ועדת הצנזורה: מי מחליט מה מותר לאמנות לומר?

סימפוזיון #3: ועדת הצנזורה | תיאטרון תמונע, 25 באוקטובר 2026

מאת אלון רוזן

מ״מלכת האמבטיה״ של חנוך לוין ועד למאבק על עצמאות התיאטרון בפולין, חופש הביטוי האמנותי אינו מסתכם בשאלה אם החוק מתיר להציג יצירה. לחץ ציבורי, פסילת טקסטים, מאבקים תקציביים והמחיר שמשלמים אמנים על בחירותיהם חושפים את הפער שבין הזכות ליצור לבין היכולת לממש אותה. בסימפוזיון ״ועדת הצנזורה״ בתיאטרון תמונע ביקשו יוצרים, משפטנים ואנשי תרבות לבחון את הגבולות האלה.

הצנזורה שאינה זקוקה לאיסור

האם אפשר להשתיק יצירה בלי לאסור אותה בחוק? האם תיאטרון שנכנע ללחץ ציבורי מצנזר את עצמו, או שהוא מממש את זכותו להחליט מה להציג? ומה קורה כאשר אמן אינו נדרש לשנות את יצירתו, אלא משלם מחיר אישי או מקצועי על עצם העובדה שיצר אותה?

אלה אינן שאלות תיאורטיות. ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי מספקת דוגמאות שבהן יצירות עוררו מחלוקת ציבורית חריפה, הועמדו במבחן הצנזורה או ירדו מן הבמה. גם מחוץ לישראל התמודדו אמנים ומוסדות תרבות עם ניסיונות להגביל את חופש הפעולה שלהם.

סימפוזיון #3: ועדת הצנזורה, שהתקיים בתיאטרון תמונע ביוזמת התיאטרון, את״י, איגוד אומניות ואומני התיאטרון בישראל, ובשיתוף פורום מוסדות תרבות ואמנות, ביקש להפוך את הסוגיות האלה לאירוע בימתי. התוכנית שילבה הרצאות על החוק ועל הניסיון הבינלאומי, עדויות של יוצרים, קריאות מבוימות ומוזיקה חיה סביב יצירתו של חנוך לוין והשירים שאסור היה לשיר.

את האירוע אצרו אבי גיבסון בר־אל, איתי דורון, ארז מעין שלו ויאיר שרמן. בין המשתתפים היו עו״ד שרון אברהם־וייס, אופירה הניג, סופי אבו שקרה, רחל לאה ג׳ונס, איתי מאוטנר, יוסי צברי, בני אלדר, אריאל ברונז, עלא שקט, שרה וינו אלעד, איתי זבולון, יורם טולדנו, מירי אלוני ועינת ויצמן.

ריבוי המשתתפים והתחומים הצביע על רוחב היריעה של הדיון. חופש היצירה אינו נוגע רק למחזה מסוים או להחלטה של ועדת צנזורה. הוא מתקיים במפגש שבין אמנים, מוסדות, משפט, פוליטיקה וקהל, ובשאלה מי מחזיק בכוח להחליט איזו אמנות תגיע אל הבמה ואיזו תיעצר בדרך.

״מלכת האמבטיה״: כשהציבור מוריד הצגה

אחת הדוגמאות המובהקות למתח שבין יצירה ללחץ ציבורי היא ״מלכת האמבטיה״ של חנוך לוין, שהועלתה בתיאטרון הקאמרי ב־1970. הרוויו הסאטירי, שנכתב על רקע מלחמת ההתשה והאופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים, ערער על מוסכמות פטריוטיות ועל תפיסות מקובלות של מלחמה, הקרבה וצדקת הדרך.

התגובות היו חריפות. הצגת הבכורה עוררה סערה, המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה את היצירה בתחילה אך חזרה בה מהחלטתה, וההצגה ירדה לאחר 19 הצגות בעקבות לחץ ציבורי ופוליטי.

