עצמאות הזכרון: שתי שפות, תיאטרון וקולנוע

שתי שפות של זיכרון

התיאטרון והקולנוע הישראלי נולדו מתוך אותה מציאות היסטורית, אך פיתחו מערכות שונות לעיבוד זיכרון מלחמה. שניהם עוסקים באותם חומרים: מלחמות, חיילים, אובדן, גבורה, אך כל אחד מהם מייצר מנגנון אחר של משמעות.

התיאטרון, בראשיתו, פועל כמנגנון של זיכרון קולקטיבי. הוא מבקש לבנות סיפור. לייצר משמעות משותפת. לכן הדמויות בו אינן רק אינדיבידואליות אלא מייצגות רעיונות. החייל הוא דמות לאומית. המוות הוא חלק מנרטיב. הקולנוע, לעומת זאת, פועל דרך תיווך.

המצלמה מאפשרת מבט, עריכה מאפשרת פירוק זמן, וסאונד מאפשר חדירה לתודעה. לכן הוא נוטה מוקדם יותר לעיסוק בזיכרון סובייקטיבי.

כבר כאן נוצר הבדל יסודי: התיאטרון מייצר מיתוס, הקולנוע מתחיל לפרק אותו.

המיתוס המכונן והסדק הראשון

בתיאטרון הקלאסי, המיתוס ברור. ב“הוא הלך בשדות” של משה שמיר, החייל הוא סמל. אין כמעט מקום לפחד או לטראומה. המוות הוא חלק מהגשמה.

גם ב“בערבות הנגב” של יגאל מוסינזון, המלחמה מוצגת כהכרח, והחיילים כחלק ממנגנון לאומי.

אך בתוך התיאטרון הרפרטוארי עצמו מתחיל להופיע סדק. דוגמה מובהקת לכך היא “הטנק” מאת אסף ענברי, שעלתה בתיאטרון הקאמרי בבימוי עירד רובינשטיין.

המחזה עוסק באירוע ממלחמת העצמאות, עצירת הטנק הסורי בדגניה, אך אינו מספר סיפור אחד. חמישה גברים טוענים כל אחד שהוא הגיבור. האמת מתפצלת.

המהלך הדרמטי המשמעותי יותר הוא החיבור למלחמת יום הכיפורים. המיתוס של 1948 נבחן דרך השבר של 1973. הדמויות אינן רק גיבורים, אלא אנשים שנושאים את משקל הסיפור לאורך זמן.

כך “הטנק” פועל כיצירה שמפרקת מיתוס מבפנים. לא דרך שלילה מוחלטת, אלא דרך ריבוי קולות.

פירוק השפה הלאומית

בשלב הבא, התיאטרון כבר אינו מסתפק בפירוק סיפור, אלא מפרק את השפה עצמה.

חנוך לוין, ב“מלכת אמבטיה”, יוצר עולם שבו המיתוס הלאומי מתפורר. החיילים אינם גיבורים אלא דמויות אבסורדיות. השפה עצמה מתרסקת.

זהו רגע קריטי: לא רק הסיפור מתערער, אלא גם היכולת לספר אותו.

הקולנוע – דימוי, תודעה ומיתוס

הקולנוע מתקדם צעד נוסף. הוא אינו רק מפרק מיתוס אלא גם בוחן כיצד הוא נוצר. כאן נכנסת תמונת הניצחון של אבי נשר, העוסקת בקרב ניצנים במלחמת העצמאות. בדומה ל“הטנק”, מדובר באירוע מכונן.

אך הסרט אינו מציג אמת אחת. הוא בונה ריבוי נקודות מבט: חיילים ישראלים, חיילים מצרים, והמצלמה עצמה.

הסרט מציג כיצד נוצר דימוי. כיצד “תמונת ניצחון” אינה רק תוצאה של קרב אלא של תיעוד. של מבט. של עריכה.

כך נוצר מהלך מקביל אך שונה מזה של “הטנק”: שם המיתוס מתפרק דרך עדויות, כאן הוא נבנה ומתערער דרך דימוי. לצד זה, הקולנוע נכנס ישירות אל תוך הטראומה: “בופור” של יוסף סידר מציג שחיקה נפשית.

