בתי הספר למשחק – חלק שני

בתי הספר למשחק בעידן השוק הרווי, חלק ב': איך מגדלים שחקן ששורד במקצוע שאין בו ביטוח חיים

שוק המשחק הישראלי מעולם לא היה צפוף יותר. מדי שנה מסיימים מאות שחקנים ושחקניות את לימודיהם בבתי הספר למשחק ברחבי הארץ ונפלטים אל מציאות מקצועית שאינה דומה לזו שפגשו הדורות הקודמים.

מספר התיאטראות הרפרטואריים מוגבל, ההפקות הטלוויזיוניות אינן מסוגלות לקלוט את כולם, עולם הפרינג' מתקשה לפרנס את יוצריו, ואפילו שחקנים מוכרים נאלצים לא פעם לשלב הוראה, דיבוב, הצגות ילדים, סטנד אפ, כתיבה ובימוי כדי להמשיך להתקיים במקצוע.

המציאות הזאת משנה גם את בתי הספר עצמם. בפרק הקודם בחנו את מסלול המשחק של אוניברסיטת תל אביב, את בית צבי ואת גודמן, והפעם אנחנו מתמקדים בסטודיו יורם לוינשטיין, ניסן נתיב ירושלים וסמינר הקיבוצים, בשיחות עם מנהלים, שחקנים וסטודנט אחד.

אם בעבר התפקיד המרכזי של מוסדות ההכשרה היה ללמד טכניקה משחקית ולחבר את הבוגרים לתיאטראות, הרי שכיום המטרה רחבה בהרבה: לייצר שחקנים שיודעים לשרוד, ליזום, ליצור ולהמציא את עצמם מחדש.

בין שכונת התקווה בדרום תל אביב, קמפוס האמנויות החדש בירושלים והמסדרונות הפתוחים של סמינר הקיבוצים, מתגבשות שלוש תפיסות עולם שונות לחלוטין באשר לשאלה מהו שחקן טוב בעידן הנוכחי.

האחת מאמינה במשמעת ברזל ובחישול, השנייה ביצירה עצמאית וביזמות, והשלישית ברב תחומיות ובפיתוח קול אישי.
התוצאה היא תמונת מצב מרתקת של עולם הכשרת השחקנים בישראל בשנת 2026.

לחשל במקום לסנן: המודל של יורם לוינשטיין

במרבית בתי הספר למשחק בישראל, רגע האמת מגיע כבר באודישן הראשון. מאות מועמדים נכנסים לחדר, מבצעים מונולוג קצר, ושופטים מקצועיים מחליטים בתוך דקות מי ימשיך ומי יישלח הביתה.

בסטודיו של יורם לוינשטיין בחרו בגישה כמעט הפוכה.
"אנחנו מקבלים 44 סטודנטים לשנה א' בשתי כיתות", מסביר יורם לוינשטיין. "אנחנו יודעים שלא תמיד אפשר לזהות כישרון אמיתי באודישן קצר. לפעמים האנשים שפחות בולטים ברגע הראשון מתפתחים בהמשך והופכים לכוכבים, ולעומת זאת יש כאלה שמרשימים מאוד באודישן ולא מצליחים להחזיק לאורך זמן."
לכן הסינון האמיתי מתרחש דווקא במהלך הלימודים עצמם.

"אצלי אולי לא הכי קשה להתקבל", הוא אומר, "אבל ללא ספק הכי קשה לסיים."
המספרים ממחישים היטב את הגישה הזו. מתוך 44 תלמידים שמתחילים את השנה הראשונה, רק כשלושים ממשיכים לשנה השלישית, ובסופו של המסלול מסיימים בממוצע כעשרים ושבעה בוגרים בלבד.

בעיני לוינשטיין אין מדובר באכזריות אלא בהכנה למציאות המקצועית שמחכה להם בחוץ.
"אני אומר להורים בצורה הכי ברורה: את הכישרון הילדים שלכם מביאים מהבית. אנחנו יכולים לתת טכניקה, משמעת ועבודה מקצועית. הם לומדים שאין מקום לאיחורים, שצריך להגיע מוכנים, לקחת אחריות על הבחירות שלהם ולעבוד קשה."

