אוגוסט 10, 2026
מחזות רבים שעוסקים בהתמודדות עם סרטן מנסים למצוא דווקא בתוך הקושי את רגעי האור, את ההומור ואת התקווה שמאפשרים להמשיך לחיות גם כאשר המציאות כולה מתערערת לחלוטין.
התיאטרון הישראלי כבר הוכיח לא פעם שאפשר לעשות זאת בהצלחה רבה, כפי שחוויתי בעצמי על בשרי כשכתבתי מחזה שעלה בשעתו ברפרטואר של צוותא 2 בעקבות התמודדותי האישית עם סרטן השד לפני כעשור, ולהבדיל, כפי שהוכיחה ענת גוב במחזה הנפלא והעל-זמני שלה "סוף טוב", שהצליח להפוך את אחת המחלות הקשות והמפחידות ביותר לחוויה תיאטרונית עמוקה שמצליחה להצחיק, לרגש, לעורר מחשבה ולהעניק כוח אמיתי לצופים באולם.
גם המחזה "כמו פרפר" מבקש ללכת בדיוק בדרך המורכבת והרגישה הזאת. הוא אינו מתכחש לכאב הפיזי והנפשי, ואינו מנסה בשום שלב לייפות את המציאות המורכבת או לצבוע אותה בצבעים ורודים ומלאכותיים, אבל הוא בוחר להעמיד במרכז הבמה דווקא את התקווה, את כוחם של הקשרים האנושיים ואת האפשרות המנחמת שאפילו ברגעים החשוכים והבודדים ביותר עשויה להופיע פתאום קרן אור בלתי צפויה שתשנה את הכל.
המחזה נכתב בידי המחזאית חי אליהו, והוא מבוסס על סיפורה האישי של חברתה הקרובה. כבר מן הרגע הראשון של ההצגה מורגש היטב שמדובר ביצירה שנולדה מתוך היכרות אמיתית, כואבת ויומיומית עם המציאות שאותה היא מתארת על הבמה.
אין כאן ניסיון ליצור דרמה מלאכותית, לזייף רגשות או להעצים בכוח את עוצמת הטרגדיה כדי לסחוט דמעות מהקהל. להפך, הסיפור מתקדם בפשטות ובכנות, מתוך רצון לספר על החיים עצמם בדיוק כפי שהם מתרחשים במציאות.
גם מאחורי הקלעים מדובר בהפקה משפחתית וחמה במיוחד, כאשר בעלה של חי אליהו הוא זה שעיצב את התפאורה, ובנה עמית ניהל את הנושא המוזיקלי הנוגע ללב של ההצגה. יש ברקע הזה משהו סמלי, משום שהמשפחה הרי מהווה את אחד ממקורות הכוח המרכזיים והחיוניים ביותר עבור כל אדם במהלך ההתמודדות עם מחלה קשה, והתחושה החמה והעוטפת הזו מחלחלת באופן ישיר גם אל אלמנטים רבים המתרחשים על גבי הבמה.
שיקמה הופמן זיו, שביימה את ההצגה וגם משחקת בה בתפקיד מרכזי, בוחרת להוביל קו אומנותי אינטימי, צנוע ומאופק. היא אינה מחפשת אפקטים גדולים ופירוטכניקה תיאטרונית, אלא מעניקה את מלוא המקום והפוקוס לשחקנים עצמם ולטקסט.
הבימוי שלה מצליח לשלב בטבעיות בין רגעים משעשעים ומלאי חיות לבין רגעים כואבים וטעונים, מבלי לגלוש לעבר מלודרמה נדושה.
במרכז העלילה עומדת חן סער, אישה המתמודדת עם מחלת הסרטן כשהיא מוצאת את עצמה לבדה לגמרי בדירתה דווקא במהלך ימי הסגרים והבדידות של תקופת הקורונה. דווקא בתקופה זו, המשפעת בידוד חברתי, חרדות עמוקות וחוסר ודאות מוחלט לגבי העתיד, מתקבלת שיחת טלפון מטכנאי מזגנים, שיחה שמשנה את כל מסלול חייה.
