לא סוף העולם בתמונע

בסוף העולם יש סיפור אהבה, מסובך ומורכב, אלא מה.

המסר, 'זה לא סוף העולם', מובא אלינו בתקופה שנדמתה, לפחות לחלקנו, כסוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. אבל במחזה הזה, סוף העולם הוא בכלל משהו אחר. זוהי תפישת עולם מדעית או קונספירטיבית, שהעולם הוא שטוח ויש לו קצוות, כלומר, יש לו סוף, בניגוד לתפישה המקובלת, שהעולם הוא עגול.

יש לנו פה ארבע דמויות, מעניינות ועגולות. שתיים מהן נאיביות, במובן שהן ישרות למדי ותמימות לחלוטין, וכמובן, מבולבלות למדי. הגיבור, מיכאל, מורה למדעים, מאוהב בשכנתו שממול, עליה הוא צופה בטלסקופ. השכנה ממול היא נועה, ששמה לא כשם בתו של צלפחד מהתנ"ך, אלא שהוא מבוסס על האמירה המיוחסת לגליליאו גליליי, 'ובכל זאת נוע תנוע'. מול שני הנאיביים הללו, הניתנים למניפולציות של אנשים מתוחכמים מהם, עומדים זוהר, גבר שמקדם את הפופולריות שלו על ידי התיאוריה הקונספירטיבית שכדור הארץ הוא שטוח ושמוסדות המדע נלחמים באמת הזאת, ורוחו של גליליאו גליליי, שמתגלה כאיש שעשה את הקריירה שלו, המדעית והפוליטית כאחד, על ידי זיגזוגים, גזלת קרדיטים מאחרים, ושרלטנות לא קטנה.

גליליאו יועץ לכולם, כמין חבר דמיוני שמלווה אותם, עם אכפתיות גדולה, קצת ציניות והרבה הומור, והוא ממנף את העלילה וגם מסבך אותה לעתים, וכמובן מביע את דעתו, שלעיתים קרובות אינה מתממשת, כיוון שאנשים נוהגים, כידוע, בצורה שהיא לא תמיד רציונלית. את גליליאו משחק להפליא אברהם סלקטר, והוא מצליח להביא ניואנסים רבים של תחכום, מניפולטיביות, אך גם אכפתיות לגבי כל אחת מהדמויות האחרות שהוא מנסה לכוון והוא מצליח להצחיק אותנו לעתים קרובות. יש לציין גם משחק מצוין של מעיין בלום בתפקיד מיכאל הנאיבי והמאוהב עד כלות, שמצליח להביא לנו איש מאוהב שמוכן לעשות הכל כדי לממש את אהבתו, כולל חיפוש הוכחה שסותרת את אמונותיו, רק כדי להיות במחיצת אהובתו שרוב הזמן מאוהבת באחר.

מעין קילצ'בסקי משחקת היטב את נועה, המאוהבת, המבולבלת, אישה לא מאוזנת אך דבקה גם היא במטרתה, לסייע לאהובה השרלטן זוהר להוכיח את התיאוריות שלו ולהתקדם, למרות שהיא יודעת שבחר באחרת. זוהר, שהופך מפסאודו מדען לפוליטיקאי מלוקק, מביא לנו דמות אמינה שאנחנו נהנים לתעב. יש פה גם פתח למחשבה, איך מגיעים הפוליטיקאים שלנו לעמדותיהם, בצורות מתוחכמות פחות אך מושחתות במידה דומה.

האלמנט של עבודת הווידיאו המצוינת שמלווה את ההצגה הוא מאוד אסתטי ומוסיף הרבה לתפאורה הנעה שהשחקנים מתעסקים בה ללא הפסקה. הקרנת הנוף, הירח, האוניה בה נוסעים מיכאל ונועה בחיפושם אחר סוף העולם, ועוד, מוסיפים נופך חשוב בהשתלשלות העלילה, וכך גם המוזיקה שמלווה את ההצגה, שהיא מוזיקת רוק מקפיצה, שמוסיפה מתח בין המודרני לבין העולם המדעי הישן עליו אנחנו מסתמכים.

יש פה הרבה מתח בין חדש וישן, עולם מודרני ועתיק, ובין רגשות בסיסיים כמו אהבה וקנאה לבין מניפולטיביות ושחיתות. על כל אלה גוברת, כמובן, האהבה הגדולה של מיכאל לנועה, והאהבה שמתפתחת אצלה כלפיו, ועל כל הללו מנצחת, כמובן, דמותו של גליליאו.

יש כאן סיפור טוב, רעיונות מצוינים ומרתקים, עלילה מפותלת, משחק מעולה, תפאורה, וידיאו ומוזיקה שתומכים היטב בעלילה, אך יש יותר מדי אלמנטים חוזרים, ויש לעתים תחושה שהעלילה לא מהודקת מספיק, ושקיצור מה היה מסייע ביצירת הנאה רבה עוד יותר מהצפייה בהצגה.

מאת ובבימוי: יגאל זקס // עיצוב חלל ותלבושות: דפנה פרץ // עיצוב תאורה: אמיר קסטרו // מוסיקה: נעמה רדלר // וידאו: עפר הררי // שחקנים: מעין בלום, אברהם סלקטר, מעין קילצ'בסקי ותמיר גינזבורג

צילום ראשי: שמחה ברבירו

לא סוף העולם (tmu-na.org.il)