יולי 22, 2026
בזמן שאנחנו יושבות לשוחח, שי מור כבר נמצאת עם הראש עמוק בתוך החזרות ל"קטנטנות" (Chiquititas) – הפקת המחזמר המדוברת שתעלה על הבמות באוגוסט. בעוד ימים ספורים היא תצעד באופן רשמי מחוץ לשערי בית צבי, אבל במקום לקחת אוויר ולנוח אחרי שלוש שנים אינטנסיביות, היא כבר נמצאת בתוך המרוץ של עולם המשחק. בגיל 29, עם מסלול ארוך שעבר דרך שירה, מוזיקה ומחזות זמר, היא מדברת בגלוי ובכנות נדירה על המסע האישי, חוסר הביטחון, הוויתורים בדרך והתפקידים שלא קיבלה.
שי, את מסיימת שלוש שנים מטורפות ובמקום לצאת לחופשה, את כבר בחזרות להפקה גדולה. היית מגדירה את עצמך כחסרת מנוחה?
"לגמרי. אני עדיין מחפשת כל הזמן, אין באמת רגע של מנוחה. ברור שיש משהו מלחיץ במחשבה הקבועה של 'מה יהיה אחר כך', אבל למדתי שיש בזה גם משהו חיובי. זה דוחף אותך לפעולה. מצד שני, אני מנסה לעצור לפעמים, לנשום, להילחם בדחף הזה, ופשוט ליהנות מהרגע ולהבין שאני כבר בתוך משהו שאני אוהבת."
והשגת עבודה מקצועית ראשונה עוד לפני שהחזקת את התעודה ביד. זה לא מובן מאליו.
"זה באמת מרגש, והגעתי לזה בצורה הכי פשוטה שיש. זה התחיל בכלל מהאינסטגרם. אני מאוד פושרית במובן הזה. אני רואה מודעת אודישן, קטנה או גדולה, ומיד מגישה את עצמי. למדתי ששחקן מתחיל צריך ללכת לכל אפיק שנפתח בפניו."
איך היה האודישן ל"קטנטנות"?
"הגעתי בלי ציפיות מיוחדות. זה היה אודישן ריקוד, והייתה לי תחושה מאוד טובה מהרגע הראשון. הרי בגלל זה הלכתי ללמוד משחק. אני יודעת שיש לי יכולות, והרגשתי שאני במקום נכון. פתאום הציף אותי ביטחון עצמי, הייתה אנרגיה טובה באוויר. כשהגיע הטלפון בהמשך, זה היה מטורף. בהתחלה רצו שאעשה אודישן לתפקיד של אחת הילדות בבית היתומים, אחת הדמויות היותר בוגרות."
ורצית את התפקיד הזה.
"ברור! הייתי קרובה לקבל את התפקיד אבל אז הסתבר שהצוות המקורי מארגנטינה שלהם. ביקש שרק ילדים ישחקו בתפקידי ילדים. הדמות הייתה בערך בת 13, וכמה שאני נראית צעירה, זה כבר לא היה אפשרי. במקום התפקיד הזה הוצע לי להצטרף לאנסמבל הבוגר."
איך מעכלים רגע כזה?
מה שחשוב באמת זה לעבוד עם הצוות המוכשר הזה ולהיות חלק מהדבר הגדול ולא גודל התפקיד. נתנו לי הזדמנות ענקית להיות חלק מדבר נפלא ואני מודה על זה.
ברור שקיוויתי אבל זה בדיוק המקצוע הזה. אם אתה לא יודע לראות את הטוב במה שכן קורה, אתה לא תשרוד. היום אני שלמה עם ההחלטה במיליון אחוז. זו הפקה מדהימה, הילדים שם פשוט מדהימים, קיבלו אותי באהבה ונתנו לי תחושה כל כך טובה. אני חלק מהאנסמבל הבוגר, ואני חלק ממשהו ענקי."
הלו"ז של ההפקה בטח לא פשוט, במיוחד כשהוא חופף לסוף הלימודים.
"המחזמר יעלה ב־12 באוגוסט, וזה אומר שבוע מטורף של שלוש הצגות בכל יום, ואחר כך נחזור בסוכות ובחנוכה. אבל התשלום על העבודה הזו הגיע עוד קודם. החזרות התנגשו עם כל מיני דברים בבית צבי. פספסתי סדנאות חשיפה חשובות, לא יכולתי להגיע לכל החזרות למסיבת הסיום, וגם לא השתתפתי בהפקה האחרונה שלי בבית הספר."
