להוריד את הכלב, רצועת תרבות, תל אביב

'רצועת תרבות' של עיריית תל אביב מזמינה את הציבור (ולא רק התל אביבי) ליהנות מאפשרויות תרבותיות שונות, ביניהן הופעות ג'ז והצגות שעלו בשנה האחרונה. בין ההצגות הללו ניתן למצוא את 'לא נורמאלי' של גיא מירוז, שעלה בתיאטרונטו האחרון, אור של תיאטרון דאוואי, שזכה בחמישה פרסים בתחרות 'קיפוד הזהב' ורבים אחרים. המופעים וההצגות מוצגים ברחבי העיר, במרכזים קהילתיים, מן הצפון עד דרום העיר. זוהי יוזמה מבורכת ביותר שמקרבת אנשים לתרבות, בין ה31.12 עד ל 5.12.

אנחנו בחרנו לצפות, במסגרת הזאת, בהצגה 'להוריד את הכלב', קומדיה שהופקה על ידי תיאטרון גבעתיים דווקא. 'להוריד את הכלב' היא קומדיה מתוקה-מרירה על מערכות יחסים, חיי נישואין, קשרים אנושיים ומורכבותם. המחזאים, שגם משחקים בהצגה, הם בני זוג בחיים.

שני אנשים, גבר ואישה, נפגשים בגינת כלבים, כל אחד עם כלבו, ומתחילים לשוחח. הוא פונה אליה בהומור, היא מסויגת, אך נפתחת אליו בהדרגה. למרות ששניהם נשואים, הם מתחילים ברמיזות מיניות, שמתפתחות לנשיקה. היא מנשקת אותו, נבהלת מעצמה, ונסוגה. הוא מתלהב.

כך זה מתחיל, אך ההצגה מלאה בטוויסטים בעלילה. בכל סצנה, אנחנו מגלים משהו חדש, אשר הופך את עלילת ההצגה על פיה, השתלשלות הדברים  מורכבת יותר, כך גם הרגשות, וכך גם מעורבותנו, כצופים, במערכת היחסים שמתגלה בפנינו. לצד השימוש בהומור, יש כאן עיסוק בנושאים אשר משמעותיים לכל אחד מאתנו, ולא רק לנשואים בינינו. מה קורה למערכות יחסים עם השנים? האם שחיקה במערכת יחסים ממושכת היא מחויבת המציאות? האם מערכת יחסים חדשה היא מעוררת יותר, ואם כן, איך ניתן לקחת אלמנטים ממערכת יחסים חדשה למערכת יחסים קיימת?

זוהי קומדיה, אבל היא עוסקת בנושאים הרציניים ביותר שמשפיעים על חיינו האישיים, על האושר והאומללות שלנו. הומור הוא דרך מצוינת להעביר מסרים, ההנאה שבצפייה מקלה עלינו להבין את המסר שמאחורי הדברים, והמסר העיקרי שאני מצאתי בהצגה, בין אם התכוונו לכך היוצרים, הוא יתרון ההתמדה בניהול מערכת יחסים. גם כאשר מערכת יחסים נשחקת, היא לא אבודה. שני אנשים שמקבלים זה את זה, למרות כל המשברים והמריבות, ירוויחו מכך לאורך זמן.

שני המחזאים, בני הזוג שלומית ארנון ויואב בר-לב, אשר גם משחקים בהצגה שכתבו, מילאו את ההצגה בטקסטים שנונים, שלצד ההומור שבהם גם מעוררים למחשבה. הם משחקים את תפקידיהם בקלילות חיננית, והתוצאה: הצגה קטנה שעוסקת בנושאים גדולים, קומדיה שפורמת ומרכיבה נושאים רציניים, עם מסרים שמועברים בהומור אבל נזכור אותם לאורך זמן.

שאלתי את יואב ושלומית, כאמור, בני זוג בחיים, על תהליך יצירת ההצגה. למעשה, הם מספרים שהקפידו לאורך הקריירה שלהם לא לעבוד יחד. שניהם עוסקים במחזאות, ויואב גם משחק. יואב כתב מספר מחזות עם עירית קפלן, בין השאר את 'גאון בכלוב', עבורו קיבל את פרס המחזאי, ואת 'נעמי ונורמה' בקאמרי, וכשחקן הוא משחק עכשיו, בין השאר, בהצגה 'אנפרנד'  בהבימה. שלומית כותבת בדרך כלל עם ליאת פישמן-לני, ובין השאר הן עשו יחד עיבוד לבעלת הבית' בבית לסין, והן עובדות עכשיו על עיבוד ל'מלכת היופי של ירושלים' שיעלה בקרוב בבית לסין.