לדבריו, דווקא המשמעת הזאת היא שמאפשרת לבוגרים להחזיק מעמד לאורך זמן.
הוא אף מצביע בגאווה על נתון שלפיו כ תשעים אחוז מבוגרי הסטודיו עובדים במקצוע בצורה כזו או אחרת גם שנים לאחר סיום הלימודים.

"אנחנו לא נפרדים מהם ביום חלוקת התעודות. שומרים על קשר, עוזרים, מחברים, משתפים בידע ובקשרים. הצלחת התלמיד היא ההצלחה של בית הספר."

מבט על הרכב קבוצות הצעירים של התיאטראות הרפרטואריים מלמד על נוכחות משמעותית של בוגרי הסטודיו, לדברי לוינשטיין. לאורך השנים יצאו ממנו שחקנים כמו נועה קולר, אוולין הגואל, אסי לוי ורבים אחרים, ולצדם דור צעיר יותר שמאייש כיום את הבמות המרכזיות בארץ.

השיעור החשוב ביותר נמצא מחוץ לכיתה

אבל אולי המרכיב הייחודי ביותר בסטודיו של יורם לוינשטיין כלל אינו קשור לחדרי החזרות.
הוא קשור לשכונת התקווה.

בניגוד למוסדות אחרים שבהם פעילות קהילתית נתפסת לעיתים כנספח או כהשלמה ללימודים, כאן היא חלק אינטגרלי מתפיסת העולם של בית הספר.

"אנחנו התחלנו לעבוד עם הקהילה הרבה לפני שזה הפך לקריטריון ממשלתי", אומר לוינשטיין. "בית הספר יושב בלב שכונת התקווה והתלמידים הופכים לחלק מהשכונה מהרגע שהם מגיעים."

כיום מפעיל הסטודיו תשע עשרה קבוצות תיאטרון ודרמה בקהילה. שלושים ושמונה סטודנטים עובדים עם נוער בסיכון, קשישים, ילדים על הרצף האוטיסטי ואוכלוסיות נוספות במסגרת מלגות ייעודיות.

המטרה אינה רק לסייע לקהילה אלא גם לעצב את השחקן עצמו.
"הם לומדים אמפתיה, אחריות, עבודה קבוצתית והקשבה", מסביר לוינשטיין. "אבל הם גם מבינים שלקהילה לא עושים הנחות."

לדבריו, כאשר נער שמגיע מרקע מורכב מאחר לחזרה ומתחיל להסביר מדוע לא הצליח להגיע בזמן, הסטודנטים אינם מוותרים לו.
"הם אומרים לו: זו הפעם האחרונה שזה קורה. אין תירוצים. אם החיים שלך מורכבים, קח את הסיפור הזה לבמה. תיצור ממנו אמנות."

הגישה הזו מייצרת לעיתים חוויות מטלטלות הן עבור הקהילה והן עבור הסטודנטים עצמם.
לא מעט מההפקות שנוצרו במסגרת העבודה הקהילתית הפכו עם השנים להצלחות אמנותיות משמעותיות ואף הוזמנו לפסטיבלים בינלאומיים.

עבור הסטודנטים מדובר בשיעור חשוב לא פחות משיעורי המשחק עצמם: להבין שהבמה יכולה להיות גם כלי לשינוי חברתי ולא רק מקום להפגנת כישרון.

בירושלים מלמדים לא לחכות לטלפון

אם בשכונת התקווה מדברים על משמעת וחישול, הרי שבסטודיו ניסן נתיב ירושלים מדברים בשפה אחרת לגמרי.
אהרן פוירשטיין, מנהל השלוחה הירושלמית, משוכנע שהשחקן של 2026 אינו יכול להרשות לעצמו לחכות שמלהק יתקשר אליו. הוא חייב לדעת לייצר לעצמו עבודה.

"אחד הכלים החשובים ביותר שאנחנו מעניקים לסטודנטים הוא פיתוח היצירתיות", אומר פוירשטיין. "בשוק של היום זה תנאי להישרדות."
אחד הביטויים המעשיים של התפיסה הזו הוא פרויקט "פגע וברח", במה פתוחה שבה מעלים הסטודנטים יצירות מקוריות משלהם ללא ליווי של מורים במהלך העבודה.
רק לאחר שהקטע כבר פוגש קהל מגיע שלב הביקורת והמשוב.

