מילה שלי בקולנוע

⭐⭐⭐⭐

בין קללה לשבועה: "מילה שלי" הוא סרט קטן עם לב גדול שמסרב להיכנע לרחמים

כשהשם של הסרט מספר את כל הסיפור

כבר בשם הסרט מסתתרת אחת ההברקות היפות שלו. באנגלית, "I Swear" פירושו "אני נשבע", אך באותה מידה גם "אני מקלל".

קשה לחשוב על שם מדויק יותר לסיפורו של ג'ון דייוידסון, צעיר הסובל מתסמונת טורט, שגורמת לו לפלוט קללות באופן בלתי רצוני. זוהי כפילות לשונית נדירה שבה הכותרת עצמה הופכת לחלק מהדרמה: מצד אחד אדם שמנסה לומר לעולם "אני נשבע לכם, אני לא עושה את זה בכוונה", ומצד שני המציאות שבה פיו בוגד בו שוב ושוב.

השם העברי "מילה שלי" מצליח לשמר חלק מן הרעיון הזה. יש בו הבטחה, יש בו אמירה אישית, ויש בו גם התייחסות ישירה למילים עצמן, לאותן מילים שהופכות עבור ג'ון ממכשיר תקשורת לאויב של ממש.

היום שבו החיים השתנו

הגיבור שלנו, ג'ון, הוא נער סקוטי מתוק, נעים הליכות, כזה שלא נועד להיות גיבור קולנועי. הוא חי במשפחה רגילה, הולך לבית הספר, עובד בחלוקת דואר ומנסה לבנות לעצמו עתיד פשוט ושגרתי. אלא שביום הראשון של התיכון הכול משתנה. תסמונת הטורט מתפרצת במלוא עוצמתה, והחיים שהכיר נעלמים בן לילה.

בתוך זמן קצר הוא הופך מנער מקובל יחסית למושא ללעג, לפחד ולמבוכה. חברים מתרחקים, אנשים מביטים בו ברחוב, והעולם שסביבו מתקשה להבין שמאחורי הקללות נמצא נער שלא בחר בהן.

האנשים שמסרבים לוותר עליו

הפגיעה הקשה ביותר מגיעה דווקא מתוך הבית. אביו של ג'ון אינו מצליח להתמודד עם המציאות החדשה ובוחר לעזוב את המשפחה.

מי שמצליחה לראות את ג'ון מעבר לטורט, כעבור שנים, בהיותו כבר בשנות בעשרים לחייו, היא דווקא אמו של אחד מחבריו לבית הספר.

היא אחות בבית חולים פסיכיאטרי, ומכירה מקרוב את המחיר שמשלמת החברה על חוסר היכולת שלה להכיל שונות. היא פותחת בפניו את ביתה, אבל חשוב מכך, היא פותחת בפניו מקום בעולם.

זהו אולי הלב של הסרט כולו. לא סיפור על ניצחון על מחלה, משום שטורט איננו אויב שניתן להביס, אלא סיפור על האפשרות למצוא אנשים שמסוגלים לראות את האדם לפני שהם רואים את התסמונת.

משחק מצוין וסקוטלנד יפהפייה

את הסרט נושא על כתפיו רוברט אראמיו בתפקיד ג'ון. מדובר בהופעה מצוינת, מדויקת ומרשימה במיוחד. ארמאיו מצליח להימנע ממלכודת החיקוי החיצוני ובונה דמות שלמה, מלאה הומור, מבוכה, כעס ותקווה.

לצדו בולטת במיוחד שירלי אנדרסון כאמו של ג'ון, לצד מקסין פיק ופיטר מולן בתפקידי משנה משמעותיים.

גם מבחינה חזותית הסרט עובד היטב. הצילום מכניס אותנו לתוך עולמו של ג'ון באמצעות צבעוניות מאופקת ולעיתים אפלולית, המשקפת את תחושת המחנק של חייו. ואז, ברגעים מסוימים, נכנס האור. הנופים הסקוטיים המרהיבים נפתחים אל המסך ומעניקים לסרט נשימה גדולה ויפה.

סרט שמעדיף לב על פני ציניות

הבימוי של קירק ג'ונס נשען על מסורת קולנועית בריטית מוכרת של דרמות אנושיות קטנות. לעיתים הוא בוחר בדרך הקלה יותר, ולעיתים הסרט אפילו נופל למלכודת של פישוט יתר של המציאות ושל מבנה צפוי מדי.
אבל קשה לכעוס עליו לאורך זמן.

יש משהו כן מאוד ב"מילה שלי". הוא אינו ציני, אינו מתחכם ואינו מנסה להרשים את הצופה בתרגילים קולנועיים. הוא פשוט רוצה לספר סיפור על אדם אחד שנאבק למצוא מקום בעולם שלא תמיד מוכן לקבל אותו.
יותר מסיפור על טורט

בסופו של דבר, "מילה שלי" אינו סרט מושלם. הוא לעיתים מסדר את המציאות בצורה נוחה מדי, ולעיתים בוחר ברגש במקום במורכבות. אבל יש סרטים שמצליחים לגרום לנו להרגיש משהו אמיתי, וגם זה הישג לא קטן.

ג'ון דיווידסון אולי לא ביקש להיות סמל. הסרט הזה מזכיר לנו שהוא מעולם לא היה אמור להיות סמל. הוא היה, ועודנו, אדם.
ולפעמים, זה הרבה יותר חשוב.