חפץ לב בסימטה

חפץ לב, המחזה, לוקח אותנו לאנגליה, למחוזות הנצרות, להתמודדות של הכנסייה עם ההומוסקסואליות בשיטות של טיפולי המרה, אולם למעשה, כשאנו פותחים את העדשה, אנחנו יכולים לראות התמודדויות רבות ונרחבות עם נפש האדם ועם נטיות (חפצי) ליבו. אנחנו יכולים לראות את ההתמודדות עם הומוסקסואליות בחברה שיש בה כבר לגיטימציה לנטיות מיניות שונות, אבל לצד זה גם את הרצייה החברתית שמובילה אנשים להתכחש לנטיותיהם המיניות כדי לרצות את החברה, או את מי שחשוב להם ומרכזי בחייהם. כשאנחנו פותחים את העדשה עוד יותר, אנחנו יכולים לראות את עצמנו, ללא תלות בנטיות המיניות שלנו. עד כמה אני דומה לג'וד, שמנסה לרצות את כולם ומעדיף להתכחש לעצמו, או לג'ושוע, שמקבל את עצמו בחברה מורכבת שיש בה קולות שונים.

לשמות, ג'וד (יהודה, איש קריות) וג'ושוע, ישו, יש משמעות רבה אם אנחנו מתייחסים למחזה המקורי, לנרטיב שמוצג בברית החדשה, ליהודה איש קריות שבגד, ולישו שהלך עם האמת שלו עד מוות, אבל כשהמחזה מקבל טוויסט ישראלי, והוא אומר דברים מבלי להגיד אותם מפורשות על המתרחש כאן ועכשיו בארצנו, למרות הבלחות של סיפורים שיוצאים מתוך הסיפור המרכזי, כאשר השחקנים מציגים לפתע דמויות ישראליות שהתמודדו עם ההומוסקסואליות שלהן, ואנחנו לא תמיד מבינים ברגע הראשון במה מדובר. האם השחקן מציג את עצמו? לא, הצצה מהירה בתוכניה מראה שלא. הם מדברים טקסטים של אחרים. ישראלים אחרים.

גם שם ההצגה, בעברית, חפץ לב, יש בו משמעויות שונות. כשאנו אומרים בחפץ לב, אנו מתכוונים: ברצון רב. אך פה אין רצון. יש יצרים. יש את מה שהלב חפץ בו, והראש לעיתים מתכחש, או שמא אלה הפחדים העמוקים ביותר שמתכחשים לרצון הזה. ואולי יש גם החפצה, ברמות רבות ושונות.

עם מעט מאוד תפאורה, בצורת מיטה שמשמשת לצרכים שונים על הבמה, בעיקר עם צבעוניות של שחור לבן, הרבה מאוד תנועתיות, מחול, כוריאוגרפיה שמרשימה בגמישותה, בעיקר של אסף פינקלשטיין (ג'ושוע). הבחירות בצבעוניות ובתנועתיות מוסיפות נופך מעניין לצפייה בהצגה. הגמישות הפיזית של אסף מקרינה על הגמישות ההתנהגותית והחשיבתית שלו לעומת הקבעון של ג'וד על הצורך שלו לרצות את אביו ואת החברה שמסתייגת, לטעמו, מהומוסקסואליות. ככל שהחברה משתנה, ויש יותר לגיטימציה לבחירות אישיות, עדיין יש השפעה רבה של אחרים משמעותיים, לטוב ולעיתים לרע מאוד.

הכומר, קול החברה השמרנית, מגיח מידי פעם כדי לחזק את ג'וד בהחלטתו להתנכר למיניות האמיתית שלו, אבל אנחנו מבינים עד כמה השיח בינו לבין ג'וד הוא שיטחי ולא יוצר שום שינוי אמיתי. ג'וד אינו מתמודד. הוא חי חיי רגש ויצריות עזים, אבל מעמיד פנים, כפי שהעמיד קודם, כפי שימשיך להעמיד פנים, כדי לרצות, בעוד שבתוכו פנימה הוא נקרע.

