יוני 19, 2026
מעטים האמנים בישראל שהצליחו להשפיע על תחומם כפי שהשפיעה רנה שיינפלד על המחול הישראלי. במשך יותר משישה עשורים היא אינה רק משתתפת בעיצובו של המחול המקומי אלא עומדת בחזיתו הבלתי מתפשרת. שיינפלד, שנולדה בתל אביב בשנת 1938, נמנית עם דור המייסדים של המחול המודרני בישראל.
היא הייתה מהרקדניות המרכזיות והאיקוניות של להקת בת שבע בראשית דרכה, עבדה לצד מרתה גרהם האגדית ונחשבה במשך שנים לאחת הרקדניות הבולטות והמשפיעות ביותר של הלהקה.
הנוכחות הבימתית שלה, המשלבת עוצמה פיזית פנומנלית לצד רגישות דרמטית עמוקה, הפכה אותה למודל לחיקוי עבור דורות של רקדנים ויוצרים בארץ ובעולם.
בשנת 1978 יצאה שיינפלד לדרך עצמאית והקימה את תיאטרון המחול רנה שיינפלד. מאז הקימה את המוסד הזה, היא יצרה למעלה ממאה יצירות מקוריות, הופיעה בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים ברחבי העולם ופיתחה שפה אמנותית ייחודית המזוהה עמה באופן מובהק.
שפה זו, שפרצה את גבולות המחול הטהור, משלבת בתוכה תיאטרון, שירה, קול, וידיאו, חפצים יומיומיים ואמנות חזותית מורכבת.
לאורך השנים זכתה בפרסים רבים ובהם פרס אמת, פרס לנדאו, פרס רוזנבלום, פרסי כינור דוד ופרסי מפעל חיים מטעם גופים תרבותיים שונים. אך נדמה שהישגה הגדול ביותר אינו טמון ברשימת הפרסים הארוכה אלא ביכולת הנדירה להמשיך ולהתפתח.
בעוד אמנים רבים מגיעים לשלב שבו הם משחזרים את עצמם ונשענים על תהילת העבר, שיינפלד ממשיכה לחפש שפות חדשות, כלים טכנולוגיים עכשווים ודרכים מקוריות לספר את סיפורה. המופע החדש שלה, "בסה"כ", הוא הוכחה חותכת ומרגשת לכך שהמעיין היצירתי שלה מסרב להתייבש.
כבר מתחילת הערב מתברר שאין מדובר במופע מחול במובן המסורתי או השגרתי שלו. זהו מופע אישי מאוד, כמעט וידוי אמנותי חושפני המזמין את הקהל אל קודש הקודשים של היוצרת.
שיינפלד אינה מספרת סיפור ליניארי בעל התחלה, אמצע וסוף, אלא מזמינה את הצופים למסע אסוציאטיבי, פיוטי וחשוף בין מחשבות, זיכרונות, רגשות ותובנות קיומיות שנאספו לאורך חיים שלמים של יצירה ועשייה.
אחד המשפטים החזקים והמהדהדים ביותר עבורי בחלק זה של המופע הוא: "אני מחפשת את עצמי בתוך ביתי". זהו משפט פשוט לכאורה, אך הוא נושא עמו עומק פילוסופי ורגשי מפתיע. הבית, הגשמי והמטפורי כאחד, אמור להיות המקום שבו אנו יודעים בוודאות מי אנחנו.
זהו המרחב הבטוח, המוכר והיציב ביותר של האדם. אך שיינפלד מציעה מחשבה הפוכה ומערערת. גם בתוך הבית, גם בתוך הגוף המוכר, ממשיך החיפוש העצמי. גם כאשר נדמה שכבר בנינו לעצמנו חיים שלמים, קריירה מפוארת, משפחה וזהות מוצקה, עדיין נותרות שאלות פתוחות המבקשות מענה.
הרגע הבימתי הזה קיבל משמעות מיוחדת ועמוקה כשהופיע לצלילי שירתה המרגשת של יהודית רביץ.
השילוב המדויק בין הטקסט הנוקב, המוזיקה המוכרת והתנועה המאופקת יצר רגע פיוטי יוצא דופן. נדמה היה שכל הערב מתכנס אל תוך התובנה הזאת, שהחיפוש אחר עצמנו אינו מסתיים לעולם, ויש בכך מסר אופטימי ומנחם.