המקרה הזה ממחיש את ההבדל בין איסור רשמי לבין הגבלה שמקורה בלחץ. גם כאשר אין איסור משפטי תקף המונע את המשך ההצגות, מוסד תרבות עשוי להחליט שהמחיר הציבורי כבד מדי.

אין פירוש הדבר שהציבור אינו רשאי למחות. חופש הביטוי כולל גם את זכותם של צופים להתנגד ליצירה ולבקר אותה. אבל כאשר המחאה מביאה להסרתה מן הבמה, מתעוררת השאלה אם הדיון הציבורי עדיין מתקיים במישור הביקורת, או שהוא נעשה אמצעי המונע את עצם האפשרות להיחשף ליצירה.

הפרשה של ״מלכת האמבטיה״ נותרה רלוונטית משום שהיא חושפת פרדוקס דמוקרטי: חברה יכולה להגן על חופש הביטוי בחוק, ובכל זאת ליצור תנאים שבהם אמנים ומוסדות יתקשו לממש אותו.

שמונה עשרה שורות שהפכו לאירוע בפני עצמן

פרשה נוספת ביצירתו של לוין היא ״הפטריוט״, שהוצג בתיאטרון נווה צדק. במקרה זה, המועצה לביקורת סרטים ומחזות פסלה קטעים מן המחזה. לאחר ערעור התיאטרון בוטל האיסור הגורף, אך שלושה קטעים, שכללו 18 שורות, נותרו אסורים.

התיאטרון הגיב בדרך שהפכה את פעולת הצנזורה לחלק מן האירוע עצמו. כאשר הגיע תורו של הקטע האסור, הופנו אורות אל הקהל ונציג התיאטרון הודיע כי השורות נפסלו. לאחר מכן הוקראו השורות שנאסר להציגן.

במקום להעלים את ההתערבות, התיאטרון חשף אותה. הקהל לא נדרש רק להתמודד עם המחזה, אלא גם עם השאלה מי מוסמך להחליט אילו מילים יישמעו על הבמה.

הבחירה הזאת מדגימה כיצד אמנות יכולה להגיב לצנזורה באמצעות צורה אמנותית. ההגבלה עצמה נעשית חלק מן המסר, והניסיון להשתיק את הטקסט עלול דווקא להבליט אותו.

החוק הוא רק חלק מהסיפור

עו״ד שרון אברהם־וייס, לשעבר מנכ״לית האגודה לזכויות האזרח בישראל וכיום מנהלת הנציבות לשוויון, מגוון וקהילה באוניברסיטת תל אביב, נמנתה עם משתתפי הסימפוזיון.

היא טענה כי עצם שילובו של הדיון המשפטי במסגרת אמנותית מדגיש את הצורך להבחין בין כמה מנגנונים שונים. צנזורה חוקית היא מנגנון אחד, אך הגבלת חופש היצירה עשויה להתרחש גם דרך החלטות תקציביות, לחצים על הנהלות מוסדות, איומים בסנקציות או פגיעה במעמדו המקצועי של היוצר.

מניעת מימון, למשל, אינה בהכרח צנזורה. מוסדות ציבוריים וקרנות רשאים לקבל החלטות בהתאם לקריטריונים מוגדרים. אולם אם תמיכה ביצירה מותנית בכך שלא תעסוק בנושאים שנויים במחלוקת, או אם תקציב משמש אמצעי להענשת מוסד על תוכן אמנותי, עולה חשש לפגיעה בעצמאות התרבותית.

כאן מתחדדת שאלת האחריות. לא כל התנגדות ציבורית היא ניסיון להשתיק, ולא כל החלטה של הנהלה היא כניעה ללחץ. כדי לקבוע מה התרחש במקרה מסוים צריך לבחון את ההחלטות, את הנימוקים ואת התיעוד. אבל אסור לצמצם את הדיון לחוק בלבד, משום שהיכולת ליצור תלויה גם בתנאים המעשיים שבהם האמן פועל.