לקראת הסוף יש לנו הפתעה. לא נעשה ספויילר, אבל היא הופכת לא מעט ממה שראינו וחשבנו ומעמידה את הרעיונות והתפישות שלנו באור חדש ושונה.

בשיחה עם אריה אלדר, הבמאי, שאלתי למה בחר להעלות כיום דווקא את ההצגה הזאת. "ראיתי את ההצגה בלונדון, לפני כשנה. בתחילה חשבתי שהגישה מיושנת, אבל אחר כך הסתבר לי שזה לגמרי לא מיושן. בבועה שאנו חיים בה, חוסר קבלה של הומוסקסואליות נראית מיושנת, אבל בחלקים גדולים של העולם זה עדיין כך, וההצגה מביאה קול חשוב בנושא".

האם ניסית להתאים את ההצגה לישראל? "החלטתי לדבוק במחזה המקורי, חוץ משני מונולוגים של אנשים אמיתיים, מהמרכז למאבק בהמרה בארץ. אבל זאת לא ממש התאמה. החלטתי לנקוט 'הרחקת עדות', כפי שעשה שייקספיר למשל, שהביא תופעות אנושיות של תקופתו אבל תאר אותן, כביכול, לפני מאתיים שנה בדנמרק. החלטתי להישאר בנצרות כדי שקל יהיה לנו יותר לראות את זה. סיפרו לי שכל מערכת ההמרה היהודית בנויה, למעשה, על הנוצרית, ממש 'קופי-פייסט'. כך שזה לא משנה אם זה יהודי או נוצרי. זה קיים בכל מקום".

אריה מספר שההצגה שראה באנגליה נכתבה ושוחקה על ידי סטודנטים שסיימו לימודי משחק, תום דאלרימפל ונדב בורשטיין. אחרי ההצגה פגש אותם בפאב. לאחר שהביע את התלהבותו מההצגה, הסתבר שאחד מהיוצרים/שחקנים הוא ישראלי. כך, הוא תרגם את המחזה יחד עם נדב לעברית. בין החלטות הבימוי שקיבל הייתה הפיכתו של הכומר שהיה וויס-אובר, קול מוקלט, לדמות נוספת על הבמה, דמות עם אישיות ורצונות משלה. את המושגים הנוצריים הוא ניסה להבהיר בדיאלוגים בין השחקנים, וגם הביא את השיר של וויליאם בלייק, משורר אנגלי מאוד באנגליה, שעוסק באהבה אסורה, בצורה מפורטת יותר, כיוון שהוא בעצם המוטו של ההצגה.

האם התנועתיות על הבמה קיימת בהצגה המקורית? נראה לי, מהכרות עם הצגות שביימת, שזהו מאפיין של ההחלטות שלך כבמאי, הרבה עבודה עם הגוף. "כן, הייתה גם תנועתיות בהצגה באנגליה אבל אני הכנסתי יותר מזה. אני לא אוהב לראות 'ראשים מדברים', אני אוהב עבודה עם הגוף והמרחב".

איך עבדת עם השחקנים על הדמויות? "אני נותן לשחקנים הרבה חופש, כדי לאפשר להם להתחבר לסיטואציות, לתת להם להתחבר לתפקיד ולרגשות באופן אישי. אני רוצה שהדברים ינבעו מהשחקנים. אני מאמין בהבנה העמוקה של המחזה, ומשם נבנה הכל".

זוהי הצגה לאנשים חושבים, שמוכנים להתמודד עם יצרים ויצריות, עם מוסכמות חברתיות ושברן, עם תבניות שנשברו וכאלה שעדיין לא. וכשאתם הולכים לצפות בה, אנא, אמרו לאריה, שתמיד נמצא שם, מה חשבתם. אולי זה ייתן לו רעיונות נוספים להצגה.