אמא בבית ליסין

זהו המחזה הראשון של הלל מיטלפונקט מזה עשור. מיטלפונקט, שהיה מחזאי הבית של בית ליסין, וגם נהג לביים את הצגותיו, כמו גם בהצגה 'אמא', חוזר לבית ליסין. הוא מביא אתו, לתפקיד הראשי, את אחת הכוכבות הגדולות של התיאטרון: יונה אליאן קשת. גילוי נאות: מיטלפונקט היה מורה שלי למחזאות לפני שנים רבות.

'אמא' של מיטלפונקט בגילומה של אליאן היא לא אמא קלאסית. זוהי אמא שנטשה את שתי בנותיה המתבגרות, בזמן שהיו זקוקות לה ביותר. היא זמרת, שהרסה את הקריירה שלה במו פיה, כאשר קיללה את המדינה מעל לבמה. מזמרת אהודה עם להקה משלה, היא הפכה למוקצה, וברחה מהארץ, מבעלה ומבנותיה. עכשיו היא חוזרת, כאשר שתי בנותיה נמצאות, כל אחת מהן, בצומת בחייה. שתיהן חושבות שהיא מגיעה למספר ימים, לשיר את השיר עמו התפרסמה בתוכנית טלוויזיה ולחזור לארצות הברית. הן נדהמות לשמוע שהיא מתכוונת להישאר. לא סתם מתכוונת. היא רוצה גם למכור את הבית בו גרה ועובדת בתה הבכורה כדי לעשות קאמבק. במשבר הגדול שמתרחש בינה לבין בנותיה עולים בצורה אכזרית סודות ושקרים, עימם שלושתן נאלצות להתמודד. בבית נמצאת גם דיירת שהכניסה הבת הבכורה, כשבין השתיים מתפתח סיפור אהבה.

משחקן של הארבע מקסים, נוגע ללב ומעורר הזדהות. לעיתים תכופות הן מצליחות להביא את הצופה לגעת בסוגים שונים של כאב. הנושאים המשפחתיים שמיטלפונקט מעלה ומעצים פה, כמחזאי וכבמאי, נוגעים לכל אחד מאיתנו. אמנם לא כולנו חווינו נטישה הורית, אך לרובנו לא הייתה ילדות מושלמת בחיק המשפחה. גם נושאים של התחשבנות בין הורים לילדים ובין אחים, הורים וילדים שמתערבים זה לזה בהחלטות ובצמתים גורליים, שמים רגל זה לזה, לעיתים מכוונות טובות, חוסמים זה לזה קריירות ונושאים נוספים של קשרים משפחתיים שעולים פה, מדברים אל לב כולנו.

פה הכל חשוף, על השולחן. אין כאן רחמים. אף אחת מהן אינה חסה על רגשותיה של אחרת. הן מטיחות זו בזו את כל הטינופת. האם מתנהגת כמו ילדה מפונקת, ולא מעט פעמים התפקידים כאילו מתהפכים: הבנות נוהגות כאמהות לאימן הנוטשת. הן לא עושות זאת בלב שלם. הן נושאות עימן את חווית הנטישה של האם הלא אימהית, וברגע השיא שתיהן צועקות את כעסן ועלבונן עליה.

יש הרבה רגעים חזקים בהצגה, לצד רגעים של אתנחתות קומיות. מיטלפונקט שותל לנו אמירות רבות שמעלות בנו חיוך. הוא מאפשר לנו להקל את המתח הרב שנבנה ללא הפסקה על ידי צחוק משוחרר. כל אחת מהדמויות  מצחיקה אותנו בדרכה, אך בעיקר אחראית לכך אליאן, בתפקיד האם. האישיות הילדותית, אפילו נרקיסיסטית שלה, משחררת ללא הפסקה אמירות קומיות, בין אם כאלה שהיא רוצה שיצחיקו, ובין אם כאלה שנפלטות במין חוסר מודעות, בגין אישיותה של האם וציפיותיה הלא ריאליסטיות.

אליאן מגלמת פה אישה, שלבד מהיותה אם בלתי מתפקדת ולא נוכחת לבנותיה, היא אישה שהחמיצה את חייה מכל הבחינות. היא הרסה לעצמה את הקריירה, היא כשלה בזוגיות ובאהבה, היא חוזרת לארץ עם אשליות. היא מפנטזת על השלמה עם בנותיה, חוויה של אמהות מתוקנת, תיקון לקריירה, ויוצאת בלי כלום. שתי בנותיה עוברות, במקביל לתהליכים שהן חוות מולה, גם תהליכים בתחום הזוגיות. הבכורה מפתחת מערכת יחסים בעקבות מפגש אקראי בהפגנה, והצעירה, שמנהלת מערכת  יחסים עם הבוס הנשוי שלה, מתמודדת עם רגשות ואמיתות באשר ליכולותיה הרגשיות. כל זה מושפע, כמובן, ממערכת היחסים הסבוכה שלהן עם אימן ועם תפישת האימהות והנשיות שלהן.

המלבישה, אביה בש, עשתה פה עבודה נפלאה. כל אחת מהשחקניות מובחנת באופייה גם על פי בגדיה. האם היא ההיפית של שנות השמונים, עם מלבושים של ילדי הפרחים של אז. הבת עורכת הדין, בגילומה של דניאל גל, לבושה תמיד בבגדי עורכת הדין המחוייטים ומטופפת על עקבים גבוהים ודקים, הבכורה, שהוא נגרית, לבושה בבגדים יומיומיים, ג'ינסים בעיקר. שלושה סגנונות לבוש שונים כל כך של נשים שמנסות לתקשר זו עם זו, וחיצוניותן כבר מעידה על הקושי שבכך.

גם המוזיקה, פרי יצירתו של אבי בללי, ובעיקר הקטעים שנכתבו במיוחד להצגה, כמו שירה המיתולוגי של האם, מוסיפה נדבך חשוב להצגה. כל אלה, לצד התפאורה שמעניקה רובד נוסף למתרחש על הבמה: בית ישן, עם זיכרונות שמוטבעים בו. התקליט שהוציאה אימא עדיין על המדף. רק הבר של האם כבר איננו. הבת הוציאה אותו כסימבול, כמרד.

בשורה התחתונה: ההצגה שעוסקת במערכות יחסים, בעיקר מערכות יחסים משפחתיות וזוגיות, והתנפצותן, או בנייתן, במציאות של אימא לא מתפקדת. המחזה כתוב בצורה שמשלבת רגעי התמודדות קשים עם אתנחתות קומיות נחוצות, המשחק מצוין, ומשחקה של יונה אליאן, כרגיל, ראוי לציון. מיטלפונקט חוזר וזאת כבר סיבה למסיבה. זוהי הצגה שמתאימה במיוחד לחובבי הדרמות המשפחתיות.

צילום; כפיר בולוטין

לפרטים ומועדים נוספים:

אמא – תיאטרון בית ליסין