הם הקפידו על הפרדה בין הקריירות שלהם, עד שהגיעה הקורונה. "היינו סגורים בבית ולא היו לנו הרבה אופציות. לא ידענו כמה זמן ייקח לתיאטרון להתאושש, ואז החלטנו לכתוב יחד את המחזה הזה", אומר יואב. שלומית מוסיפה: "בקורונה התחילו לעשות הצגות קטנות שהתאימו לסלונים ולחצרות של בתים, ובא לנו לעשות את זה גם כן".

השניים התחילו לכתוב אלתורים. יום אחד ישבו בגינת כלבים, במרחק מה, והתכתבו בטלפון, כאילו הם שני זרים. הם התחילו לכתוב את המחזה שלהם בפלירט בין גבר לאישה שנפגשים באקראי בגינה, וזוהי אכן הסצנה הראשונה בהצגה שלהם.

"בהמשך צרפנו את ארז שפריר, שהוא במאי מוכשר מאוד, אבל הוא בראש ובראשונה חבר שיכולנו לסמוך עליו. בהמשך, הבאנו את המחזה לאוהד קנולר, שמנהל את תיאטרון גבעתיים, והוא אהב את הרעיון והרים את הכפפה", מספר יואב. "עשינו הפקה משותפת על תיאטרון גבעתיים, ומאז אנחנו משחקים גם שם וגם בכל מיני מקומות אחרים, ביניהם סלונים, חצרות, חברות. אנחנו מביאים איתנו את הספסל שלנו, בלי התפאורה השלמה שיש לנו בתיאטרון גבעתיים, ובלי התאורה, אבל ההצגה נשמרת במהותה גם בלי כל אלה. המסרים עוברים". "זה סוג אחר של תיאטרון", אומרת שלומית. הקהל שלנו מאוד מזדהה בדרך כלל, שואלים אותנו שאלות אישיות".

קשה לכתוב על ההצגה בלי לחשוף את מהות הטוויסטים, שהם לב העניין.

יואב: "הרעיון של הטוויסטים בא מכך שאנחנו שחקנים במהותנו, ואנחנו אוהבים משחקי תפקידים. אנחנו מאלתרים גם בחיים. גם אילתורים רומנטיים וגם סתם שטויות של יומיום". שלומית: "זה אף פעם לא מתוכנן. מה שמעניין הוא, ששני אנשים יכולים לשחק ולאלתר, אבל בסופו של דבר עם מביאים את עצמם, וגם במשחק הם מביאים את הבעיות של הזוגיות האמיתית שלהם. אגב, זהו רעיון שאנחנו מסתובבים אתו שנים, וכבר ניסינו לכתוב אותו לתיאטרון קצר של 'צוותא' אבל גנזנו אותו באמצע. הנוסח הזה הוא משהו אחר לגמרי".

אנחנו מסתכלים בהצגה על זוגיות רבת שנים.

יואב: "25 עד 30 שנה, זה הרבה היסטוריה". שלומית: "אני רואה סביבי חברים שהיו נשואים, נפרדו, וחוזרים לאהבה ראשונה, מנסים שוב, אולי היה שם משהו שהתפספס".

זהו סיפור מאוד אישי. אתם כתבתם ואתם משחקים. איך בוחרים במאי להצגה כזאת?

שלומית: "כשהכנסנו את הבמאי, הכנסנו אותו למשהו אינטימי מאוד שלנו, לכן צריך היה שזה יהיה חבר". יואב: "ארז ידע לשמור על האינטימיות הזאת, לא להפר את האיזון, לא להכניס יותר מדי דרמה למשהו שהוא קטן, ולהיפך. הוא דאג לשים את האינטימיות במרכז הבמה".

מחזה ומשחק: שלומית ארנון, יואב בר –לב

במאי: ארז שפריר

עיצוב תפאורה ותלבושות: בת-חן רון תדמור

מוזיקה מקורית: אוהד בן-אבי

עיצוב תאורה: זיו וולושין

צילומים בהצגה: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

להוריד את הכלב | הפקה מקורית של תיאטרון גבעתיים – תיאטרון גבעתיים