"הרעיון הוא שהם יפתחו שפה אמנותית עצמאית ולא יחכו שמישהו יגיד להם מה לעשות." מתוך הבמה הזו צמחו לאורך השנים יוצרים מרכזיים בתרבות הישראלית.
חנן סביון וגיא עמיר החלו שם את דרכם היצירתית. גם אנשי תיאטרון האינקובטור ויוצרי "העיר הזאת" עברו דרך אותה חממה עצמאית.

"עמית אולמן למד כאן ליצור לעצמו עבודה במקום לחכות להזדמנויות", אומר פוירשטיין. "כך גם לירית בלבן ויעל לבנטל. הן לא רק שחקניות מצוינות, הן גם יוצרות."

חממה במקום פס ייצור

התפיסה הזו ממשיכה גם בשנה השלישית, שבה הופכת תוכנית הלימודים לחממת יצירה של ממש.
חמש יצירות מקוריות של תלמידים זוכות לליווי מקצועי ומנטורינג של במאים ואנשי תיאטרון מובילים.

היצירות אינן נעלמות עם טקס הסיום אלא ממשיכות לחיים מקצועיים.
כך למשל ההצגה "אבידות ומציאות" ממשיכה לרוץ כבר למעלה משנתיים, "פצעים" מצאה את דרכה אל צוותא, ו"אנטיאייג'ינג" ממשיכה את דרכה בתיאטרון האינקובטור.
גם פרויקט "ספוטלייט" הירושלמי פועל על פי אותו עיקרון.
במסגרתו מתבקשים הסטודנטים ליצור סקיצה בת חצי שעה, בדומה לסרט קצר שמטרתו לגייס משאבים לסרט באורך מלא.

לא מעט הצגות מלאות נולדו מתוך אותם ניסויים ראשוניים.
ביניהן עבודות של אורי סעדה ושל אוריה ג'ורג'י.

היתרון הירושלמי

למיקום הפיזי של הסטודיו יש גם יתרון אסטרטגי.
הקמפוס החדש שבו שוכנת השלוחה הירושלמית ממוקם לצד בתי ספר נוספים לאמנויות.
לצד הסטודנטים למשחק לומדים במקום גם מוזיקאים, אמני תיאטרון חזותי ויוצרי קולנוע.

שיתופי הפעולה הללו הופכים לעיתים קרובות לקשרים מקצועיים שממשיכים שנים לאחר סיום הלימודים.
הסטודנטים עובדים עם תלמידי בתי הספר לקולנוע, משתתפים בסרטי גמר ונפגשים עם יוצרים צעירים שיהפכו בהמשך לבמאים ולמפיקים בתעשייה.

במקביל נשמר קשר רציף עם תיאטרון החאן, האינקובטור ותיאטרון מיקרו. לא במקרה חלק גדול משחקני האינקובטור הם בוגרי ניסן נתיב ירושלים.

בסמינר הקיבוצים בוחרים קודם את האדם

אם יורם לוינשטיין מחפש התמדה וניסן נתיב מחפש יזמות, נדמה שסמינר הקיבוצים מחפש קודם כל קול אישי.
עומר רוט, תלמיד שנה ב' במסלול המשחק, הגיע למקום לאחר שעבר מכינה אצל יורם לוינשטיין והגיע לשלב האחרון גם בבתי ספר אחרים. בסופו של דבר בחר דווקא בסמינר.

"באודישנים הרגשתי שמחייכים אליי", הוא מספר. "הגעתי עם שיר של מרצדס בנד במקום מונולוג קלאסי וראיתי שהם מקבלים את הייחודיות שלי."

לדבריו, האווירה הייתה שונה מזו שפגש במקומות אחרים.
"בכל אודישן שאלו אם יש שאלות ואם מישהו רוצה לומר משהו. הרגשתי שיש כאן נדיבות וחופש יצירה."

החיבור העמיק עוד יותר בעקבות מפגש משעשע עם מנהל המסלול יחזקאל לזרוב.
עומר עבד כמלצר במסעדת סושי שבה נהג לזרוב לאכול באופן קבוע, מבלי שידע כלל מי הלקוח הקבוע שלו.
רק ביום הולדתו של לזרוב, כשהגיש לו קינוח, גילה שמדובר במנהל המגמה שאליה הוא מתמודד.
באודישן הבא כבר קרא מונולוג המלצרית מתוך "הנכד" וזכה, לדבריו, לפרץ צחוק גדול מצד לזרוב. "הרגשתי שהיקום מסמן לי שזה המקום שלי."

