קריוקי בפסטיבל פותחים במה בבית ליסין

קריוקי בבית ליסין: לא לעשות כאילו

פסטיבל פותחים במה: מעבדה למחזאות ישראלית

פסטיבל ״פותחים במה״ של בית ליסין הוא אחת המסגרות החשובות בישראל לבחינת מחזאות חדשה. הרעיון פשוט אבל משמעותי: לפני שמחזה הופך להפקה מלאה, הוא פוגש שחקנים, במאים וקהל במסגרת של קריאה מבוימת. כך אפשר לבדוק את הטקסט לא רק על הנייר אלא גם על הבמה, להרגיש את הקצב, לזהות מה עובד ומה דורש עוד פיתוח, ובעיקר לראות כיצד קהל מגיב אליו.

מאחורי המפעל הזה עומד כבר שנים הדרמטורג אבישי מילשטיין, שהיה מעורב לאורך השנים בליווי ופיתוח של מחזות רבים במסגרת הפסטיבל. עצם קיומה של מסגרת כזאת חשוב במיוחד בתיאטרון הישראלי, שבו מחזה חדש זקוק לא פעם למקום שבו יוכל להתפתח לפני שמגיעים להשקעה הגדולה של הפקה.

״קריוקי״, שמוצג השנה במסגרת הפסטיבל, מגיע מנקודת מוצא מעט שונה. זהו עיבוד בימתי לסרטו של משה רוזנטל, ולא מחזה שנכתב מלכתחילה לבמה. על העיבוד והבימוי חתומות שלומית ארנון וליאת פישמן לני, יוצרות שעבדו יחד גם בפרויקטים קודמים.

כשהסרט עובר לבמה

המעבר מסרט למחזה מעלה תמיד שאלה מעניינת: מה קורה לסיפור כאשר מוציאים אותו מן המסך ומכניסים אותו לתיאטרון. במקרה הזה, התשובה אינה טמונה בשינויים דרמטיים בעלילה.

ארנון ופישמן לני נשארו קרובות למדי למקור. הן חיזקו כאן ושם רגעים קומיים, הרחיבו כמה קטעים, ומנגד השמיטו חלקים אחרים. זהו עיבוד מתבקש, שכן סרט יכול להכיל הרבה יותר סצנות, מעברים ולוקיישנים ממחזה.

אבל השינוי המעניין באמת נוצר באמצעות השחקנים.
בסרט גילמו ששון גבאי, ריטה שוקרון וליאור אשכנזי את מאיר, טובה ואיציק. כאן מגלמים אותם יורם טולדנו, קרן צור ואקי אבני.

אחרי שצפיתי בסרט יום קודם לקריאה המבוימת, מצאתי את עצמי באופן טבעי משחקת ב״מצא את ההבדלים״. הטקסט קרוב, הסיטואציות מוכרות, אבל הדמויות אינן זהות, משום שהשחקנים והבמאיות מביאים איתם פרשנות אחרת.

נדמה לי שבגרסה הבימתית מרכז הכובד זז מעט. דמותו של איציק, השכן החדש, מקבלת פחות משקל מזה שהיה לה בסרט, ואילו הסיפור של מאיר וטובה, הזוגיות והחיים המשפחתיים שלהם, מקבלים מקום מרכזי יותר.

יורם טולדנו מגלם את מאיר כאדם עדין ונעים הליכות, אדם שהתרגל לתת לאחרים לתמרן אותו, ובעיקר לאשתו. הוא יצא לפנסיה, והפרישה חושפת אצלו משהו מוכר מאוד: ברגע שהעבודה נעלמת, מתברר שלא תמיד ברור מה עושים עם כל מה שנשאר. ואז נכנס לחייו איציק, השכן החדש, העשיר והנוצץ, שמביא איתו עולם של מסיבות, קריוקי ופנטזיה על חיים אחרים.
אבל איציק אינו באמת הסיפור. הוא הזרז. הרבה יותר במחזה מאשר בסרט.

איציק גורם למאיר לגלות שמתחת לחיים השקטים והפסיביים שלו עדיין קיימים רצונות ומאוויים. הוא מגלה שאולי הוא לא סיים לחיות רק מפני שיצא לפנסיה.

מאיר הוא לא קריוקי

כאן מגיע אחד הרעיונות היפים במחזה. מאיר אומר על עצמו, בסוף, שהוא אדם אותנטי. הוא לא קריוקי.

