הרפרטואר החדש של האופרה הישראלית – העונה ה 40

כשאני מסתכלת אחורה על ארבעה עשורים, קשה שלא להתרגש מהדרך שעברה האופרה הישראלית. הייתי במשכן בפתיחה, כשכתבתי וערכתי את המוסף המיוחד של עיתון 'גלובס' שהוקדש לאופרה החדשה שהוקמה בצמוד לתיאטרון הקאמרי ובסמוך למוזיאון תל אביב.

האופרה הייתה יצירת אמנות חדשנית בפני עצמה, והחיבוק בין המבנה למוזיקה היה קסום. מהתחלה, לא היה מדובר רק ביצירות ובבמות, אלא גם באנשים, כמובן: אמנים, מנצחים, במאים, יוצרי תלבושות, תפאורה ותאורה, וגם צוות טכני. כולם פועלים יחד תחת לחץ בלתי אפשרי לעיתים, והופכים חלומות לאמיתיים. כל הפקה היא מסע: מסע יצירתי, רגשי, מסע קולקטיבי שמחבר בין דור הזה לדורות שקדמו לו. באופרה אנחנו יושבים על כתפי ענקים, וכיום גם מצרפים אליהן יצירות משלנו.

המנכ"לית, טלי ברש־גוטליב:
“עבורי, עונת ה־40 היא גם רגע של הוקרה, לאמנים שלנו, לקהל שלנו, ולדרך שעברנו. זו לא רק חגיגה של מספרים, אלא חגיגה של משמעות אמיתית.”

אני זוכרת את הימים הראשונים, כשהאופרה היתה עדיין צעירה יחסית, הפקות מוגבלות, קהל מצומצם, הרבה חלומות על במה שתשמש גשר בין ישראל לעולם. היום, כל חלום כזה הפך למציאות, בין אם זה יולנטה הקטנה עם אופרה שיש לה לב פסיכולוגי עשיר, או טוסקה שחושפת את המאבק האנושי והאמנותי מול כוחות החיצון, השלטון שמתנכל לחירות ולאמנות. נשמע מוכר?

עונה שמביטה קדימה

העונה החדשה גם מחברת בין הקהל לצעירים, בין אמנות ליזמות חברתית, בין יצירה למורשת. הצגות לילדים, סדנאות, מופעים בקהילה,  כל אלה מראים שהאופרה היא מוסד חי, נושם, שמוכן להתמודד עם המציאות הישראלית והעולמית. היא מציעה חוויה תרבותית שיכולה להיות גם אישי וגם קולקטיבית, חגיגה אמיתית של משמעות ואמנות.

לדברי צח גרניט, המנהל האמנותי:
“האופרה היא גם חלון לעולם, גם בית לכל מי שרוצה ליצור, ללמוד ולהתנסות. זה המקום שבו ישראל פוגשת את התרבות העולמית, ובעיקר, מקום שבו האמנות פוגשת את החיים.”

השילוב בין חדש לישן

העונה משלבת קלאסיקות כמו “חליל הקסם”, “טוסקה” ו“נבוקו”, עם יצירות ישראליות מקוריות כמו “הדיבוק” של ברדנשווילי. זהו שילוב נדיר ומאתגר, שמבטיח שהקהל יקבל גם חוויה מוכרת וגם התמודדות עם היצירה העכשווית, עם סיפור ישראלי ורגשות עמוקים.

עידו ריקלין על “הדיבוק”:
“רק כשהדיבוק נכנס, לאה'לה מדברת. זה מאפשר להוציא את מה שבחברה אסור לומר. זוהי יצירה על צעירים שמנסים לשרוד בתוך מציאות דכאנית, והיא מעמידה את הקהל מול שאלות מוסריות ורגשיות. הדיבוק שלי שונה מהמוכר.”

באותה נשימה, “יולנטה” היא הזדמנות להבין את המאבק הפנימי,  איך אדם, גם אם הוא נסיך או נסיכה, לומד לקבל את כוחו האמיתי. הצורך להתמודד עם עולם שיכול להיות אכזרי, למצוא את הקול הפנימי. אלה מסרים שמדברים גם אלינו היום.

