ספטמבר 28, 2026
פסטיבל תיאטרון עכו השנה בנוי על הצגות של תיאטרון עכו ועל מופעי חוצות שיתחילו מהיום ויש בהם עושר רב של מופעים והצגות מצליחות.
הרמה ורלוונטיות ההצגות של תיאטרון עכו מצטיינות באיכות גבוהה. האולמות בהצגות בהן צפיתי היו מלאים והקהל היה נלהב.
יש משהו כמעט אירוני בשם "מחזור חיים". מצד אחד, הוא נשמע כמו מושג ביולוגי, כמעט טכני. מצד שני, המופע של נטע זייד הופך אותו למסע שלם אל תוך גוף, זיכרון, משפחה, נשיות וזהות.
זהו מופע אישי מאוד, אבל דווקא מתוך הפרטים האינטימיים שלו הוא מצליח להיפתח אל שאלות רחבות יותר: מה הופך אותנו למי שאנחנו, כמה מהזהות שלנו נבחר וכמה ממנה הוטל עלינו עוד לפני שנולדנו, ומה פירוש הדבר להיות אישה בתוך חברה שמרבה להגדיר נשים מבחוץ.
זייד, יוצרת פרפורמנס, שחקנית ומטפלת בפסיכודרמה, היא גם הבת הרביעית במשפחה. אביה חיכה לבן, לאחר שאחיו נהרג במלחמת יום הכיפורים, ורצה בן שיוכל לשאת את שמו. במקום הבן המיוחל נולדה בת רביעית. מכאן יוצאת היצירה למסע שמתחיל במלחמה ובשכול, עובר דרך שאלות של זהות מגדרית וממשיך אל חייה של אישה, מילדות ועד גיל הבלות.
זייד הופכת את הביוגרפיה הפרטית שלה לחומר תיאטרוני, אבל אינה נשארת בתוכה. מתוך הסיפור האישי היא יוצאת אל הגוף הנשי, אל המשפחה, אל החברה ואל הזהות הישראלית.
הפתיחה הטעונה הזאת מעניקה לכל מה שיבוא אחריה משמעות נוספת. הילדה שנולדה לתוך ציפייה לילד זכר נאלצת, במובן מסוים, לגדול בתוך שאלה שלא היא יצרה: מה המשמעות של להיות בת כאשר מי שחיכה לך רצה דווקא בן?
אבל "מחזור חיים" אינה הופכת את האב לדמות נבל ואינה בונה סביב הסיפור המשפחתי כתב אישום. היא מעניקה לו מקום בתוך מערכת גדולה בהרבה של זיכרון, אובדן, ציפיות ומגדר. מכאן מתחיל מסע שמגיע אל תחנות מוכרות בחייה של אישה: ההתבגרות, קבלת המחזור, המיניות, הבושה, יחסי אם ובת, הגוף המשתנה ולבסוף גם גיל הבלות.
זה יכול היה להפוך בקלות למופע כבד ודידקטי. זייד בוחרת בדרך אחרת. היא מצחיקה. ולא מעט.
המופע נע בין וידוי חשוף לבין סטנד אפ פרוע, ובין רגעים של רגש לבין דמויות שמכניסות לתוכו מידה טובה של אבסורד. התנועה הזאת בין הכואב למצחיק היא אחד הדברים שעובדים בו היטב. במקום להטיף לצופה על נשיות, זייד מאפשרת לו לפגוש אותה דרך הגוף, דרך ההומור ודרך הדמויות שהיא יוצרת.
במונודרמה הזאת זייד אינה מסתפקת בדמות אחת. היא עוברת מדמות לדמות, ומאפשרת לכל אחת מהן להציע תשובה אחרת לשאלה איך זה להיות אישה.
יש את נטע עצמה, הדמות שממנה הכול יוצא. יש את המטפלת הרוחנית השרלטנית, שמציעה את סוג התשובות שנשמעות עמוקות בעיקר משום שהן עטופות במילים גדולות. ויש את הדיווה הצרפתייה חובבת ציון, עם החושניות והרמיזות המיניות שלה.
הדמויות אינן רק אמצעי להצחקה. הן מאפשרות לזייד לבחון את הנשיות מכמה כיוונים. אחת מחפשת תשובות בעולם הרוח, אחרת הופכת את המיניות לחלק מהזהות שלה, ונטע עצמה מנסה להבין איך לחיות עם כל מה שהוטען לתוך המילה "אישה".
