הכל אודות איב בבית לסין

השלאגר הקולנועי משנת 1950 הופך בידיה האמונות של הבמאית רוני ברודצקי להצגה מרתקת, שמלמדת אותנו דבר או שניים על החיים בעולמות האמנות והבידור. לא פחות חשוב מזה, היא מלמדת אותנו על מה שחשוב יותר ופחות בחיינו.

הצגת תיאטרון על תיאטרון היא תמיד בעלת ערך מוסף, כיוון שהיא, מה שמכונה באנגלית 'close to home', קרובה לעולמם של השחקנים והבמאים, ופה יש לנו דוגמא מצוינת לכך. הלהט במשחק הוא אדיר. יש מנעד רחב של חוויות ורגשות שמועבר אלינו, הצופים, ומפעיל אצלנו מנגנונים של הנאה, חשיבה והזדהות.

העלילה מביאה לנו את סיפורה של מרגו, כוכבת תיאטרון שמשחקת בהצגות אותן מחבר מחזאי אחד, ומביים בן זוגה. למרגו יש חברה טובה, קארן, ובת לוויה שדואגת לכל מחסורה בתיאטרון.

היא קפריזית, מתפרצת לעיתים קרובות, וחרדה בתוכה לכך שהצלחתה היא בת חלוף. לחייה נכנסת איב, מעריצה, שעומדת בפתח התיאטרון בכל יום. איב מספרת לקארן שהיא גם צופה בהצגה כל יום, וקארן מפגישה אותה עם מרגו. מרגו מתרשמת מהמסירות ומסיפור החיים הקשה של איב, ולוקחת אותה לסייע לה בתיאטרון, וגם מכניסה אותה לביתה, כדי שתסייע לה גם בבית, ומטפחת אותה. במהירה היא מבחינה שאיב משתלטת על כל אספקט של חייה, וגם על מערכות היחסים שלה עם הקרובים אליה.

בדרכים של תככנות וערמומיות, איב משתמשת בכל האמצעים כדי להחליף את מרגו בהצגה אחת, ושם היא כבר מתגלה ככוכבת. בנקודה זאת מתגלה קונפליקט גדול בין מרגו לאיב, ואיב מטיחה במרגו שהיא כבר זקנה מדי עבור תפקידיה, ושהיא, איב, היא המרגו הבאה.

מי שמסייע לה לכל אורך הדרך, הוא מבקר התיאטרון, שכבר בדק וגילה שסיפור החיים שלה שונה בתכלית מכפי שהיא מציגה אותו. כשהיא מנהלת רומן עם המחזאי, ומצפה שיעזוב את אשתו, קארן, עבורה, המבקר מעמיד אותה בפני המציאות. מכאן והלאה, מתנהלים חייה בשני נתיבים נפרדים. היא הופכת לכוכבת  גדולה, אך אומללה בחייה הפרטיים.

זוהי הצגה אסתטית מאוד, התלבושות בגוונים שהאדום בולט בהם, תפאורה תואמת, שמדגישה יופי, זוהר, וגם, אגב, מאפשרת לנו להבחין במידה רבה של זוהר מזוייף, שמחפה על רגשות קשים כמו קנאה, איבה, פחד. האסתטיקה של ההצגה מביאה את ההדר של התיאטרון לצד רגשות שרוחשים בו. תפקידו המשמעותי של מבקר התיאטרון, שבוחש בקלחת, מפיל ומעלה הצגות ושחקניות, ובכך תורם להתפתחות העלילה אבל גם להבנתנו, עד כמה הכל שברירי בחיי הזוהר, כמו גם בחיינו. עד כמה לכוחות חיצוניים יש השפעה על המתרחש, עד כמה גורמים שיש להם מוטיבציות שונות מאשר לנו יכולים להזיק, בצורות ובדרכים שלא ידענו עליהן ומפתיעות אותנו בכל פעם מחדש.

לעיתים הרע הופך לטוב. חייה של מרגו, שחיה בעולם של צללים לצד הזוהר, שהיא נערצת אך חוששת בלי הפסקה לאבד את מגע הזהב שלה כיוון שהיא מתבגרת וכבר אינה מתאימה לתפקידים של עלמה בת עשרים וחמש.