ההתבגרות אינה מוצגת כאן כסיכום נוסטלגי או כהשלמה פסיבית עם פגעי הזמן, אלא כהמשך ישיר של הדרך.
אחד הנושאים המרכזיים והמרתקים בסולו הוא היחסים המורכבים בין הגוף לבין הזמן. שיינפלד אינה מנסה להסתיר את גילה או להילחם בו.
להפך, הגוף המבוגר שלה ניצב בגאווה במרכז היצירה ומקבל מקום של כבוד והערכה. אין כאן מאבק נגד השנים שחלפו או ניסיון נואש לשחזר וירטואוזיות של נעורים, אלא קבלה מלאה שלהן כחלק בלתי נפרד מהחיים ומהאמנות.
התוצאה הרגשית על הבמה היא כבירה. כל תנועה קטנה, כל מחווה של היד או הסטה של הראש, מקבלת משמעות כפולת ומכופלת משום שהיא נושאת עמה שכבות על גבי שכבות של ניסיון חיים עשיר.
הגוף אינו משמש כאן רק ככלי טכני לביצוע כוריאוגרפיה, אלא כארכיון חי ונושם של זיכרונות, הצלחות, אכזבות, אהבות ופרידות. במקום וירטואוזיות טכנית לשמה, שיינפלד מציעה לצופים אמת מזוקקת.
היא מאפשרת לזמן להיות נוכח במלוא הדרו על הבמה, והנוכחות הזאת מעניקה ליצירה עומק רגשי חסר תקדים. בעולם תרבותי המקדש נעורים נצחיים ושלמות פלסטית, שיינפלד מציגה מודל חלופי ואמיץ. היא מראה שגם הגוף המבוגר והמנוסה יכול להיות מקור איתן ליופי, לעוצמה, לחיוניות ולהשראה.
היבט מרשים במיוחד בחלק זה הוא השילוב החכם בין המדיות השונות ואביזרים שונים וצבעוניים, כגון מטריה, כנפיים, נגינה בחלילית ועוד.
במיוחד בלט מופע הסולו של שיינפלד מול עבודת הווידיאו. הדימויים המוקרנים על המסך הענק אינם משמשים רק כרקע דקורטיבי, אלא מנהלים דיאלוג אמיתי, שלה עם עצמה שמופיעה אל מולה על המסך, דיאלוג חי ונושם עם המתרחש על הבמה בזמן אמת.
עיתים נדמה שהדימויים הללו משקפים את הזיכרונות הפנימיים של הרקדנית, ולעיתים הם מייצגים מציאות חלופית או השתקפות של העבר הרחוק.
החיבור בין הגוף החי, הבשר והדם שעל הבמה, לבין התמונה הדיגיטלית המוקרנת, יוצר מפגש מרתק בין עבר להווה, בין ממשות פיזית לזיכרון מתעתע, ובין האדם לבין ההשתקפויות השונות של תחנות חייו.
דווקא בנקודת המפגש הזו מתגלה מחדש כוחה של שיינפלד כאמנית רב תחומית. ככל שהיא מתבגרת, נדמה שהיצירתיות שלה רק הולכת ומתרחבת. היא אינה נשארת באזורי הנוחות הבטוחים שלה, אלא ממשיכה לחקור טכנולוגיות חדשות ואפשרויות בימתיות עכשוויות.
לא פחות מעניין הוא השימוש בשיריה שלה לאורך הערב. קולה הייחודי נשמע ברקע, והבחירה האמנותית הזאת יוצרת תחושה של יצירה טוטאלית ואישית מאוד. לא רק הגוף מספר את הסיפור, אלא גם הקול החשוף שלה, ובכך הופך הערב כולו למעין דיוקן עצמי רב שכבתי, שבו היוצרת מעניקה לקהל גישה חופשית אל עולמה הפנימי העשיר ביותר.
החלק השני של הערב מעביר בצורה חלקה וטבעית את מרכז הבמה אל להקת הרקדניות שלה, אך הוא אינו משנה את הכיוון הרעיוני או התמטי שנקבע בחלק הראשון.