יולנטה, מספרת שירית לי וייס, הבמאית, היא אגדה. "זוהי אגדה בה הדבר הכי חשוב הוא הרובד הפסיכולוגי. כשהציעו לי לביים, אמרתי מייד כן, בטח. אחר כך הבנתי שזוהי אופרה מאוד מורכבת לעשייה. אני עובדת עליה עם המנצח דן אטינגר, ואנחנו מדברים יום יום על כך, שהיא נכנסה לנו ללב. יש פה אלמנטים אסתטיים חזקים עם קסם אפל, וצריך להתמקד במהלכים הפסיכולוגיים של הדמויות. יולנטה לא יודעת שהיא נסיכה. היא עיוורת שחיה בעולם של אי ידיעה, בחלל ריגשי שמלא בתלאות, עד שהיא לוקחת אחריות ועושה בחירות. זה מזכיר לי את נפשו של צ'ייקובסקי, שיש בה משהו מוסתר שמבקש להתפרץ".

הפקה בתוך הפקה

מה שמדהים במיוחד הוא האופן שבו כל הפקה מתנהלת. פעמים רבות מדובר בעבודה שמצריכה יצירתיות ללא גבולות, עם לוחות זמנים קשים במיוחד. ההפקה של “טוסקה” לדוגמה, שהייתה אמורה להיות הפקה בינלאומית ולהיעשות עם בית האופרה של לונדון, התבטלה עקב המצב. כשהתקבלה ההודעה, היה הלם מוחלט. לאחר מכן התקבלה ההחלטה: לעשות לבד. יתירה מזאת: ליצור בעשרה חודשים מה שלוקח בדרך כלל שלוש שנים. לשם כך גוייסה היצירתיות הישראלית המפורסמת, והדבר צלח.

 עידו ריקלין: “אחת מהגדולות של פוצ’יני היא, כשהוא מצייר את הדמויות, הן לא חפים מטעות. הן לא מורמות מעם. טוסקה היא יצירה כל כך חשובה עבורנו, כאן ועכשיו, שלקחנו על עצמנו את האתגר להפיק את אותה בזמן כל כך קצר". היום, יותר מתמיד, חייבים לעשות טוסקה. זוהי חוויה אסתטית, חזקה ומחויבת, ששרה מתוך הנפש.

והדיבוק? היצירה הישראלית המקורית שנוצרה פה, במשכן?
ריקלין: "יש מיתוס ענק של הדיבוק. זוהי יצירה ישראלית ענקית, הדיבוק, הסברתי למעצבת התפאורה הגרמניה, הוא כמו פאוסט של גתה עבור הגרמנים. זהו צד העולם הנסתר. לאה'לה לא מרשה לעצמה לדבר לפני שהדיבוק נכנס בה. הסיפור העמוק יותר, הוא שלאה'לה, כמו הרבה נשים בנות זמנה, עברה דיכוי איום וההתאהבות הנואשת שלה בבחור שלקח את חייו, הצריכה פורקן. הפורקן היה בדיבוק, שאפשר לה לדבר".

יוסף ברדנשווילי, המלחין שכתב את האופרה, מספר: "הבנתי שגם בי יש דיבוק. למעשה, כתיבת כל אופרה.  היא כמו דיבוק. הרבה יצירות שלי הן כמו מסע, גם מסע רוחני. עידו מצא דרך לספר את הסיפור אחרת. זאת לא הלאה שאתם מכירים מהדיבוק המקורי. תצטרכו להיות סבלניים איתה כשתבואו לאופרה".

וכמובן, 'חליל הקסם' הנפלא של מוצרט. צחי: "אין חגיגה בלי חליל הקסם. בהזדמנות זאת, כשאנו חוגגים גם 25 שנה לאופרה סטודיו, כולם יהיו שם. זאת אופרה עתירת זמרים, וכל הסולנים שלנו, כל אלה שמבצעים בדרך כלל את התפקידים הראשיים, ישתתפו".

גם סאלומה חוזרת. זו יצירה ישראלית שבוצעה על ידי איתי טיראן ורננה רז ככוריאוגרפית לפני עשור, ודן אטינגר ניצח עליה לראשונה. זאת הייתה הפקה ראשונה שיצרתי כאן, אומר צחי. זאת ההפקה שהוכיחה שאנחנו יכולים להקים הפקה גדולה בעצמנו.