״ג׳נין ג׳נין״: כשהמחלוקת עוברת לבית המשפט

הסרט ״ג׳נין ג׳נין״ של מוחמד בכרי הוא דוגמה למחלוקת שבה שאלות של חופש ביטוי, ייצוג המציאות ואחריות משפטית כרוכות זו בזו.

הסרט, שנוצר בעקבות מבצע חומת מגן בשנת 2002, עורר מחלוקת חריפה סביב האופן שבו הציג את האירועים בג׳נין. במשך שנים התנהלו הליכים משפטיים סביב הסרט. בשנת 2022 דחה בית המשפט העליון את ערעורו של בכרי בתביעת לשון הרע שהגיש ניסים מגנאג׳י, וקבע כי הפיצוי בסך 175 אלף שקלים שנפסק לטובת התובע יעמוד בעינו. באותו הליך נדונה גם מניעת הקרנת הסרט בישראל.

המקרה של בכרי ממחיש את המורכבות של חופש הביטוי כאשר יצירה עוסקת באירוע פוליטי וצבאי טעון. מצד אחד, לקולנוע יש תפקיד חשוב בתיעוד, בפרשנות ובהצגת נקודות מבט שאינן בהכרח מקובלות על הרוב. מצד אחר, חופש הביטוי אינו פוטר יוצר מאחריות משפטית כאשר נקבע כי נפגעה זכות מוגנת של אדם אחר.

השאלה איננה אם יצירה שנויה במחלוקת צריכה להיות חסינה מכל ביקורת או תביעה. השאלה היא כיצד מבטיחים שהגבלות על ביטוי ייבחנו באופן מידתי, על בסיס עובדות והליך הוגן, ולא יהפכו לאמצעי המונע מראש עיסוק אמנותי בנושאים רגישים.

אופירה הניג: המחיר האישי של יצירה

בין המשתתפות בסימפוזיון הייתה הבמאית אופירה הניג, שעבודתה מתאפיינת לאורך השנים בחיפוש אחר שפות בימתיות ובחינת מפגשים בין זהויות, תרבויות וקולות שונים.

במהלך השיחה עלו בזיכרון דברים שסיפרה על הפקות שבוטלו ועל תגובות חריפות שעוררה עבודה ששילבה עברית וערבית. אחת מיצירותיה המתועדות היא ״איש ואישה אחת״, שהועלתה ביולי 2011 באנסמבל תיאטרון הרצליה בשיתוף תיאטרון חיפה. העבודה, בבימויה ובעריכתה של הניג, שילבה יוצרים ומבצעים ממספר רקעים ושפות. היו צופים שקראו לה בוגדת וההצגה ירדה מהר מאוד.

הבחירה לשלב שפות וקולות שונים על במה אחת יכולה להיות החלטה אסתטית, אך היא גם נושאת משמעות ציבורית. היא מערערת על ההנחה שהבמה צריכה לשקף זהות אחידה, ומאפשרת לקהל לפגוש מציאות מורכבת יותר מזו המוצגת לעיתים בשיח הפוליטי.

כאשר בחירה אמנותית כזאת מעוררת תגובות קשות, עולה שאלת המחיר האישי של היוצר. האם הוא יכול להמשיך לעבוד בלי לחשוש שהעמדה שהציג תשפיע על הזדמנויותיו המקצועיות? האם מוסדות התרבות יגנו על עצמאותו גם כאשר היצירה מעוררת מחלוקת?

אלה שאלות שאינן נפתרות באמצעות הגדרה משפטית בלבד. הן תלויות גם באומץ של מוסדות תרבות לשמור על עצמאותם וביכולתם של אמנים להמשיך ליצור בתוך מציאות שאינה תמיד מקבלת את בחירותיהם.

פולין: כשהיוצרים מחפשים במה אחרת

הדיון בחופש היצירה חרג מן המציאות הישראלית והגיע גם לפולין, שם התפתח מאבק סביב עצמאותם של מוסדות תרבות לאחר עליית מפלגת חוק וצדק לשלטון ב־2015.

