ביקור באצטדיון האולימפי בברלין הוא הרבה יותר מסיור באתר ספורט מפורסם. מי שמשתתף בסיור מודרך במתחם העצום פוגש מקום שבו ההיסטוריה של הספורט, האדריכלות, התעמולה הפוליטית ופשעי הנאציזם כרוכים זה בזה באופן יוצא דופן. במרכז הסיפור עומדת שנת 1936, שבה אירחה ברלין את המשחקים האולימפיים, ואדולף היטלר ניצל את אירוע הספורט הבינלאומי לצורכי התעמולה וההצגה העצמית של משטרו.
כבר ממדיו של המתחם ממחישים שלא מדובר היה רק בבניית אצטדיון. האצטדיון האולימפי היה מרכזו של מכלול גדול בהרבה, שנקרא ״שדה הספורט של הרייך״ (Reichssportfeld). לצד מתקני הספורט הוקמו מגרשי אימונים, מבני מגורים, מוסדות להכשרה גופנית ומתקנים נוספים. האדריכלות הושפעה מהעולם העתיק. המונומנטליות, הקווים הברורים ומבני האבן המסיביים נועדו לשדר כוח, סדר ועוצמה. המתחם תוכנן כך שיהיה לא רק מקום לתחרויות ספורט, אלא גם הצהרה אדריכלית ופוליטית של המשטר הנאצי.
המשחקים האולימפיים נערכו בין 1 ל-16 באוגוסט 1936. עבור המשטר הנאצי הייתה זו הזדמנות חד-פעמית להציג בפני הקהל הבינלאומי את גרמניה כמדינה מודרנית ושוחרת שלום. בעוד שבתוך המדינה נשללו בהדרגה זכויותיהם של היהודים והם נדחקו מהחיים הציבוריים, ביקשה ברלין להציג בפני האורחים הזרים תמונה שונה לחלוטין. שלטים אנטישמיים הוסרו זמנית, הרחובות קושטו בחגיגיות והעיתונות הגרמנית הייתה נתונה לפיקוח ולצנזורה.
האולימפיאדה הפכה למופע תעמולה מתוכנן היטב. המשטר ביקש להסתיר את המציאות הגזענית והאלימה שהתקיימה בגרמניה ולהציג לעולם מדינה מסודרת, מתקדמת ומכניסת אורחים. דווקא הפער בין המראה החגיגי של ברלין לבין המציאות של רדיפת היהודים הוא אחד ההיבטים החשובים ביותר בהבנת המשחקים.
אחד הביטויים המוחשיים ביותר לסתירה הזאת מתגלה בסיפוריהן של שתי ספורטאיות: גרטל ברגמן והלנה מאייר.
גרטל ברגמן הייתה קופצת לגובה יהודייה מצטיינת. היא התאמנה באנגליה וחזרה לגרמניה בשנת 1936 כדי להשתתף במשחקים האולימפיים. בתחרויות המיון היא השוותה את השיא הגרמני בקפיצה לגובה. למרות הישגיה, זמן קצר לפני תחילת המשחקים הודיעו לה שלא תיכלל בנבחרת הגרמנית. הסיבה האמיתית הייתה מוצאה היהודי. הנאצים לא היו מוכנים שספורטאית יהודייה תייצג את גרמניה על הבמה הבינלאומית.
סיפורה של הלנה מאייר היה שונה. אביה היה יהודי, ועל פי חוקי הגזע הנאציים היא סווגה כבעלת מוצא יהודי. בניגוד לברגמן, מאייר הורשתה לייצג את גרמניה במשחקים האולימפיים. היא זכתה במדליית הכסף בסיף. במהלך טקס חלוקת המדליות הצדיעה גם היא במועל יד, כפי שנדרש מספורטאי גרמניה באותה תקופה.
שני הסיפורים ממחישים את הסתירות במדיניות המשטר. בעוד שגרטל ברגמן הודרה למרות הישגיה הספורטיביים, הלנה מאייר הורשתה להשתתף והפכה לכלי תעמולה בינלאומי. השתתפותה נועדה ליצור את הרושם שגרמניה אינה מפלה ספורטאים ממוצא יהודי.
מדהים במיוחד לגלות שגם ההטעיה הזאת תועדה בכתב. בהוראה לעיתונות הגרמנית מ-16 ביולי 1936 נדרש במפורש שלא להזכיר את מוצאן של שתי הנשים. התעמולה הנאצית לא הסתפקה בניסיון לשנות את המציאות, אלא ביקשה לשלוט גם באופן שבו העולם יקבל עליה מידע.