בקריוקי לא חייבים לדעת לשיר. אפשר לעשות כאילו. לוקחים שיר של מישהו אחר, מחזיקים מיקרופון, נכנסים לרגע לדמות שאינה שלך, והקהל משתף פעולה עם האשליה. מאיר אינו עושה כאילו.

הוא אולי פסיבי וכנוע, ואולי התרגל במשך שנים לוותר על חלקים מעצמו, אבל הוא אדם אמיתי. דווקא משום כך הרגע שבו הוא מתחיל להשמיע קול משלו משמעותי כל כך.
והדבר הזה משנה גם את טובה.

קרן צור מביאה לטובה פרשנות שונה מעט מזו של ריטה שוקרון, ובמפגש שלה עם טולדנו נוצרת זוגיות שמרגישה מאוד יומיומית. אלה אנשים שחיים יחד שנים, מכירים היטב את ההרגלים ואת החולשות זה של זו, וכמעט הפסיקו לראות זה את זו מחדש.
ואז טובה שומעת את מאיר.

האיש הפסיבי והכנוע שהיא מכירה אומר פתאום משהו מתוך עצמו, כמו ביום שכבש את ליבה. הניצוץ שנעלם נדלק מחדש. מאיר אינו מנסה להיות איציק, אינו מנסה להיות מישהו אחר ואינו משחק תפקיד. דווקא הרגע הזה מאפשר לה לגלות מחדש את האדם שנמצא לידה כל השנים. במובן מסוים, היא מתאהבת בו מחדש.

זה הופך את ״קריוקי״ למשהו מעבר לסיפור על פיתוי ועל משבר אמצע החיים. הקריוקי הוא המנגנון שמכניס את הפנטזיה אל תוך חייהם, אבל הסיפור האמיתי הוא על האפשרות לראות מחדש את האדם שכבר נמצא איתך.

שלושה שחקנים שעושים את ההבדל

גם כאן המעבר מן הקולנוע לבמה עובד בעיקר בזכות השחקנים. כאמור, טולדנו, צור ואבני אינם מנסים לחקות את גבאי, שוקרון ואשכנזי. הם לוקחים את הדמויות למקום שלהם, ובכך יוצרים גרסה קצת אחרת של אותו סיפור. זה נעשה מעניין יותר, כי את הסרט המצויין על שחקניו המעולים, כאמור, כבר ראינו.

הקריאה המבוימת עצמה הייתה מפותחת ומושקעת. השחקנים לא ישבו כל הערב והקריאו טקסט. הם קמו מהכיסאות, נעו על הבמה, שיחקו את הסצנות, יצרו יחסים בין הדמויות וכמובן שרו.

השירה היא חלק מהותי מן היצירה, ולא קישוט חיצוני, והניהול המוזיקלי והעיבודים של ליאור פרלה ובנצי גפני תורמים לכך שהחומר מתחיל להרגיש כמו הצגה ולא רק כמו טקסט שנמצא בתהליך.

גם תגובת הקהל הייתה מעניינת. היו צחוקים במקומות הנכונים, מחיאות כפיים אחרי קטעי השירה, ובעיקר תחושה של קהל שמגיב ליצירה ולא רק יושב וממתין להפקה שתהיה יום אחד.

כמובן, עדיין מדובר בקריאה מבוימת. אי אפשר לשפוט אותה כאילו מדובר בהצגה גמורה. אין כאן עדיין את כל המעטפת של הפקה מלאה, והחומר מן הסתם עוד יכול להשתנות. אבל קריאה מבוימת נועדה בדיוק לכך: לבדוק האם יש כאן גרעין שמסוגל להפוך להצגה.
במקרה של ״קריוקי״, נדמה שהגרעין הזה קיים.

הסיפור מתחיל בפנטזיה על חיים אחרים, אבל דווקא הדמות שמבקשת להישאר נאמנה לעצמה היא זו שמצליחה לעורר מחדש את הזוגיות. הקריוקי מציע לאנשים אפשרות להיות מישהו אחר לכמה דקות. מאיר מגלה שאולי אינו צריך להיות מישהו אחר בכלל. הוא פשוט צריך להפסיק לשתוק.

תסריט: משה רוזנטל
עיבוד ובימוי: שלומית ארנון וליאת פישמן לני
ניהול מוזיקלי ועיבודים: ליאור פרלה ובנצי גפני
בהשתתפות: יורם טולדנו, קרן צור, אקי אבני, יניב לוי, טל דנינו, רוית יעקב, רדה קנטרוביץ', מיקה שיבק, ליעוז לוי.

צילום: אביבה רוזן