רב תחומיות כדרך חיים

לדברי רוט, היתרון המרכזי של הסמינר הוא החשיפה לעולמות רבים במקביל. "אנחנו לומדים משחק, תנועה, גאגא, אימפרוביזציה, פיתוח קול, מחזות זמר ותיאטרון סיפור. נוגעים כמעט בכל תחום אפשרי."
הוא משוכנע שהרב תחומיות הזו היא יתרון משמעותי בשוק העבודה. "שום דבר לא יהיה זר לך כשתצא לשטח."
גם כאן קיים דגש משמעותי על יצירה עצמאית.

"להיות טכנאי מצוין כבר לא מספיק", הוא אומר. "אם אין לך קול אישי ויצירתיות, קשה מאוד להחזיק מעמד."
אחד הביטויים לכך הוא "פרויקט בכורות", שבו משתפים פעולה תלמידי המשחק עם תלמידי הבימוי.
במסגרת הפרויקט עובדים השחקנים על יצירות בנות חצי שעה עם במאים צעירים, זוכים להתנסות מקצועית מוקדמת ומפתחים קשרים לעתיד.

מה קורה כשנגמרים הלימודים

המבחן האמיתי מתחיל כמובן ביום שאחרי.
יוסף עוויסאת, שסיים את לימודיו בניסן נתיב ירושלים רק בשנה שעברה, כבר הספיק להשתלב בתיאטרון החאן, להשתתף ב"פאודה" ולהופיע ב"הראש".
"הכי בבית בעולם", הצגה שרצה ברפרטואר של תיאטרון החאן כבר כחצי שנה נולדה למעשה מתוך העבודה בסטודיו", הוא מספר. "חצי מהכיתה שלי השתתפה בהפקה."

כשנשאל עוויסאת על הכלים הספציפיים שקיבל בבית הספר ושמסייעים לו כיום בשטח, הוא מצביע על הגיוון ועל החופש היזמי. "למדנו תחומי משחק שונים, אבל הכלים המרכזיים שקיבלתי היו בעיקר איך לקחת טקסט ולפתח אותו, ודגש רב מאוד על יצירתיות. איך לכתוב לעצמך ואיך ליזום דברים בכוחות עצמך. הכלים האלו מלווים אותי חזק: כבר היום אני כותב יחד עם חבר מהסטודיו תסריט מקורי לסדרת טלוויזיה, ואנחנו נמצאים ממש בעיצומו של שלב הכתיבה. 

אנחנו כותבים כבר את הפרק השלישי. הסיפור של הסדרה מתעסק בנושא המורכב והכואב של הפשיעה במגזר הערבי, ואנחנו מקווים מאוד שחברת הפקה תהיה מעוניינת בזה ותיקח את הפרויקט".

עוויסאת מספר שבית הספר העניק לו את היסודות הנכונים לגשת למיזמים כאלו באופן מקצועי. "הלימודים נתנו לנו את הגישה. ישבנו במהלך הלימודים עם במאים שעובדים בתעשייה, וקיבלנו מהם הכוונה מעשית כיצד לגשת לדברים ומה לעשות. הגישה שלי כיום היא גם לצילומים. אחרי שהצטלמתי כבר לכמה פרויקטים גדולים בשטח. השתתפתי בעונה החמישית של 'פאודה' והיה לי תפקיד  בסדרה 'הראש'. כל זה ממשיך וממחיש את העובדה שרכשתי כלים מעשיים רבים בסטודיו ניסן נתיב. המקום הזה פשוט בנה אותי, ולימד אותי איך להיות אמן ואיך לגשת לחומרים".

בסיומו של יום, עוויסאת מזקק את התובנה המרכזית שלקח איתו מחדרי החזרות אל הסטים המקצועיים ביותר בארץ, תובנה שמסכמת את רוח הדור החדש של השחקנים בשוק:

"למדתי בסטודיו שיעור קריטי: איך ללמוד מכל אדם ומכל בעל תפקיד שנמצא על הסט בזמן אמת. זה בכלל לא משנה אם התפקיד שאתה עושה הוא קטן או גדול, תמיד יש לך מה ללמוד ומכולם. מנער המים ועד לבמאי הראשי. מכל אחד ואחד מהאנשים על הסט אפשר לקחת משהו, ללמוד ולצמוח."

