נובמבר 11, 2026
יש סיפורים שהמציאות כתבה עבורם תסריט דרמטי במיוחד. סיפורה של לילה מוראד הוא כזה. לילה היתה זמרת ושחקנית יהודייה שנולדה בקהיר, הפכה לכוכבת ענק בעולם הערבי, התאסלמה, נישאה לבמאי מצרי מוכר, ולימים מצאה את עצמה במרכז סערה פוליטית בעקבות שמועות על קשריה עם ישראל.
מאחורי הקול המוכר והדימוי הזוהר הסתתרו חיים מורכבים, רצופי הצלחות ואכזבות, אהבות ושברונות לב, ובעיקר שאלות של זהות ושייכות שלא בהכרח זכו למענה.
ההצגה ״לילה״, שכתבה ומשחקת יפה תוסיה כהן, מבקשת להחזיר אל הבמה את דמותה של מי שהייתה במשך שנים אחת הכוכבות הגדולות של מצרים. אין זו רק הזדמנות להיזכר בשירים ובתקופה של זוהר תרבותי, אלא ניסיון להתבונן באישה שמאחורי המיתוס. הבחירה בדמותה מעניינת במיוחד לנוכח המתח שבין יהדותה, השתלבותה בתרבות המצרית והפוליטיקה שהפכה את עצם זהותה לסוגיה ציבורית.
בשנת 1938 הגיעה פריצתה הגדולה עם הופעתה בסרט ״יחיא אל־חוב״ לצד מוחמד עבד אל־ווהאב. מכאן נסללה דרכה אל פסגת הקולנוע והמוזיקה המצריים. היא השתתפה בעשרות סרטים והקליטה מאות שירים, והפכה לאחת הדמויות האהובות והמשפיעות בתרבות הפופולרית הערבית.
בשנת 1945 נישאה לבמאי אנואר וג'די. במהלך חייה התאסלמה, אך אין לצמצם את ההחלטה הזאת להסבר חד משמעי או לקבוע שנעשתה בכפייה. חייה האישיים והמקצועיים התנהלו בתוך מציאות חברתית ופוליטית משתנה, שבה זהות דתית ולאומית יכלה להפוך בן רגע מעניין פרטי למוקד של חשדנות ציבורית.
אחד הפרקים הדרמטיים בחייה התרחש לאחר מהפכת 1952. נפוצה שמועה שלפיה מוראד ביקרה בישראל ואף תרמה כסף לצה"ל. בעקבותיה הוחרמו שיריה בתחנות רדיו במדינות ערב. ההאשמות לא הוכחו, והשלטונות במצרים לא מצאו להן בסיס. בשנת 1953 אף הוכרה כזמרת הרשמית של המהפכה. בשנת 1955 פרשה מעולם הקולנוע, כשהיא בת 37 בלבד. היא נפטרה בשנת 1995.
הפער בין הכוכבת הנערצת לבין האישה שחוותה בדידות והדרה הוא אחד הצירים המרכזיים בסיפורה. מוראד הייתה חלק בלתי נפרד מהתרבות המצרית, אך המציאות הפוליטית והמתחים האזוריים הפכו את שייכותה למורכבת. זהו גם אחד ההיבטים שהופכים את סיפורה לרלוונטי כל כך.
המחזה אינו בנוי כביוגרפיה כרונולוגית. נקודת המוצא היא שנת 1979, לאחר חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים. לילה יושבת בביתה, מתבודדת ומסרבת לצאת או לדבר עם איש. דווקא בתקופה שבה השלום משנה את המציאות הפוליטית, היא שוב הופכת למוקד של עניין. עיתונאי מצליח להגיע אליה, והמפגש ביניהם פותח פתח אל זיכרונות הילדות, הקריירה, האהבות והאכזבות.
המסגרת הזאת היא בחירה דרמטורגית מוצלחת. במקום להציג רצף של אירועים ביוגרפיים, העבר נחשף בהדרגה דרך שיחה, זיכרונות ומפגשים עם דמויות משמעותיות בחייה. העיתונאי משמש זרז, אך המפגש הוא גם הזדמנות עבור לילה לחזור אל עצמה ואל האנשים שעיצבו אותה. כך הופך הסיפור ההיסטורי לדרמה אישית.
אחד היתרונות של המבנה הזה הוא האפשרות לשלב את השירים כחלק מן ההתרחשות. הם אינם רק קטעי נוסטלגיה שנועדו להזכיר את הצלחתה של הזמרת, אלא חלק מן העולם הרגשי והתרבותי שבו חיה. השירה החיה מחזירה אל הבמה את הקול שהפך אותה לכוכבת, והנגינה בעוד מוסיפה גוון מוזיקלי המחבר את ההצגה אל העולם שממנו צמחה מוראד.
אסף ניב מגלם דמות גברית מתחלפת, הלובשת בכל פעם זהות אחרת: פעם העיתונאי המגיע לפגוש את לילה, פעם אביה, שהיה זמר בעצמו אך אכזב את בתו והותיר ביניהם קשר בלתי פתור, פעם המפיק ופעם אנואר וג'די, האיש שבו התאהבה. ניב מצליח לעבור מדמות לדמות ולשנות את נוכחותו בהתאם לתפקיד.
ההתחלפות אינה רק פתרון ליהוקי, אלא אמצעי תיאטרוני שמסייע לפתח את העלילה. בכל פעם שהוא מופיע בכובע אחר, נפתח עוד חלון אל עולמה של לילה ואל מערכת יחסים אחרת בחייה.