אחד המקרים הבולטים היה המאבק סביב התיאטרון הפולני בוורוצלב, Teatr Polski, והקמת היוזמה Teatr Polski w Podziemiu, כלומר ״התיאטרון הפולני במחתרת״. היוזמה נולדה מתוך מאבק מוסדי והפכה למסגרת שבה יכלו יוצרים להמשיך לפעול מחוץ למבנה התיאטרוני המסורתי.

ברשימות מן הסימפוזיון מופיעים שמותיהם של קשישטוף גרביצ'ובסקי ויוצרים נוספים, לצד התייחסות להופעות ולפעולות שהתקיימו מחוץ לחללים המקובלים. את הפרטים המדויקים על התאריכים, המשתתפים והאירועים יש להצליב עם ההקלטה המקורית.

עם זאת, המודל של תיאטרון הפועל מחוץ למוסד הרשמי מעלה שאלה חשובה: מה עושים אמנים כאשר המסגרת שבה פעלו אינה מאפשרת להם עוד לעבוד בתנאים שהם רואים כהכרחיים לעצמאותם? לעיתים התשובה היא לא להפסיק ליצור, אלא למצוא חלל אחר, קהל אחר ומבנה ארגוני אחר.

המעבר הזה אינו מבטל את הקשיים. יצירה עצמאית זקוקה למשאבים, לתשתיות ולקהל, והפעילות מחוץ למוסד עלולה להיות כרוכה במחיר כלכלי ומקצועי. אבל עצם הניסיון להמשיך ליצור מדגים שחופש הביטוי אינו רק זכות פורמלית. הוא גם היכולת למצוא דרך מעשית להשמיע קול.

לא רק הזכות לדבר, אלא גם האפשרות להישמע

סימפוזיון ״ועדת הצנזורה״ הציב במרכזו שאלה רחבה יותר מן המאבק ביצירה בודדת: מהם התנאים המאפשרים לאמנות למלא את תפקידה בחברה דמוקרטית?

הדוגמאות של חנוך לוין מלמדות שלחץ ציבורי יכול להביא להסרת יצירה גם ללא איסור חוקי סופי. המקרה של מוחמד בכרי מדגים את המורכבות המשפטית של יצירה פוליטית. המאבק בפולין מצביע על האפשרות שמוסדות ויוצרים ינסו לבנות מסגרות פעולה חלופיות כאשר עצמאותם נפגעת.

אין להסיק שכל מחאה היא צנזורה, שכל החלטה תקציבית נועדה להשתיק או שכל יצירה חייבת להיות מוגנת מכל השלכה. דווקא משום שחופש הביטוי הוא עיקרון מורכב, יש צורך לבדוק כל מקרה לגופו ולהבחין בין ביקורת לגיטימית, אחריות משפטית והפעלת כוח שנועדה למנוע יצירה.

אבל יש גם גבול ברור: כאשר עצם האפשרות ליצור מותנית בהימנעות מנושאים מסוימים, כאשר מוסדות נאלצים לוותר על יצירות מחשש לסנקציות וכאשר אמנים משלמים מחיר מקצועי על עצם הבעת עמדתם, חופש היצירה נעשה פגיע גם בהיעדר איסור מפורש.

תפקידה של האמנות אינו להסכים עם הציבור או להתגרות בו לשם ההתגרות. תפקידה הוא לאפשר שאלות, להציג נקודות מבט, לערער על מוסכמות ולפתוח מרחב שבו אפשר לחשוב אחרת. לשם כך נדרשים לא רק חוקים המגינים על חופש הביטוי, אלא גם מוסדות המוכנים לשאת במחלוקת וקהל המוכן להתמודד עם יצירה שאינה בהכרח מאשרת את עמדותיו.

בסופו של דבר, השאלה אינה רק מי רשאי לדבר, אלא מי יוכל להמשיך ליצור, באילו תנאים, ומי יישא במחיר כאשר האמנות נוגעת בנקודות הרגישות ביותר של החברה.

צילום: אפרת מזור