“לבנון” של שמוליק מעוז מציב את הצופה בתוך תודעה סגורה. “ואלס עם באשיר” של ארי פולמן עוסק בזיכרון מודחק.

כאן כבר לא מדובר רק במלחמה, אלא באופן שבו היא נשארת בתוך האדם.

פרינג׳, גוף והלם קרב – מהחייל אל המשפחה

התיאטרון מגיע לעיסוק ישיר בהלם קרב בעיקר דרך הפרינג׳, ושם מתרחש גם השינוי המשמעותי ביותר.

“אוקטובר” של מאיה בואנוס מציגה חייל הלום קרב המתמודד עם זיכרון שבור, חלומות חוזרים, והתפרקות יומיומית. הזיכרון כאן אינו יציב אלא אלים.

אך נקודת המפנה העמוקה יותר מופיעה ב“הכל נשאר חי”, שנכתבה על ידי דנה קיילה ובוימה על ידי ירדן גלבוע. כאן מתרחש שינוי דרמטי: המוקד עובר מהחייל אל בת הזוג. הטראומה אינה עוד חוויה פרטית אלא מערכתית.

בן הזוג, לוחם לשעבר, חוזר עם פוסט טראומה קשה. הוא מתקשה לישון, לעבוד, לתפקד. אך היצירה מתמקדת באישה שחיה לצדו. היא אינה עוזבת. היא מנסה. נשברת. חוזרת. הבית הופך לזירת קרב.

השימוש באגדה היפנית מדגיש שאין פתרון. אין ריפוי מלא. יש רק התמודדות. זהו רגע קריטי בתיאטרון הישראלי: הטראומה כבר אינה שייכת רק ללוחם, אלא למשפחה, לחברה.

לצד זה, “M16 – תמונת ניצחון” של גיבסון בר־אל מציגה שלב נוסף של פירוק. הנשק הופך לסמל טעון. אין סיפור לינארי. יש חזרתיות, ניתוק, מצב תודעתי.

כאשר משווים זאת לתמונת הניצחון, מתחדד הפער: בקולנוע, תמונת הניצחון נוצרת. בתיאטרון, היא מתפרקת. וב“הכל נשאר חי”, היא כבר תוצאה. משהו שנשאר וממשיך לפעול בתוך החיים.

 מבנה, גוף ותודעה

ההבדל בין תיאטרון לקולנוע הוא מבני. התיאטרון פועל דרך גוף חי. הטראומה מתרחשת בזמן אמת. אין עריכה. אין מרחק. הקולנוע פועל דרך תיווך. הוא יכול לפרק זיכרון, להיכנס לתודעה, לבנות מחדש.

כך נוצר הבדל ברור: בתיאטרון – חוויה פיזית.בקולנוע – חוויה תודעתית.

גם מבחינת מיקום תרבותי יש פער. הקולנוע מגיע למרכז. התיאטרון, במיוחד הפרינג׳, נשאר לעיתים בשוליים, אך דווקא שם מתרחשת העבודה הרדיקלית ביותר.

 מיתוס, פירוק והשלכות

כאשר מחברים את כל הדוגמאות מתקבל רצף ברור: שלב ראשון – מיתוס “הוא הלך בשדות” השלב שני – פירוק מיתוס “הטנק”, תמונת הניצחון.

שלב שלישי – טראומה אישית “אוקטובר”. שלב רביעי – טראומה מערכתית “הכל נשאר חי”שלב חמישי – פירוק הסמל “M16 – תמונת ניצחון”

זהו מעבר חד: מהחייל כסמל לחייל כאדם, למשפחה כפגועה ולחברה שבה הסמל עצמו מתערער.

הקולנוע מראה כיצד המיתוס נוצר ומתפרק דרך דימוי. התיאטרון מראה כיצד הוא נשבר בתוך הגוף והחיים.

ובתוך הרצף הזה, “הכל נשאר חי” הוא נקודת מפתח: המקום שבו המלחמה כבר אינה אירוע, אלא מצב מתמשך. כי בסופו של דבר, וזה אולי הדבר המדויק ביותר שעולה מכל היצירות הללו:

המלחמה לא נגמרת. היא רק משנה צורה.