מן העבר הרחוק מגיח בחזרה מיקי, אהבת נעוריה המיתולוגית, והשניים מוצאים את עצמם נפגשים מחדש באופן בלתי צפוי לחלוטין לאחר עשרות שנים של ניתוק מלא.
במהלך כל השנים שחלפו מאז נעוריהם, כל אחד מהם הספיק לבנות לעצמו מסלול חיים משלו. חן נישאה בגיל צעיר מאוד, הקימה משפחה נורמטיבית וגידלה ילדים שכבר גדלו, פרשו כנפיים ועזבו את הבית והיא עצמה התגרשה.
מיקי, לעומתה, נותר רווק מושבע במשך שנים רבות, התחתן רק בשלב מאוחר יחסית בחייו והפך לאב לילד קטן ולאחר מכן התגרש גם הוא.
המפגש המחודש והפתאומי ביניהם אינו ניסיון נואש או נאיבי להחזיר את גלגלי הזמן לאחור, אלא מהווה בחינה מחודשת של החיים עצמם כפי שהם נראים היום.
האהבה הישנה שצפה מחדש הופכת לעוגן רגשי עוצמתי ומשמעותי מאוד עבור חן בתוך התהליך הרפואי הקשה. היא מעניקה לה סיבה נוספת להילחם על חייה, ומאפשרת לה לחזור לחלום, להתרגש ולצפות למחר גם כאשר המחלה המתישה והטיפולים המורכבים מכתיבים את סדר היום שלה.
זהו רעיון אנושי יפהפה ומלא חמלה, כזה שמזכיר לכולנו עד כמה קשר אנושי קרוב, חם ואמיתי יכול להעניק כוח אדיר דווקא ברגעי המשבר הקשים ביותר של החיים אך לצערנו דווקא החלק הזה לא מפותח מספיק במחזה.
אחד ההישגים הבולטים והמרשימים ביותר של ההצגה הוא היכולת לשמור על איזון עדין בין ההומור לבין הכאב. יש בתוך המחזה לא מעט רגעים מצחיקים מאוד, חלקם נולדים באופן טבעי מתוך האבסורד המובנה של המציאות והסיטואציות הרפואיות, וחלקם נובעים ישירות מתוך האופי והמזג של הדמויות השונות.
דוגמה מצוינת לכך היא דמותה של טלי, החברה הטובה והנאמנה שמגלמת שיקמה הופמן זיו עצמה במקביל למלאכת הבימוי. טלי היא דמות קומית מובהקת, ישירה, חסרת פילטרים וקצת בהמית באופייה, שמצליחה להכניס לבמה אתנחתא קומית מרעננת, לשבור את הכובד הדרמטי במקומות הנכונים ולספק לקהל רגעים של צחוק משחרר.
מנגד, ההצגה אינה מנסה להסתיר או לטשטש את המחיר הפיזי והנפשי הכבד של המחלה והטיפולים. ישנן על הבמה סצנות לא קלות של הקאות, חולשה פיזית קשה, פחד משתק וחרדה מהמחר, אך הן מבוצעות במידה ולא מעמיסות או משתלטות על היצירה כולה.
חן אמנם שואלת ברגע של קושי את השאלה המוכרת שכל חולה שואל את עצמו בשלב כזה או אחר, "למה דווקא אני?", אך היא אינה נכנעת בשום אופן לרחמים עצמיים או לשקוע במרירות. היא ממשיכה לחפש משמעות, להיאחז באנשים האוהבים שסביבה ולמצוא רגעים קטנים של שמחה ותקווה. דווקא הבחירה האמיצה הזו מעניקה להצגה את עיקר כוחה.
שיקמה הופמן זיו מצליחה כבמאית לשמור על הטון מאופק למדי לאורכה של היצירה. המעברים המהירים בין קומדיה משחררת לבין דרמה נוגעת ללב מרגישים טבעיים לחלוטין ואינם נראים מאולצים.
גם המשחק האיכותי של אפרת בזר ושל אמיר מרציאנו משתלב היטב בתוך הקו האומנותי הזה, ומצליח ליצור על הבמה דמויות אנושיות, מורכבות, פגיעות ואמינות שהקהל יכול להזדהות איתן בקלות.