פרק משמעותי נוסף בסיור מוקדש לג'סי אוונס. האצן האפרו-אמריקאי זכה בארבע מדליות זהב בברלין והפך לאחד הכוכבים הגדולים של המשחקים. הישגיו סתרו באופן ישיר את האידאולוגיה הגזענית של הנאצים, שביקשו להוכיח באמצעות האולימפיאדה את עליונותו כביכול של הגזע הארי.
הצלחתו של אוונס הייתה יותר מהישג ספורטיבי יוצא דופן. היא הייתה תשובה מוחשית לתפיסת העולם הגזענית שהמשטר ניסה לקדם. על מסלול הריצה התגלתה מציאות שלא תאמה את התעמולה הנאצית.
גם מרוץ הלפיד האולימפי, שאורגן לראשונה בהיסטוריה בשנת 1936, הוא חלק מהסמלים שהותירו המשחקים. האש הודלקה ביוון והועברה דרך כמה מדינות עד לברלין. הרץ האחרון, פריץ שלגן, נשא אותה אל תוך האצטדיון והדליק את האש האולימפית במהלך טקס הפתיחה.
מסורת שהפכה היום לחלק בלתי נפרד מהמשחקים האולימפיים נוצרה אז לראשונה, וגם היא שולבה במופע התעמולה הנאצי. זהו אחד הפרטים המעניינים בסיור, משום שהוא ממחיש כיצד המשטר ידע ליצור סמלים וטקסים שהמשיכו להתקיים גם הרבה אחרי נפילתו.
אולם הסיור חושף גם זווית אחרת, מוכרת הרבה פחות, של המתחם. הוא מוביל אל בית הרופאים (Arzthaus), מבנה שנמצא בקרבת אצטדיון השחייה. במהלך המשחקים האולימפיים של 1936 פעל במקום מרכז לרפואה ספורטיבית. במבנה היו חדרי בדיקה ומעבדות, והוא שימש לטיפול בספורטאים ולמחקר רפואי.
מי שעמד בראש המוסד היה פרופסור ד"ר קרל גבהרדט. מה שהופך את המידע הזה למטלטל כל כך הוא תפקידו המאוחר יותר של אותו רופא במנגנון הטרור הנאצי.
גבהרדט התקדם בקריירה שלו בתקופת המשטר הנאצי. בהמשך היה לרופאו האישי של היינריך הימלר ונמנה עם הרופאים הבכירים והמשפיעים באס-אס. במהלך מלחמת העולם השנייה היה מעורב בניסויים רפואיים אכזריים באסירים במחנות ריכוז. שמו נקשר במיוחד למחנה הנשים רוונסבריק.
הקשר בין בית הרופאים באצטדיון האולימפי לבין פשעי הרפואה הנאצית הוא אחד הפרטים המטלטלים ביותר בסיור. קשה להתעלם מהפער שבין המבנה שבו טופלו ספורטאים לקראת תחרויות בינלאומיות לבין הרופא שעמד בראשו, והפך בהמשך לדמות מרכזית בניסויים רפואיים שבוצעו באסירות חסרות ישע.
במחנה רוונסבריק נוצלו אסירות פולניות לניסויים רפואיים ללא הסכמתן. במסגרת הניסויים שנודעו בשם ניסויי הסולפונאמיד, נגרמו לנשים פצעים באופן מכוון והן נחשפו לזיהומים חיידקיים, כדי לבדוק את יעילותן של תרופות מסוימות. בין היתר, הפצעים זוהמו בכוונה. הנשים נאלצו לסבול כאבים קשים, נזקים גופניים בלתי הפיכים ולעיתים אף שילמו בחייהן.
ניסויים נוספים שנערכו באסירות כללו התערבויות בעצמות, בשרירים ובעצבים. עצמות נשברו בכוונה, רקמות הוסרו והשתלות בוצעו בגופן. הנשים לא היו מתנדבות לניסויים. הן היו אסירות שלא הייתה להן אפשרות להתנגד להתערבויות שנכפו עליהן.
גבהרדט היה מעורב בניסויים האלה ונשא באחריות לפשעים שבוצעו במסגרת פעילותו הרפואית. הוא הועמד לדין במשפט הרופאים בנירנברג, הורשע בפשעים נגד האנושות ובפשעים נוספים ונידון למוות. הוא הוצא להורג בשנת 1948.