להפך, הנושאים המרכזיים של הסולו ממשיכים להדהד, להתפתח ולהעמיק גם בחלק הקבוצתי. התבגרות, שינוי, התמודדות עם הזמן, זיכרון משותף והסתגלות למציאות משתנה ללא הרף ממשיכים לעמוד במרכז העשייה הבימתית.
המעבר מן הסולו האינטימי והחשוף אל העבודה הקבוצתית מייצר נקודת מבט נוספת ומרתקת על אותם הרעיונות. אם בתחילת הערב התבוננו במסעה האישי והפרטי של שיינפלד, הרי שכעת, עם כניסתן של הרקדניות הנוספות, הופכים הנושאים הללו לחלק מחוויה אנושית ונשית רחבה, קולקטיבית ואוניברסלית הרבה יותר.
מעניין וחשוב לציין כי הרקדניות השותפות ליצירה על הבמה אינן רקדניות צעירות בתחילת דרכן, אלא נשים בעלות ניסיון חיים, עובדה המעניקה לעבודה הקבוצתית נפח ומשמעות ייחודיים.
הכוריאוגרפיה בחלק השני ממשיכה לבחון את מערכת היחסים המורכבת בין האדם לבין הזמן שחולף, תוך התמקדות בשפה תנועתית המבוססת על זרימה והשתנות מתמדת. הרקדניות נעות על הבמה בין מצבים של חיבור הדוק לבין התרחקות, בין יציבות מבנית לבין תנועה סוערת, ובין זיכרון העבר לבין התחדשות המציאות.
הן נפגשות ונפרדות, מתגבשות לכדי קבוצה אחת מלוכדת ומיד לאחר מכן מתפרקות ליחידות נפרדות, יוצרות לרגע תמונה בימתית יציבה ומיד משנות אותה לנגד עיני הקהל.
יש בכך המחשה ויזואלית ותנועתית יפהפייה לרעיון המרכזי של המופע כולו, והוא ששום דבר בחיינו אינו נשאר קבוע או קפוא.
השינוי, הגופני והנפשי כאחד, אינו מוצג כאן כטרגדיה או כאסון שיש להתאבל עליו, אלא כחלק בלתי נמנע, טבעי ולעיתים אף יפה ומעצים של הקיום האנושי.
הבחירה להציג להקה של רקדניות מנוסות, ולא רקדניות צעירות מאוד, מחזקת את התחושה של רצף דורי ושל שותפות גורל נשית. החיפוש שעליו מדברת שיינפלד, החיפוש אחר העצמי בתוך הבית ובתוך הגוף המשתנה, אינו נחלתה הבלעדית של היוצרת אלא של כל הנשים הנמצאות עמה על הבמה, ודרכן של כולנו בקהל.
אחד האלמנטים המרתקים והמבריקים ביותר בחלק הקבוצתי הוא נוכחותה של שיינפלד, הממשיכה להתקיים בתוך המרחב גם כאשר היא עצמה אינה נמצאת פיזית במרכז הבמה. הדבר מתבצע באמצעות קולה, שממשיך להישמע ברקע ומלווה את תנועת הלהקה.
השירים והטקסטים שלה המושמעים בחלל יוצרים גשר תמטי וצורני איתן בין שני חלקי הערב. כתוצאה מכך, מתקבלת תחושה מובהקת שהמופע כולו אינו מורכב משני חלקים מנותקים, אלא מדובר ביצירה שלמה, הומוגנית ובעלת שני פרקים המשלימים זה את זה. הסולו מציג את נקודת המבט המזוקקת והאישית של האמנית, ואילו להקת הרקדניות המנוסות מרחיבה ומנכיחה את אותה נקודת מבט אל תוך המרחב הקולקטיבי.
יש משהו מרגש ועמוק בעצם המפגש האמנותי הזה בין שיינפלד לבין הרקדניות שלה. לאורך כל הקריירה הארוכה שלה היא נחשבה ובצדק לפורצת דרך, וכעת, בחלק השני של המופע, אפשר לראות בבירור כיצד הרעיונות האסתטיים, התפיסות הפילוסופיות והרוח היצירתית שלה ממשיכים לחיות, לנשום ולהתפתח בגופן של מבצעות אחרות.