לצד מעלותיה הרבות והברורות, "כמו פרפר" אינה חפה מבעיות מבניות ומדרמטורגיה שדורשת עוד ליטוש.
יש תחושה שעולה במהלך הצפייה, בעיקר בחלק השני, שהמחזה עדיין אינו מהודק ומגובש דיו. דווקא מערכת היחסים המורכבת בין חן למיקי, המהווה את לב העלילה ואת המנוע הרגשי שלה, אינה זוכה למספיק זמן במה כדי להתפתח כראוי. היה מעניין וחשוב לראות עוד רגעים של קרבה שקטה, עוד שיחות עומק, ועוד תהליך הדרגתי של התפתחות הקשר המחודש שנרקם ביניהם בצל המחלה.
גם הקונפליקט הפנימי של מיקי הוא קו עלילתי מעניין וטעון במיוחד. לאחר שכבר ליווה מקרוב את אמו במאבקה הקשה והממושך במחלת הסרטן, הוא חושש מאוד להיכנס פעם נוספת למציאות כואבת ודומה המציפה אצלו פחדים.
זהו קו דרמטי חזק ומורכב, אך הוא מתפתח על הבמה במהירות מוגזמת ונשאר במידה רבה מעט על פני השטח מבלי לקבל את המשקל המגיע לו.
לעומת זאת, הסיפור הארוך והמפורט שהוא מספר על אשתו לשעבר תופס נפח גדול מדי מתוך זמן ההצגה הקצר. אף על פי שהמונולוג עצמו כתוב היטב ומבוצע באופן אמין, נדמה שהוא שייך למחזה אחר לגמרי ומסיט את התשומת הלב מהעיקר. קיצור משמעותי שלו היה מאפשר להדק את העלילה ולהעצים את הסיפור המרכזי של חן ומיקי.
אי לכך, הסיום של ההצגה מגיע במהירות רבה מדי. לאחר שהעלילה בונה אצל הצופים ציפייה רבה למפגש המחודש ולהתפתחות היחסים, נדמה שהמסך יורד מוקדם מן הצפוי. עוד כמה דקות של עיבוד רגשי, נשימה וסגירת קצוות היו מעניקות לסיום עוצמה דרמטית גדולה ומהדהדת הרבה יותר.
בסופו של דבר, "כמו פרפר" היא יצירה אנושית ומרגשת על החיים עצמם. היא עוסקת בבחירה היומיומית להמשיך לאהוב, להתרגש, לחלום ולקוות גם כאשר הגוף בוגד בך והמציאות מאיימת להתפרק.
היא אינה מנסה לספק תשובות פילוסופיות גדולות או פתרונות קסם, אלא מזכירה לכולנו שהתקווה יכולה להגיע לפעמים ממקומות בלתי צפויים לחלוטין, משיחת טלפון מקרית אחת ביום סגרירי או ממפגש מחודש ומרגש עם אדם יקר שאהבנו פעם בעבר.
אמנם יש עדיין מקום להידוק דרמטורגי, לקיצוץ קטעים עודפים ולפיתוח מעמיק יותר של מערכת היחסים המרכזית בתוך העלילה, אך גם במתכונתה הנוכחית מדובר ביצירה כנה, אנושית, חמה ומעוררת מחשבה.
היא אינה מותירה את הצופים שקועים בעצב כבד או ברחמים עצמיים, אלא דווקא מעניקה להם תחושה של אופטימיות, נחמה ואמונה בכוחם של בני האדם להתמודד בהצלחה עם המציאות הקשה והמאתגרת ביותר.
מאת: חי אליהו
בימוי: שיקמה הופמן זיו
משחק: אפרת בזר, אמיר מרציאנו, שיקמה הופמן זיו (בתפקיד טלי)
מוזיקה מקורית: עמית אליהו
משך ההצגה: שעה
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
הביקורת כנה ובונה…. אכן גם אני חשתי שהאירועים התרחשו בקצב מהיר מדי והיה מקום להעמיק בכמה נושאים אבל בגדול זו הייתה הצגה משובחת