החיבור בין המתחם האולימפי לבין רוונסבריק ממחיש עד כמה מעט סיפרה החזית הנוצצת של המשחקים האולימפיים על המציאות שאליה התפתח המשטר הנאצי. המקום שבו חגגו בשנת 1936 הישגים ספורטיביים היה קשור גם למערכת שהמוסדות הרפואיים והמדעיים שלה הפכו בהמשך לחלק ממנגנון של פשעים בלתי אנושיים.
גם סיפורן של הנשים במתחם האולימפי ראוי לתשומת לב מיוחדת. הן התגוררו במגורים נפרדים והשתמשו במתקני ספורט ייעודיים. בית אנה (Anna-Heim), שנבנה עוד בשנים 1927–1928, היה המבנה המרכזי באזור המגורים שהוקצה לסטודנטיות ולספורטאיות. המדריך מספר גם על הכניסות המיוחדות ועל מנהרה תת-קרקעית שחיברה בין אזורי הספורט לאצטדיון. פרטים כאלה הופכים את ההיסטוריה המופשטת למוחשית יותר ומאפשרים להבין את האופן שבו אורגן המתחם.
הסיור עוסק גם באקדמיה של הרייך לחינוך גופני (Reichsakademie für Leibesübungen). לאחר עליית הנאצים לשלטון השתנה ייעודה. ההכשרה הגופנית הותאמה יותר ויותר לתפיסות של מוכנות לקרב וחינוך צבאי. בגרמניה הנאצית הספורט לא היה רק פעילות פנאי או תחרות, אלא גם כלי לעיצוב הגוף והאידאולוגיה של האזרחים.
הפסלים והמבנים במתחם משלימים את התמונה. דמויות הגוף האתלטי והשרירי, המבנים המונומנטליים והשטחים הפתוחים תוכננו כחלק מתפיסה שהעמידה במרכז את הכוח הפיזי, המשמעת והסדר. האדריכלות לא הייתה ניטרלית. היא שירתה את האידאולוגיה של המשטר והציגה את דמות האדם שהנאצים ביקשו להעמיד כאידיאל.
כמבקר יהודי וכבן הדור השני לשואה, למפגש הזה יש עבורי משמעות אישית נוספת. סיפוריהן של נשים יהודיות שנאלצו להיאבק על ההכרה בהישגיהן הספורטיביים במקום הזה, לצד זכרן של הנשים שהיו מאוחר יותר קורבנות לניסויים רפואיים ברוונסבריק, אינם מאפשרים להתייחס להיסטוריה הזאת כאל סיפור מופשט.

המעבר מבית הרופאים אל סיפור הנשים ברוונסבריק הוא אולי הרגע שבו הסיור מקבל את משמעותו העמוקה ביותר. מאחורי המבנים, השבילים והמתקנים הספורטיביים מסתתרות גם עדויות לחייהם של בני אדם, להדרה, להשפלה ולסבל שנגרמו בשם אידאולוגיה גזענית.
האצטדיון האולימפי משמש כיום למשחקי כדורגל, לאירועי ספורט בינלאומיים ולהופעות ענק. קבוצת הרטה BSC משחקת בו את משחקי הבית שלה מאז 1963. ההווה הזה שייך כמובן להיסטוריה של המקום, אך הוא אינו עומד במרכז הסיור.
מה שהופך את הביקור למרשים במיוחד הוא האפשרות לחבר בין הרבדים ההיסטוריים השונים. האדריכלות המונומנטלית מספרת על תפיסות הכוח של המשטר. סיפוריהן של גרטל ברגמן והלנה מאייר ממחישים כיצד ספורטאיות יהודיות הודרו או נוצלו לצורכי תעמולה. סיפורו של ג'סי אוונס מציב את ההישגים הספורטיביים מול תורת הגזע הנאצית, וסיפורו של קרל גבהרדט מוביל מהטיפול הרפואי בספורטאים במהלך האולימפיאדה אל הפשעים שבוצעו ברוונסבריק.
האצטדיון האולימפי אינו רק מבנה מרשים וגם לא רק אתר בעל חשיבות בתולדות הספורט. זהו מקום שבו הסתירות של גרמניה הנאצית מתגלות באופן ברור במיוחד. הסיור מאפשר לחשוף את הקשרים הללו ומזכיר לנו שמאחורי התמונות של אולימפיאדה מאורגנת למופת הסתתרה מציאות של הדרה, גזענות ולבסוף פשעים בלתי נתפסים.
זוהי בדיוק הסיבה שבגללה כדאי לבקר במקום. לא רק בגלל האצטדיון, אלא בעיקר בזכות הסיפורים שקירותיו והמבנים שבמתחם כולו עדיין מספרים.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©