המעברים ביניהן הם חלק מההנאה התיאטרונית. אנחנו רואים שחקנית אחת שמצליחה לייצר בכל פעם נוכחות אחרת, ולעיתים מספיק שינוי קטן בקול, בגוף או ביציבה כדי שהדמות תתחלף.
זייד עצמה מעוררת חיבה. יש בה משהו לא מתאמץ. גם כשהיא חושפת פרטים אישיים וגם כשהיא הופכת אותם לבדיחה, היא מצליחה לשמור על תחושה של קרבה. הצופה אינו מרגיש שמנסים ללמד אותו לקח. הוא מוזמן להיכנס לעולם שלה, לצחוק איתה, ולפעמים גם להכיר בתוך הסיפור שלה משהו מעצמו.
הבימוי אינו מנסה לכלוא את זייד בתוך במה ריאליסטית. להפך. זהו מופע פרפורמטיבי שמפעיל תנועה, וידאו, מסכות ואלמנטים חזותיים. הליווי האמנותי של רן בן דרור, סמדר יערון ואסנת שנק יוסף מעניק ליצירה מסגרת שמאפשרת לזייד לנוע בין סיפור אישי, דמות, טקס, הומור ופרפורמנס.
גם התלבושות הן חלק מהמעברים האלה. זייד מחליפה תלבושות במהלך המופע, וכל שינוי מסייע לה להיכנס לעולם אחר ולדמות אחרת. מכיוון שהיא לבדה על הבמה, אין כאן חילופי שחקנים שיסמנו לצופה מתי התחיל פרק חדש. הגוף שלה הוא מנגנון המעבר. היא לובשת דמות, פושטת אותה ומיד עוברת לאחרת.
התפאורה אינה מתחרה בה. היא משמשת יותר כמסגרת שבתוכה אפשר לנוע בין המציאות לבין הזיכרון, בין האישה שהיא הייתה לבין הנשים שהיא ממציאה. גם הווידאו משתלב בתוך השפה הזאת ולא רק מקשט את הבמה. צילום הסטילס והווידאו הוא של יונתן זייד.
המוזיקה, התנועה והחומרים החזותיים מסייעים לשמור על הקצב. וזה חשוב במיוחד במופע יחיד, שבו כל האחריות להחזקת הקהל נמצאת על כתפיה של המבצעת. "מחזור חיים" אינו מאפשר לצופה להתרגל מהר מדי למבנה קבוע. בכל פעם שהמופע מתקרב לאזור רציני וכבד, מגיע שינוי קצב, דמות חדשה או רגע קומי שמוציא אותו משם.
אחד הדברים המעניינים ביצירה הוא שהמלחמה אינה רק נקודת הפתיחה הביוגרפית. היא מציבה כבר בהתחלה הקבלה בין טראומה לאומית לבין טראומות פרטיות, בין ההיסטוריה של משפחה אחת לבין ההיסטוריה של מדינה.
משם היצירה נכנסת אל הגוף.
זה מעבר משמעותי. המלחמות הגדולות מתרחשות בחוץ, אבל עבור זייד הגוף הנשי הופך לזירה שבה מתרחשות מלחמות אחרות: בין ילדה לאישה, בין הרצון להיות מי שאת לבין הציפיות של אחרים, בין מה שהגוף עושה לבין מה שהחברה חושבת שהוא אמור לעשות.
המחזור החודשי, למשל, אינו רק אירוע ביולוגי. הוא הופך לסמן של כניסה לעולם הנשי. בהמשך מגיעות המיניות, ההתבגרות, הבושה, הזוגיות, היחסים עם האם, ולבסוף ההזדקנות והקמילה.
אבל בתוך כל זה יש גם בחירה. לא רק מה הגוף עושה לנו, אלא מה אנחנו עושים עם הגוף ועם הסיפורים שסיפרו לנו עליו.
היתרון הגדול של "מחזור חיים" הוא שהיא אינה מבקשת לפתור את שאלת המגדר. היא גם אינה מציעה דמות אחת שתייצג את "האישה". להפך.
היא מציגה נשים שונות, קולות שונים ואפשרויות שונות להיות אישה. חלקן מגוחכות, חלקן פגיעות, חלקן מיניות, חלקן מחפשות תשובות במקומות מפוקפקים. בתוך כל אלה נמצאת נטע, שמנסה לאסוף את החלקים ולהבין מה שייך לה ומה הונח עליה.
