדרך.
מאת: דניאל שפירא ומיכאל שוורץ
שחקנים יוצרים: טל אברהם, קאיה וינצ'י, ניצן טריינין, יפעת סמליין, דניאל שפירא
ייעוץ אמנותי: שחר מרום, איתי דורון
הפקת מוזיקה מקורית: איתמר שלמה כהן, מיכאל שוורץ
עיצוב תנועה: אווה שובסטארסקה
עיצוב תאורה: יעל סעדי
תכנון ובניית שולחן פאנל: עמית פורטמן
עיצוב תלבושות: שרון סירוטה
עיצוב אביזרים: עדי שמולביץ, קרן כץ, אבינועם שטרנהיים
ניהול הצגה: יאלי וייס
משך: כשעה
ההצגה נוצרה במסגרת פסטיבל סראונד של תיאטרון החנות.
צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©