זוהי חתימת היד האישית של שיינפלד, השפה התנועתית הייחודית שלה, הרגישות האנושית והפיוטיות המאופיינת לה, הנוכחות לאורך כל הדרך ומדגישות כי אין מדובר במופע של סיכום או דעיכה, אלא ביצירה שמקדשת המשכיות, העברת ידע תנועתי חיוני ורוח אמנותית מדור לדור ומגוף לגוף.
לאורך הקריירה הארוכה והמפוארת שלה יצרה רנה שיינפלד עשרות רבות של מופעים בלתי נשכחים. חלק מהמופעים הללו היו ניסיוניים ואוונגרדיים לחלוטין, חלקם היו מופשטים והתמקדו בצורה ובתנועה נקייה, חלקם היו תיאטרליים ודרמטיים במיוחד, וחלקם היו אישיים וביוגרפיים.
המופע הנוכחי, "בסה"כ", מצליח בכישרון רב לאסוף אל תוך יצירה אחת קוהרנטית ושלמה רבים מן המאפיינים הבולטים, המרתקים והטובים ביותר של עבודתה רבת השנים. יש בו מחול מודרני משובח, יש בו שירה נוקבת, יש בו זיכרון היסטורי ואישי, יש בו הומור דק ומתוחכם, ויש בו בעיקר התבוננות מפוכחת, כנה ונטולת פילטרים על החיים עצמם. אך מעל לכל המרכיבים הללו, האלמנט הבולט ביותר שממלא את חלל הבמה הוא החופש, החופש האמנותי המוחלט.
זהו מופע של אמנית בשלה ושלמה, שהגיעה למעמד שבו היא אינה צריכה עוד להוכיח דבר לאיש, לא למבקרים, לא לקולגות ואף לא לקהל שלה. מתוך המקום הבטוח והחופשי הזה, היא יכולה להרשות לעצמה להיות אישית לחלוטין, פגיעה, חשופה, סקרנית ופתוחה לנסיונות חדשים. דווקא מתוך העמדה הלא מתגוננת הזו, נולדת יצירה בימתית בעלת כוח רגשי רב ועוצמה מהפנטת.
בעיניי, "בסה"כ" הוא אחד המופעים היפים, השלמים והמרגשים ביותר שיצרה רנה שיינפלד בשנים האחרונות.
הוא אינו כזה משום שהוא גדול, גרנדיוזי או שאפתני יותר מעבודות עבר אחרות שלה, אלא דווקא משום שהוא מצליח לזקק בצורה המדויקת ביותר את מהות היצירה והקיום שלה. המופע עוסק בחיפוש מתמיד, אך הוא אינו מיואש או קודר. הוא עוסק בזמן החולף ובאובדן, אך הוא אינו עצוב או מלנכולי. הוא עוסק בהתבגרות ובשינויי הגוף, אך הוא מלא בחיים, באנרגיה ובתשוקה לעשייה.
בסופו של המופע המרתק בתיאטרון ענבל, הקהל אינו מרגיש שהוא צפה באמנית ותיקה המסכמת קריירה מפוארת וסוגרת את האורות.
להפך, התחושה שנותרת באולם היא של פגישה עם יוצרת רלוונטית וחיונית, שממשיכה לגלות את העולם, להסתקרן מכל דבר, לשאול שאלות קשות ולבחון את הגבולות של עצמה ושל המדיום שבו היא פועלת. וזו אולי הסיבה המרכזית לכך שהמופע הזה מצליח לגעת כל כך עמוק בלבם של הצופים.
בדרך הייחודית והאמיצה שבה רנה שיינפלד מחפשת את עצמה בתוך ביתה ובתוך גופה, היא מזכירה לכולנו שהחיפוש האנושי אחר משמעות, זהות, קשר ויופי אינו מסתיים לעולם, והוא נמשך בכל גיל ובכל שלב של החיים.
העובדה שבסוף המופע לא נשארת בלב תחושה של חשבון נפש נוסטלגי או של דעיכה, אלא של יצירה חיה, נושמת ומפעימה שממשיכה לנוע קדימה בכל הכוח, הן דרך גופה המנוסה של שיינפלד והן דרך גופן של הרקדניות המנוסות שסביבה, היא עדות ניצחת לכוחו של המחול.
זו הסיבה ש"בסה"כ" מסתמן כאחד המופעים השלמים, החשובים והיפים ביותר של התקופה האחרונה, מופע חובה לכל חובב אמנות ותרבות.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©