זה כואב לוותר על סגירת מעגל כזו.
"זה היה לא פשוט בכלל. עצרתי ושאלתי את עצמי אם אני עושה את הדבר הנכון. אבל שוב הבנתי את השיעור הכי חשוב: אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. בעולם האמיתי יש מורכבויות, וצריך לדעת להתמודד איתן ולקבל החלטות."
📌 כרטיס ביקור – שי מור
- גיל: 29
- הכשרה: מסלול מחזות זמר ב"רימון", בוגרת מחזור ס"ב בבית צבי.
- ילדות ונעורים: רקדנית בסטודיו "זוז במחול" במודיעין, תלמידת פיתוח קול אצל ענבל פז.
- תפקידים בולטים בלימודים בבית צבי: לורה ("ביבר הזכוכית"), גרדה ("מלכת השלג").
- כיום: מורה לפיתוח קול ומשתתפת באנסמבל הבוגר של המחזמר "קטנטנות".
איך ההרגשה לסיים את התקופה הזו בבית צבי?
"תחושות מאוד מעורבות. תמיד חשבתי שכשתיגמר התקופה העמוסה והלוחצת הזו תהיה איזו הקלה גדולה, אבל בפועל? אני כבר מתגעגעת. אנחנו חיינו יחד שלוש שנים, כמעט עשרים וארבע שעות ביממה. נושמים, אוכלים, בוכים וצוחקים יחד. ופתאום הכול נגמר."
את מביטה אחורה לפעמים על שי שנכנסה בשער בשנה א'?
"אני צופה בסרטונים משנה א' ולא מאמינה. אני לא אותו בן אדם. אני אפילו שומעת את השינוי בקול שלי, בתדר. צריך להבין שלא הגעתי לבית צבי אחרי צבא. התחלתי מאוחר יחסית. הייתי בת עשרים ושבע, והיום אני בת עשרים ותשע. אני בהחלט 'לייט בלומר'."
מה עשית עד גיל 27?
"התחלתי בריקוד. מגיל שש עד גיל 16 בערך רקדתי בסטודיו 'זוז במחול' המאוד נחשב במודיעין והופענו הרבה. משם עברתי ללמוד פיתוח קול אצל ענבל פז שהפכה ממורה לחברה ודחפה אותי לשם. בזכותה הפכתי גם למורה לפיתוח קול ומשם המסלול שלי היה לגמרי מוזיקלי. היא גם דחפה אותי ללמוד אצל עידן לייפר מחזות זמר.
בחרתי ללמוד שירה ומוזיקה בבית הספר 'רימון'. כל החיים שלי היו מכוונים לשם, הייתי בטוחה שאהיה מוזיקאית. אבל בשלב מסוים ראיתי שיש שם מסלול מחזות זמר ומשהו בי זעק. החלטתי שאני מפסיקה לפחד, ועושה את הצעד לעבר המשחק."
את מדברת מאוד בפתיחות על הקושי הנפשי בלימודים. מה קרה שם?
"הלימודים היו מאוד קשים, בעיקר נפשית. בית ספר למשחק זה מתקן זיקוק. הוא מאלץ אותך לפגוש את המקומות הכי רגישים, הכי חשופים והכי כואבים שלך. אצלי זה ישב על חוסר ביטחון עמוק ועל צורך מתמיד באישורים מהסביבה. בהתחלה ניסיתי להיות מישהי אחרת, חזקה יותר, פחות פגיעה. אבל משחק דורש בדיוק את ההפך. הוא דורש אותנטיות מוחלטת."
ואיך הצלחת להגיע לאותנטיות הזו?
"זה היה תהליך לא פשוט שדרש ממני לוותר על הרבה מגננות שבניתי לאורך השנים. הרגשתי שאני חייבת לחוות את הרגשות שלי בעוצמה הכי גלויה שלהם כדי להגיע למקומות הרגשיים שהדמויות דרשו ממני על הבמה. זה היה מפחיד מאוד לפגוש את החרדות פנים אל פנים בתקופה כל כך אינטנסיבית, אבל לאט לאט למדתי למצוא את עצמי מחדש."
ומתי הגיע השינוי?