המבחן האמיתי מגיע אחרי שבע שנים

מי שמביט על התמונה מפרספקטיבה של יותר משני עשורים הוא השחקן והבמאי עודד מנסטר, בוגר יורם לוינשטיין מלפני עשרים וארבע שנים. גילוי נאות: מנסטר ביים הצגה לפי המחזה שכתבתי: "השד לא נורא כל כך".

כיום מנסטר משחק ברפרטוארי, בפרינג', בהצגות ילדים ובעיקר מתמקד בסטנד-אפ שבו הוא עולה ופורח.

"התחלנו שלושים ושישה וסיימנו שלושה עשר", הוא נזכר.
לדבריו, לא תמיד המוכשרים ביותר הם אלו שנשארים.

הוא עצמו הגיע ללימודי משחק כמעט במקרה. בשיחה עם אקי אבני, אבני סיפר לו שלמד משחק אצל יורם לוינשטיין. זאת היתה תקופה בה האודישנים היו נערכים אצל לוינשטיין בבית. לוינשטיין שאל אותו מה יעשה אם לא יתקבל. כיוון שניסה להתקבל רק שם, מספר מנסטר, כנראה שלא היה הולך ללמוד משחק במקרה כזה.

הלימודים לא היו קלים. הרבה מאלה שנראו בתחילה ככוכבים נשרו. "מי ששורד הם בדרך כלל האנשים שהכי רוצים להיות שם."
גם הוא עצמו כמעט ונשר במהלך הלימודים. "בשנה ב' כמעט עזבתי. בשנה ג' כבר פרחתי."

מאז הספיק לעבור אינספור עליות ומורדות מקצועיים."היו תקופות שבהן שקלתי לעזוב. בקורונה, במלחמות, בתקופות שבהן היה קשה להתפרנס."

הפתרון מבחינתו היה להפוך ל"כלבויניק". "תיאטרון, הצגות ילדים, בימוי, סטנד אפ, פרינג'. צריך לדעת לעשות הכל."

לדבריו, הברומטר האמיתי מגיע כחמש עד שבע שנים לאחר סיום הלימודים.
"בהתחלה כולם עוד מסתדרים איכשהו. אחר כך מגיע הרגע שבו צריך לפרנס משפחה ולבנות חיים." רבים מחבריו למחזור עזבו את המקצוע. הוא עצמו נשאר. "אני פשוט לא יודע לעשות שום דבר אחר, אשתי אומרת שהיא לא רואה אותי בשום תחום אחר."

דור חדש של שחקנים

העובדה שבנו, גיא מנסטר, כבר בונה לעצמו קריירה מצליחה בסדרת טלויזיה (ילד רע) שנמכרה לנטפליקס מבלי לתכנן שלוש שנות לימודים מלאות בבית ספר למשחק, שם שיחק את התפקיד הראשי. עובדה זאת ממחישה אולי יותר מכל את השינוי שעובר על הענף. בתי הספר למשחק כבר אינם שער הכניסה היחיד לתיאטרון הרפרטוארי, ובוודאי לא לטלוויזיה ולקולנוע.

יורם לוינשטיין מחשל ומחנך למשמעת ולעמידות.
אהרון פוירשטיין מבקש לגדל יזמים תרבותיים שיודעים לייצר לעצמם עבודה.
יחזקאל לזרוב וסמינר הקיבוצים מטפחים רב תחומיות וקול אישי.
שלוש תפיסות שונות מאוד, שלוש דרכים שונות אל אותה מטרה בדיוק.

בעידן שבו מספר השחקנים גדול ממספר התפקידים, נדמה שהשאלה כבר אינה מי השחקן המוכשר ביותר.
השאלה היא מי ידע להמשיך ליצור גם כשהטלפון מפסיק לצלצל, מי יצליח להמציא לעצמו במה חדשה, ומי ימצא את הדרך להישאר אמן גם בתוך שוק שמחייב אותו להיות במקביל גם יוצר, גם יזם, גם מורה, גם כותב ולעיתים גם מפיק של עצמו.

הבמה של 2026 כבר אינה שייכת בהכרח למי שמחכה להזדמנות.
היא שייכת למי שיודע לבנות אותה במו ידיו.

צילום תמונה ראשית: אביבה רוזן, מההצגה מדיאה של סטודיו יורם לוינשטיין