כישרונות צעירים והעתיד

40 שנה זה לא רק היסטוריה. זו גם התחייבות לעתיד. העונה מציינת 25 שנה לאופרה סטודיו, בית הספר, ומביאה עמה כוכבות וכוכבי דור העתיד כמו הזמרת תמרה נישרי.

ברש־גוטליב:
“אנחנו משקיעים בדור הבא של האמנים שלנו. זה דור שיש לו תשוקה ואנרגיה, וזה מרגש לראות אותם מתמודדים עם האתגרים של במה גדולה ויצירה מורכבת.”

בין אם מדובר בהפקות לילדים, סדנאות, או הצגות בקהילה, המטרה ברורה: להעביר את האמנות לדור הבא, להפוך אותה לחוויה קרובה, נגישה ומשמעותית.

מסר חוצה גבולות

האופרה הישראלית לא פועלת בבועה. שיתופי פעולה עם וושינגטון, לגבי האופרה תיאודור שכבר עלתה שם, ועם בתי אופרה נוספים בעולם מאפשרים לא רק להעלות הפקות גדולות, אלא גם ליצור דיאלוג בין תרבויות. זהו מוסד שמראה איך ניתן לאזן בין מסורת לבין חדשנות, בין סיפור עולמי לבין סיפור מקומי.

צח גרניט:
“האופרה היא מקום שבו ישראל פוגשת את התרבות העולמית, ויחד אנחנו מגלים את היופי שבהבנה הדדית, בשיתוף פעולה וביצירה אמיתית.”

40 שנה של אמנות, מאבק וחזון

המסר המרכזי של חגיגות ה־40 הוא לא רק להסתכל אחורה בגאווה, אלא גם להביט קדימה עם מחויבות מחודשת ליצירה אמנותית ברמה הגבוהה ביותר. האופרה הישראלית ממשיכה לגדול, להתפתח, ולמלא תפקיד מרכזי בזירה התרבותית בישראל ובעולם.

ברש־גוטליב מספרת גם על היוזמות הקהילתיות, ארבעים במספר כשנות האופרה, שהמוסד לקח על עצמו: אלה ארבעים אירועים של חיבורים לא שגרתיים, כמה לדוגמא: ביום ראשון הקרוב נפתח שבוע האופנה ונקיים שם מופע. כמו כן נקיים ערב שכולו לצעירים, שיסתובבו בכל הבניין של האופרה. השקנו את המכירה אתמול וההיענות מצויינת. נחגוג באופרה בחשיכה עם מרכז נע לגעת. ללא תלבושות ואור, נופיע בחושך. נעשה אופרה בקהילה באופקים, כהצדעה לעיר הזאת שחוותה כל כך הרבה כאב. רגע של חיבור שבו מאות אנשים ישירו יחד עם הזמרים שלנו. נקיים מופע מיוחד לאסירות נווה תרצה. וכמובן, נקיים מופעי ילדים, סדנאות ומפגשים. האופרה החדשה לילדים, שכותב דודי זבה, על הנסיך הקטן.  כמו כן, נקיים מופעים של קלסיקות ישראליות.

בשורה התחתונה

אני יוצאת מהבניין אחרי המפגש עם הצוות, אחרי הצפייה בהתרגשות של המנכ״לית, אחרי ההקשבה לאמנים הצעירים, אחרי כל ההסברים והחזון, ומרגישה שהאופרה הישראלית היא מוסד שאין לו תחליף. היא משלבת אמנות גבוהה עם חיבור לקהילה, עם מסרים מוסריים ורגשיים, עם אהבה לאמנות ולחיים.

היא מזכירה לנו שבכל עונה, בכל הפקה, בכל דקה על הבמה, מדובר במסע משותף של כולנו. ופה, בלב תל אביב, מתרחשת קסם של ממש: ארבעה עשורים של יצירה, תשוקה ובמה אחת גדולה, שממשיכה לכתוב את ההיסטוריה שלנו, רגע אחרי רגע.

רפרטואר עונת 40:

דידו ואניאס

יולנטה

הדיבוק

חליל הקסם

סלומה

נבוקו

טוסקה

לינק לקטלוג הדיגיטלי של האופרה:

Opera_Video