זה הופך את המופע למשהו רחב יותר מסיפור אישי. הוא מתחיל באב שרצה בן, אבל מגיע לשאלה שכל אחד יכול לזהות במידה זו או אחרת: עד כמה אנחנו מצליחים להשתחרר מהתפקידים שנקבעו לנו מראש?
בסופו של דבר, "מחזור חיים" הוא מופע על אישה שמנסה להבין את עצמה דרך כל הנשים שהיא יכולה להיות. הוא מצחיק בלי לבטל את הכאב, אישי בלי להפוך לסגור בתוך עצמו, ועוסק בגוף בלי לשכוח שהגוף תמיד חי בתוך משפחה, חברה ומדינה.
הדבר שנשאר ממנו הוא דווקא נטע. לא התזה ולא השאלות הגדולות, אלא אותה אישה שמופיעה לפנינו שוב ושוב בדמויות שונות, מצחיקה, מתבגרת, מתבוננת בעצמה ומבקשת, אולי יותר מכול, לקבל רשות להיות מי שהיא.
ההפקה נוצרה במסגרת "דיוקן היוצר", תוכנית הפיתוח והליווי של תיאטרון עכו ליוצרים עצמאיים. כתיבה ומשחק: נטע זייד. צילום סטילס ווידאו: יונתן זייד. ליווי אמנותי: רן בן דרור, סמדר יערון ואסנת שנק יוסף. ניהול טכני: איהב חסקיה. הפקה: ג'וליה אסולין. שיווק ותוכן: ים אורבך.
„לבשתי את עצמי הפוך”, יצירתה וביצועה של מירי לביא, בבימויה של עינת קירשנר ובדרמטורגיה משותפת לשתיהן, היא יצירה מורכבת, אישית וחשופה, ולעיתים גם די קשה לעיכול.
היא אינה מספרת סיפור ליניארי ואינה מובילה אותנו בבטחה מנקודה אחת לאחרת. במקום זאת היא זורקת אותנו אל תוך רצף של זיכרונות, דמויות, שאלות, ציטוטים ושירים, ומבקשת מאיתנו לעשות בעצמנו את החיבורים.
דווקא בתוך המבנה האסוציאטיבי שלה יש משהו מאוד ישראלי. היא מביאה אל הבמה את הסתירות, המבוכות, הפצעים, המיתוסים והזיכרונות שמהם עשויה הזהות המקומית שלנו, ומאפשרת לכל צופה לבחור מה לקחת ממנה ומה להשאיר מאחור.
לביא אינה מנסה להגדיר עבורנו מהי ישראליות. היא מניחה אותה לפנינו על הבמה, על כל מרכיביה הסותרים, ומאפשרת לנו להתבונן.
אחד הרגעים המרשימים ביותר ביצירה הוא המפגש עם דמותו של פרופ׳ ישעיהו ליבוביץ׳. לביא הכירה אותו ותיעדה אותו בראיון וידאו אישי בשנת 1992 בביתו בירושלים, והמפגש ההוא הופך כאן לחומר תיאטרוני.
אבל הדרך שבה היא מביאה אותו לבמה מעניינת לא פחות מהדברים שהוא אומר.
לביא יושבת בשמלה המזכירה שמלת כלה. מאחוריה או לצידה מונחת חליפה. ואז, בתנועה פשוטה אך תיאטרלית מאוד, היא מכניסה את ידה אל השרוול של החליפה. פתאום החליפה אינה עוד פריט לבוש. היא הופכת לגופו של ליבוביץ׳.
לביא יכולה לשוחח איתו, לשאול אותו, להתווכח איתו, להתייחס אליו, ובאותה נשימה גם לגלם אותו.
זה רגע שממחיש היטב את היכולת הבימתית שלה. אין כאן ניסיון ליצור חיקוי ריאליסטי במובן הקולנועי. היא אינה זקוקה לאיפור כבד או לתפאורה שתשלים את האשליה. מספיקים השרוול, הגוף, הקול והנוכחות. מתוך מעט מאוד חומר היא מייצרת דמות.
החיקוי של ליבוביץ׳ הוא גם מלמד ומעניין וגם משעשע, אבל הוא אינו נשאר בגדר תרגיל משחק. באמצעותו לביא יכולה לנהל דיאלוג עם אדם שהפך לחלק מהשיח הישראלי על יהדות, חילוניות, אמונה, לאומיות ומוסר. היא שואלת אותו על דרכו ועל תפיסותיו, ועל הדרך מתמודדת גם עם שאלות הנוגעות לזהותה שלה.
