למצוא את הדרך הוא סרט יפני-אנגלי ששמו המקורי, cottontail, הוא סוג של ארנב, שמדובר בו רבות לאורך הסרט. מעניין לבחון פעם איך נבחרים השמות לסרטים בעברית, אך זהו, כמובן, דיון אחר לגמרי.
הסרט הזה הוא, במובנים רבים, סרט מסע. מסע גיאוגרפי, מסע בין תרבויות, מסע לאורך חיים שלמים של גבר ואישה, מסע לתוך מערכת יחסים של בני משפחה. הסרט הולך בלי הפסקה בין זיכרונות רחוקים לזיכרונות קרובים יותר, עד להווה של הסרט. הקפיצות הללו מראות לנו כיצד גיבור הסרט ואשתו היפה והעדינה הכירו, מתי היא חלתה באלצהיימר, מראים לנו את התדרדרותה, את מותה עד למסע מיפן לאנגליה, לאגם שבו שהתה כילדה, וסימן עבורה את הטוב, היפה והנכסף בחיים.
הבן ומשפחתו מצטרפים לאב, והקרעים בין האב לבן נפערים בפנינו. למרות השוני התרבותי, יש דברים שהם בבחינת האנושי שבא לידי ביטוי בין תרבותי. החיכוכים, וההתקרבות לבסוף, בין האב לבן ומשפחתו, הם תולדה של תהליכים רגשיים שונים שהם עוברים, במיוחד לאחר שהאב הולך לאיבוד ומוצא את עצמו אצל משפחה אנגלית, בה גם אב המשפחה איבד את אשתו. ההתקרבות הפיזית המחודשת מאפשרת התקרבות רגשית בין האב לבן, שתמיד היו מרוחקים זה מזה, התקרבות שמאפשרת לשניהם מידה של נחמה באבלם על האם המתה.
הבימוי שם דגש על הבעת רגשות, בלי שום ספק מעניין כאשר מדובר ביפנים, שמחוות של הבעת רגשות עוברות אצלם סובלימציה שממזערת אותן. הרבה צילומי תקריב של פנים עם הבעת רגשות, ומצד שני, צילום יפהפה של אנשים בטבע. אין ספק שהשילוב של במאי שיודע היטב את מלאכתו, עם צלם שיודע לצלם היטב, מביא את הסרט הזה, שהוא סרט איטי למדי, לבטא את מקסימום הרגשות בצורה מעודנת תוך כדי התפתחות עלילתית צפויה למדי אך חכמה.
זהו לא סרט שמרגש אותנו עד דמעות, אך זהו בהחלט סרט שניתן להזדהות עמו, במיוחד כאשר מדובר בהתמודדות עם מחלה במשפחה, עם אבל, ועם מערכות יחסים בתוך המשפחה.
במאי: פטריק דיקינסון
שחקנים: לילי פרנקי, טאה קימורה, רין טקנשי, ריו נישיקידו
תסריטאי: פטריק דיקינסון
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