הבחירה הזאת גם מונעת מן ההצגה להישאר בגבולות של סיפור המסופר מפי אישה אחת. הגברים השונים אינם רק דמויות מן העבר, אלא חלק מהותי מן האופן שבו לילה מספרת את עצמה. האב, המפיק, בן הזוג והעיתונאי מייצגים עולמות שונים, ולעיתים גם את הפער בין מה שרצתה לבין מה שקיבלה.
יפה תוסיה כהן, בתפקיד לילה, מעניקה לדמות נוכחות מלודרמטית מאוד. בדרך כלל המלודרמטיות הזאת הולמת את עולמה הרגשי ואת הסיפור הסוער שהיא נושאת עמה. לעיתים נדמה שהמשחק גולש למלודרמטיות יתר, אך זו אינה משתלטת על ההצגה. ניכרים כאן דרמטורגיה טובה של שמעון מימרן ובימוי מהודק של אלמה וייך חושן. השניים מצליחים להחזיק את המעברים בין הזמנים, הדמויות והמרכיב המוזיקלי, ולשמור על מסגרת דרמטית ברורה.
הבחירה הזאת גם מונעת מן ההצגה להישאר בגבולות של סיפור המסופר מפי אישה אחת. הגברים השונים אינם רק דמויות מן העבר, אלא חלק מהותי מן האופן שבו לילה מספרת את עצמה. האב, המפיק, בן הזוג והעיתונאי מייצגים עולמות שונים, ולעיתים גם את הפער בין מה שרצתה לבין מה שקיבלה.
המרכיב המוזיקלי הוא לב ההצגה. שיריה של מוראד מחזירים אל הבמה את הקול שהפך אותה לכוכבת ומזכירים את מקומה המרכזי בתרבות המצרית. השירה החיה מעניקה למפגש ממד בלתי אמצעי, והעוד מחבר את ההתרחשות אל המסורת המוזיקלית של העולם שממנו צמחה.
הבחירה הזאת גם מונעת מן ההצגה להישאר בגבולות של סיפור המסופר מפי אישה אחת. הגברים השונים אינם רק דמויות מן העבר, אלא חלק מהותי מן האופן שבו לילה מספרת את עצמה. האב, המפיק, בן הזוג והעיתונאי מייצגים עולמות שונים, ולעיתים גם את הפער בין מה שרצתה לבין מה שקיבלה.
יפה תוסיה כהן, בתפקיד לילה, מעניקה לדמות נוכחות מלודרמטית מאוד. בדרך כלל המלודרמטיות הזאת הולמת את עולמה הרגשי ואת הסיפור הסוער שהיא נושאת עמה. לעיתים נדמה שהמשחק גולש למלודרמטיות יתר, אך זו אינה משתלטת על ההצגה. ניכרים כאן דרמטורגיה טובה של שמעון מימרן ובימוי מהודק של אלמה וייך חושן. השניים מצליחים להחזיק את המעברים בין הזמנים, הדמויות והמרכיב המוזיקלי, ולשמור על מסגרת דרמטית ברורה.
המרכיב המוזיקלי הוא לב ההצגה. שיריה של מוראד מחזירים אל הבמה את הקול שהפך אותה לכוכבת ומזכירים את מקומה המרכזי בתרבות המצרית. השירה החיה מעניקה למפגש ממד בלתי אמצעי, והעוד מחבר את ההתרחשות אל המסורת המוזיקלית של העולם שממנו צמחה.
״לילה״ מחזירה אל הבמה דמות שנדחקה במידה רבה מן הזיכרון התרבותי הישראלי. היא מזכירה עד כמה התרבות המצרית של המאה העשרים הייתה רבגונית, ועד כמה סיפורה של אישה אחת יכול לשקף את המורכבות של תקופה שלמה. זוהי הצגה על זמרת גדולה, אבל גם על אישה שמבקשת להישמע מחדש, מעבר למיתוסים, לשמועות ולתדמית הציבורית שנבנתה סביבה.
למעשה, יש כאן רצף יצירתי מובהק. תוסיה כהן היא בתה של פאיזה רושדי, זמרת יהודייה מצרית ששרה בערבית והביאה את המוזיקה המצרית הקלאסית לבמות בישראל. היא גדלה בבית שבו המוזיקה הערבית הייתה שפת תרבות וזהות. ב״אנא, פאיזה״ עסקה באמה ובמורשת המשפחתית שלה. ב״לילה״ היא מרחיבה את המעגל ומספרת את סיפורה של כוכבת יהודייה מצרית אחרת, שהצלחתה והטרגדיה האישית שלה שזורות בהיסטוריה של היחסים בין יהודים לערבים.
יש גם פרט ביוגרפי מעניין: תוסיה כהן היא קרובת משפחה רחוקה של לילה מוראד. היא לא הסתפקה בקריאה על הזמרת, אלא גם שוחחה עם אנשים שזכרו אותה מתקופת תהילתה במצרים.
היא אינה רק מחזאית שבחרה סיפור ביוגרפי מרתק, אלא יוצרת שחוזרת שוב ושוב אל עולם תרבותי שהיא עצמה ירשה מאמה ומבית גידולה. החיבור הזה מעניק להצגה רובד אישי ותרבותי נוסף, ומסביר מדוע הסיפור של לילה מוראד קרוב כל כך לעולמה של תוסיה כהן.
מחזה: יפה תוסיה כהן
בימוי: אלמה וייך חושן
משחק: יפה תוסיה כהן, אסף אברהם ניב
דרמטורגיה: שמעון מימרן
עריכה מוזיקלית: מוריה לוי
ייעוץ כתיבה: נטע טרוים
הדרכת תנועה: אילן זכרוב
קריינות: דורון צפריר
נגינה על עוד: רוני דלל
עיצוב תאורה: עופר ברום
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©