היא עצמה נמצאת שם, וכך גם דמויות אחרות. היא יכולה להיות מירי לביא, ואז להפוך לגולדה, ואז לאפשר לקול אחר להיכנס אל תוך המרחב. המעברים האלה הם חלק מהשפה של היצירה.
השאלות שהיא מפנה אל ליבוביץ׳ אינן נשארות נחלתו של אותו פילוסוף כריזמטי. הן חוזרות אלינו. מהי זהות יהודית דתית? מהי זהות יהודית חילונית? מה אנחנו עושים עם המסורת שקיבלנו, גם אם איננו מאמינים בה? מה אנחנו עושים עם הלאומיות, עם הצבא, עם הארץ, עם הדימויים שנבנו כאן במשך עשרות שנים?
אין כאן תשובה אחת.
זה חשוב, משום שהיצירה אינה הופכת את ליבוביץ׳ לדובר מטעם. היא מאפשרת לו להיות עוד קול בתוך הוויכוח הגדול שמתרחש על הבמה. הצופה יכול להסכים איתו, לא להסכים איתו, להתווכח איתו בראש, או פשוט להקשיב.
הדבר נכון למעשה לגבי כל היצירה. היא אינה מבקשת לגייס את הקהל לעמדה מסוימת. היא מפעילה אותו.
וזה הבדל משמעותי.
ואז מגיעה שכבה נוספת, אולי נגישה יותר, אבל לא פחות משמעותית: המוזיקה.
לביא משלבת ביצירה שירים ישראליים שמוכרים לרבים מאיתנו, וכאן מתרחש משהו מעניין. בעוד שהטקסטים והדמויות דורשים מאיתנו מאמץ אינטלקטואלי, השירים פועלים לעיתים כמעט באופן אוטומטי. מספיקים כמה צלילים או משפטים כדי להפעיל זיכרון.
אלה שירים שליוו אנשים במשך שנים. פסקול חיינו. שירים שנכנסו לתוך הילדות, ההתבגרות, הצבא, המשפחה, החגים, הרדיו, הטלוויזיה והמרחב הציבורי. קולה של יפה ירקוני, למשל, אינו רק קול של זמרת.
עבור רבים הוא חלק מזיכרון ישראלי. כך גם שירים של שושנה דמארי, נורית גלרון, נעמי שמר וקולות נוספים שהפכו לחלק מהפס הקול של המקום הזה. היא מגישה אותם גם בצורת ריקוד. ריקודי עם שחלקנו רקדנו וכולנו מכירים.
כאן התיאטרון מפעיל את הצופה ברמה אחרת. אנחנו כבר לא רק מקשיבים לטקסט. אנחנו מזהים. נזכרים. מרגישים.
גם מי שאינו מסכים עם הרעיון שמאחורי סצנה מסוימת יכול למצוא את עצמו מגיב לשיר שהחזיר אותו לרגע אחר בחייו. זאת אחת הדרכים החכמות שבהן היצירה הופכת את הדיון על זהות לדיון שאינו רק אינטלקטואלי.
הזהות שלנו אינה מורכבת רק מהדעות שלנו. היא מורכבת גם ממה שאנחנו זוכרים.
היצירה בנויה מארבעה מונולוגים אישיים שנשזרים זה בזה בתוך רצף תודעתי. לביא נעה ביניהם ובין דמויות שונות, והמעבר המתמיד הזה יוצר תחושה של תודעה שאינה מסוגלת להתיישב במקום אחד.
יש כאן ישראליות דתית וחילונית, פרטית ולאומית, אישית וקולקטיבית. יש שאלות על שייכות ותלישות, אבל גם על האפשרות בכלל לבחור את הזהות שלנו.
ולפעמים נדמה שהשאלה המרכזית אינה רק „מי אני?”, אלא „כמה מהדברים שאני חושבת שהם אני באמת בחרתי בעצמי?” זהו חומר לא פשוט.
היצירה דורשת מהצופה להיות פעיל. היא אינה נותנת לו להישען על סיפור פשוט או על דמות אחת שאפשר להזדהות איתה מתחילתה ועד סופה. לפעמים היא מתפזרת, לפעמים העומס האסוציאטיבי מקשה לעקוב, ויש רגעים שבהם נדמה שהיצירה מבקשת מאיתנו להכיל יותר מדי בבת אחת.