ברגע נדיר, מרגו מתוודה שהיא כבר בת 43. איב הצעירה מעמתת אותה עם הגרועים בשדים שלה, והיא, מרגו, שחיה את חייה בצורה קפריזית, עם התקפות זעם בהן היא מרשה לעצמה לירות לכל הכיוונים ולפגוע בכל הקרובים לה, כולל בן זוגה האוהב, מתחילה להבין שהיא חייבת לעשות שינוי. עבורה, בסופו של חשבון, השינוי הוא לטובה. היא נרגעת, מחליטה לקבל רק תפקידים שבאמת מתאימים לה, ומחליטה, סוף סוף, להינשא לבן זוגה.

מגי אזרזר היא הכוכבת הבלתי מעורערת של 'הכל אודות איב'. הצגה מתאימה לה בכל תו, היא מגלה צדדים של יכולת המשחק שלה, שיש בהם קיצוניות ריגשית מחד, וגם אינפנטיליות ריגשית, אך לצד זה יש גם רגישות לאחרים, אכפתיות וחמלה.

היא מגלמת להפליא את האישיות רבת הצדדים של מרגו. ובמיוחד, יש לה מונולוג אחד מרגש, שנכנס אל הלב, בו מרגו מאפשרת לעצמה לגלות את פחדיה וחרדותיה ולהתמודד עימם. זהו, מבחינתי, אחד השיאים של ההצגה. מגי, במיוחד, מביאה, לצד המשחק הדרמטי, גם הרבה הומור להצגה. ההומור נחוץ כדי לשבור את הרגעים בהם ההצגה הופכת למורכבת ריגשית.

סוזאנה פפיאן משחקת היטב את תפקידה של איב, היא מצליחה לעבור מהדמות המתוקה, מתוקה מדי לעיתים, לדמות השטנית, שמתמרנת את העולם לצרכיה, תוך שהיא דורכת על כל מי שמיטיב עימה. זוהי בעיני הצגה של נשים. למרות תפקידם החשוב של הגברים, בהם  תום חגי ואסף יונש שמשחקים היטב את המחזאי והבמאי שהוא בן זוגה של מרגו, בהתאמה. גם אופיר וייל מרשים מאוד בתפקיד המבקר.

עם זאת, הנשים הן במרכז. ראוי לציין גם את משחקן המצויין של אורה מאירסון בתפקיד העוזרת הנאמנה, וכמובן את זוהר מידן בתפקיד קארן, החברה ואשתו של המחזאי, שיש לה חלק משמעותי בהנעת העלילה.

איב, שכל התהליך שעשתה כדי להגיע לקדמת הבמה ולכוכבות היה רצוף בשקרים והעמדות פנים, האישה שנבנתה על תככים ועל בגידה בכוכבת שטיפחה אותה, מגלה את המחיר הענק שהיא צריכה לשלם על הדרך בה הגיעה למעמדה.

היא חשבה שכאשר תגיע, היא תנוח על זרי הדפנה, תזכה במעמד ובזוגיות עם גבר שהיא תבחר לעצמה, במאי או מחזאי מוערך, והיא מתבדה. הכוחות ששולטים בה, מבקר התיאטרון המבחיל שהעלה אותה מאשפתות ודורש את נתח הבשר שלו, תמיד ישלטו בה. בסיום אנחנו רואים את איב נתקלת בפיבי, מעריצה צעירה, שמציעה לה, כפי שהיא הציעה למרגו, את הערצתה המזוייפת, כאשר היא משתוקקת להדיח אותה ממעמדה ולרשת אותה, בדיוק כפי שהיא עשתה למרגו.

אחרי קבלת פרס 'שחקנית השנה' בתיאטרון, איב מתמוטטת. אנחנו רואים שבזוהר אין נחמה כאשר חיי הנפש והרגש ריקים מתוכן. השאפתנות המשולבת בערמומיות יכולה להביא לתוצאות יוצאות דופן, אך היא לא מביאה לתחושות של שביעות רצון אמיתית. הסוף, כפי שאנחנו רואים אותו בסיומה של ההצגה, הוא טוב יותר לאנשים שיודעים לאזן את חייהם, ולוותר לעיתים על חלק מהתהילה, מאשר לאלה שהם חמדנים, רוצים הכל, ובסופו של דבר יוצאים כשהם חבולים ומרוטים ריגשית.

ראיון עם רוני ברודצקי שערכתי לפני כמה חודשים: ראיון עם רוני ברודצקי, במאית – בילוי נעים