"בשנה השלישית הכול התחיל להתחבר. כשהתחלנו לפגוש קהל, הרגשתי שהגעתי לאיזון. המנהל האמנותי של בית צבי, ארתור קוגן, תמיד אומר ששחקן צריך למצוא את ה'חן הבימתי' שלו, את הכריזמה. אצלי זה הגיע רק כשהאורות עלו. בכל תפקיד שעשיתי השנה. ברגע שהאור נדלק על הבמה, היו לי דמעות של התרגשות בעיניים. פתאום הכול התחבר. פשוט נהניתי."
🎭 הרגע ששינה את הכל
למרות ששי בנתה את עצמה במשך שנים כזמרת ומוזיקאית ב"רימון", השינוי הגדול הגיע לגמרי במקרה.
"מנכ"ל בית צבי, דוד בנימין, ראה אותי מופיעה במופע של 'רימון'. אחרי ההופעה הוא ניגש אליי ואמר פשוט: 'בואי להיבחן'. הלכתי על זה, ועד היום הוא אוהב להזכיר לי בחיבה: 'אני ראיתי אותך לפני כולם'."
נראה שבנית תוכנית עבודה מוגדרת מאוד ללימודים.
"לגמרי. כבר מתחילת הלימודים היה לי יעד ברור מול העיניים: רציתי לצאת מבית צבי כשכבר יש לי הפקה מקצועית ביד. וזה קרה. נכון, היה לזה מחיר אישי ומקצועי בלימודים, אבל לפעמים המחירים שאנחנו משלמים דווקא מסדרים לנו את הדברים בצורה המדויקת ביותר. השיעור הגדול ביותר שלמדתי בשלוש השנים האחרונות הוא לקבל את המורכבות של החיים."
למה את מתכוונת?
"לכך שאפשר להיות גם שמחה וגם עצובה באותו זמן. אפשר להיות מוכשרת וגם חסרת ביטחון בו זמנית. אלה החיים, ובמיוחד החיים במקצוע הזה. אסור לנו לבנות ציפיות על סיפורי הצלחה מהירים. רובנו מתחילים מהדברים הקטנים וצומחים לאט לאט."
קשה לא להשוות את עצמך לאחרים בתחום כזה.
"בטח שקשה. גם אני חוטאת בזה לפעמים, וזה מיד מציף את חוסר הביטחון. אבל אני מנסה להזכיר לעצמי שוב ושוב: לכל אחד יש את הדרך שלו. מי שאיש עבודה, מי שיעבוד קשה ולא יתייאש – בסוף יצליח. המחזור שלנו בבית צבי הוא מחזור מטורף ומוכשר, ואני פשוט צריכה להסתכל פחות לצדדים ויותר על הדרך הפרטית שלי."
💡 חלומות לעתיד
מעבר לבמות מחזות הזמר, לשי מור יש כבר תוכניות ברורות להמשך הדרך:
- תאטרון דרמטי: שואפת לשחק בתפקידים עמוקים (כמו לורה ב"ביבר הזכוכית").
- מוזיקה מקורית: עובדת על חומרים משלה במטרה להוציא אלבום בעתיד.
- טיפול באמנות: רואה את עצמה משלבת בעתיד בין עולם המשחק והמוזיקה לטיפול רגשי.
איזה תפקידים את חולמת לעשות בעתיד?
"התפקידים שהכי נהניתי לגלם במהלך הלימודים היו לורה מ'ביבר הזכוכית' של טנסי ויליאמס, וגרדה מ'מלכת השלג'. אני מרגישה שהדמויות המורכבות, הרגישות והעדינות האלה מאוד מתאימות לי. לכן 'קטנטנות' מרגיש לי טבעי. הייתי רוצה להשתלב בעוד מחזות זמר, אבל במקביל לעשות תפקידים דרמטיים עמוקים."
אם היית צריכה לסכם את התקופה הזו במשפט אחד, מה הלקח הכי גדול שלך?
"הכי חשוב מבחינתי הוא ללמוד להיות ברגע, ולהבין שמה שאני מקבלת עכשיו הוא כנראה מה שמדויק לי באותו רגע."
שי מחייכת, וברגע של היזכרות מתוקה היא מוסיפה ציטוט של גרדה מ"מלכת השלג", אחת הדמויות האהובות עליה ביותר:
"מי שבאמת רוצה להגשים את החלומות שלו, לא עוצר לרגע."
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©