המציאות הישראלית עצמה אינה מסודרת. היא אוסף של קולות שמדברים בו זמנית. יהדות וחילוניות, אמונה וספק, לאומיות ואינדיבידואליזם, עבר והווה, זיכרון ופחד, אהבה למקום הזה וביקורת עליו. קשה מאוד לייצג מציאות כזאת באופן נקי ומסודר. לביא בוחרת שלא לנקות אותה.
לצד היוצרות חשוב לציין את הליווי האמנותי של פרופ׳ רות קנר, שמורגשת היטב בתהליך ובעיצוב הבימתי של היצירה. קנר, שהיא גם דמות מרכזית בעולם התיאטרון והמחקר הבימתי בישראל, מכירה היטב את עבודתה של לביא, בין היתר מהקשר האקדמי ביניהן במסגרת לימודי התואר השני של היוצרת
הנוכחות שלה כאן אינה נראית כחותמת חיצונית אלא כחלק מתהליך של השחזה. החומר האישי הרב שמביאה לביא לבמה זקוק למישהו שיידע לזהות מהו חומר תיאטרוני, היכן כדאי לעצור, מה אפשר להדק ואיך להפוך רצף של זיכרונות ומחשבות למופע שיש לו צורה.
היד של קנר ניכרת בעיצוב ההצגה וביכולת שלה לאפשר לחומר להישאר פרוע ואסוציאטיבי, ובכל זאת לקבל מסגרת בימתית. זהו איזון לא פשוט, במיוחד ביצירה שכל כולה מבוססת על תנועה בין זיכרון אישי לבין חומר תרבותי משותף.
מה שנשאר איתי מהיצירה הוא דווקא התחושה שכל צופה מקבל ממנה משהו אחר. לא משום שאין לה אמירה, אלא משום שהיא אינה סוגרת את החומר בתוך אמירה אחת.
אפשר להזדהות עם לביא ואפשר להתנגד לה. אפשר למצוא את עצמנו בתוך אחד המונולוגים ולחוש ריחוק מוחלט ממונולוג אחר.
אפשר להתפעל מהחיקוי של ליבוביץ׳ ובאותו ערב להרגיש שהשאלות שלו אינן מדברות אלינו. אפשר לשמוע שיר מוכר ולהתרגש ממנו, גם אם הטקסט שמסביבו מעורר אי נוחות. זה אולי היופי בתיאטרון שהיא מנסה ליצור.
הוא אינו אומר לצופה מה לחשוב. הוא גורם לו לחשוב.
הביצוע של מירי לביא היא כלי מרכזי בכך. היא אינה רק מבצעת טקסט. היא עוברת בין דמויות, קולות ונקודות מבט, מחקה, מדברת, שואלת ומגיבה.
היכולת שלה להביא דברים בשם אומרם, באמצעות חיקויים מדויקים ונוכחות בימתית חזקה, מרשימה במיוחד. היא מצליחה לקחת חומר תרבותי שכבר נמצא בתודעה שלנו ולהחזיר אותו אלינו כשהוא מעט עקום, מעט הפוך, ולכן גם מעט אחר.
כך גם השם „לבשתי את עצמי הפוך” מקבל משמעות נוספת. אולי אין כאן רק אדם שלובש את הזהות שלו בצורה הלא נכונה.
אולי כולנו לובשים את עצמנו קצת הפוך. לוקחים על עצמנו קולות של אחרים, זיכרונות של אחרים, תפיסות שקיבלנו בירושה, ומנסים להבין איפה בתוך כל זה נמצא הקול הפרטי שלנו.
זו אינה הצגה קלה. היא אינה תמיד נוחה לעיכול, ולעיתים היא דורשת סבלנות וריכוז. אבל היא בהחלט מצליחה לעשות את מה שתיאטרון טוב מסוגל לעשות: לקחת את הצופה למקום שממנו הוא יוצא קצת אחרת מכפי שנכנס.
יוצרת ומבצעת: מירי לביא
בימוי: עינת קירשנר
דרמטורגיה: עינת קירשנר ומירי לביא
ליווי אמנותי: פרופ׳ רות קנר
עיצוב תאורה: רותם אלרואי
הפקה: ג'וליה אסולין, המרכז לתיאטרון עכו
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©