מאי 13, 2026
הקולנוע השווייצרי העכשווי פועל כבר שנים נגד הדימוי הנינוח והנקי של המדינה שממנה הוא צומח. במקום גלויות של האלפים ושגשוג אירופי סטרילי, הוא מתעקש לחשוף מערכות עייפות, מוסדות חורקים ובני אדם שנשחקים בתוך מנגנונים בירוקרטיים. זהו קולנוע המאופיין באיפוק רגשי, בדיוק כמעט קליני ובאמונה שריאליזם יכול להיות חריף יותר מכל מניפולציה דרמטית.
בתוך המסורת הזו משתלבת פטרה וולפה באופן טבעי לחלוטין. סרטה משמרת מאוחרת אינו רק דרמת בית חולים אינטנסיבית, אלא המשך ישיר של הקולנוע השווייצרי החדש: קולנוע שמביט במערכות ציבוריות ברגעי קריסה וחושף את הפער בין היעילות האירופית המדומיינת לבין המציאות האנושית שמסתתרת מתחתיה.
וולפה לוקחת את המסורת הזאת צעד נוסף קדימה. היא אינה מסתפקת בריאליזם חברתי מאופק, אלא מאמצת סגנון כמעט פסאודו דוקומנטרי. המצלמה נצמדת למסדרונות, לפנים מותשות, לגופים חולים, לתקלות קטנות שמצטברות לאסון. אין כאן מוזיקה שמכתיבה רגש, אין אסתטיזציה של הסבל, ואין ניסיון לרכך את המציאות עבור הצופה. להפך. ״משמרת מאוחרת״ נדמה לעיתים כמו תיעוד חי של מערכת בריאות הנמצאת רגע לפני התמוטטות.
הסרט נפתח בצורה ישירה, כמעט אלימה בבוטות שלה. קשישים חסרי אונים זקוקים להחלפה, הפרשות נוזלות, מטופלים קורסים פיזית ונפשית מול הצוות המותש. וולפה לא מסיטה את המבט אפילו לרגע.
הריאליזם כאן אינו רק בחירה אסתטית אלא העמדה המוסרית של הסרט. זהו עולם של גופים מתפרקים, של אנשים על סף מוות, של צוות רפואי שנאלץ לתפקד בתוך עומס בלתי אפשרי. אפילו המוות עצמו אינו רגע דרמטי גדול אלא חלק מהשגרה. אדם מת, והמשמרת חייבת להמשיך.
דווקא מתוך הסטריליות הזאת נוצרת אחת הדרמות האנושיות החזקות. במרכז הסרט ניצבת פלוריה, בגילומה של לאוני בנש, בהופעה מדויקת ומרשימה להפליא.
פלוריה אינה מוצגת כגיבורה הוליוודית ואינה מקבלת רגעי תהילה. היא פשוט ממשיכה לעבוד. בתוך מערכת קורסת היא הופכת לעמוד התווך האנושי האחרון. הדרך שבה היא מחזיקה יד לקשיש מבוהל, האופן שבו היא מטפלת בגופה של מטופלת שנפטרה, המאמץ שלה לשמר כבוד בסיסי גם כשאין זמן לנשום, מעניקים לסרט את העוצמה הרגשית שלו.
זהו גם המקום שבו ״משמרת מאוחרת״ משתלב באופן מובהק במסורת של הקולנוע השווייצרי העכשווי. כמו סרטים רבים שיצאו משווייץ בעשור האחרון, גם כאן המוסד הציבורי הופך לזירת מאבק מוסרית.
בית החולים אינו רק רקע עלילתי אלא מיקרוקוסמוס של חברה שלמה. וולפה מציגה מערכת שנשענת על הקרבה מתמדת של עובדים, בעיקר נשים, וממחישה כיצד אידיאל השירות הציבורי נשחק תחת לחץ כלכלי וניהולי. במובן הזה הסרט אינו עוסק רק ברפואה אלא בשאלות רחבות יותר של אחריות חברתית, חמלה וערך האדם בחברה קפיטליסטית.
זו אולי הנקודה החזקה ביותר של הסרט. וולפה אינה מביימת מלודרמה רפואית אלא מסמך אנושי על עבודה בלתי נראית. הסרט מבין שטיפול אינו רק פעולה טכנית אלא מעשה מוסרי.
בתוך עולם של לוחות זמנים, מחסור בכוח אדם והחלטות קרות, פלוריה מתעקשת לראות בני אדם. ההתעקשות הזאת הופכת למעשה כמעט פוליטי.
עבור הצופה הישראלי, הסרט מקבל שכבה נוספת, כמעט בלתי נסבלת. קשה לצפות בפלוריה מבלי לחשוב על המציאות המקומית. ההשוואה למערכת הבריאות בישראל עולה באופן כמעט אוטומטי.
בעוד שבסרט השווייצרי עדיין נשמרת תחושת מקצוענות בסיסית ורצון עיקש להעניק טיפול אנושי, בישראל נדמה לא פעם שהמערכת איבדה אפילו את היכולת הזאת. הצפיפות, המחסור בכוח אדם והשחיקה הבלתי פוסקת יוצרים לעיתים יחס מנוכר ומשפיל כלפי חולים, במיוחד קשישים.
״משמרת מאוחרת״ אינו מציג אוטופיה שווייצרית. להפך. הוא מראה מערכת על סף קריסה. ובכל זאת, בהשוואה לישראל, עצם קיומו של כבוד בסיסי למטופל נדמה כמעט כפנטזיה.
גם מבחינה קולנועית מדובר ביצירה מרשימה מאוד. הקצב הלחוץ, התחושה המתמדת של זמן אוזל והצילום הצמוד לגוף יוצרים חוויה כמעט פיזית של חרדה. הצופה אינו רק מתבונן במשמרת אלא נלכד בתוכה.
התחושה הזאת מזכירה לעיתים את הלחץ הבלתי פוסק של סדרות טלוויזיה שמתרחשות בבתי חולים, אך וולפה נמנעת מהפיכת הכאוס למופע ראווה קולנועי. הכול נשאר יבש, מדויק ומתיש בכוונה.
הופעתה של לאוני בנש היא לב הסרט. העובדה שעברה הכשרה מעשית בבית חולים ניכרת בכל תנועה שלה, אך העוצמה האמיתית נמצאת דווקא בשקט.
היא משחקת שחיקה דרך מבטים, נשימות קצרות ותנועות אוטומטיות של מי שכבר פועלת מעבר לגבול היכולת האנושית. אין כאן רגעי התפרקות גדולים. יש עייפות מצטברת, עמוקה, שמחלחלת לכל פריים.
״משמרת מאוחרת״ הוא סרט קשה לצפייה, ולעיתים אפילו מתיש בכוונה. הוא אינו מחפש נחמה ואינו מציע פתרונות פשוטים. טעות קטנה אחת בשיקול דעת מניעה את העלילה קדימה, אך הדרמה האמיתית נמצאת בשגרה עצמה: בטיפול בגופים קורסים, במאמץ לשמר אנושיות ובפחד המתמיד מפני הרגע שבו המערכת תישבר לחלוטין.
שורה תחתונה: דרמה שווייצרית ריאליסטית ומטלטלת, שמצליחה להפוך משמרת בבית חולים לכתב אישום מוסרי נגד השחיקה של מערכות הבריאות והיעלמותו האיטית של הכבוד האנושי.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©