על עצמות המתים בתמונע

'על עצמות המתים' הוא רומן פרי עטה של הסופרת הפולניה זוכת פרס הנובל, ופרסים ספרותיים רבים אחרים, אולגה טוקרצ'וק. יאנינה, אישה ערירית ומשכילה, מהנדסת גשרים בהשכלתה שכבר עבדה בחלקים שונים של העולם ומתגוררת על גבול צ'כיה, היא שומרת על בתיהם של אנשים שמתגוררים בחורף במקומות אחרים, אחרי שהיתה גם מורה בבית ספר יסודי. היא חובבת המשורר האנגלי וויליאם בלייק, ששמו של הספר מבוסס על שורה משירו. איתרע מזלה, והיא מתגוררת בעיירה בה הצייד נפוץ מאוד, והיא, חובבת בעלי חיים, מתנגדת מאוד לצייד, עד כדי כך שהיא עושה פעולות מפעולות שונות, שמביאות לכך שהיא נחשבת כתמהונית, ואפילו מטורפת. הספר רצוף ברציחות, מיתות שונות ומשונות מאוד, של גברים, שכולם ציידים. יאנינה מסבירה את מותם בעזרת האסטרולוגיה, שהיא חובבת גדולה שלה.

בתרגום מספרות לתיאטרון, יותם גוטל, שעיבד את הספר בתרגומה של מרים בורנשטיין, למחזה, נעשות בחירות רבות. מה להדגיש, למשל, מה חשוב ביותר. הדברים החשובים ביותר, עוברים, כמובן, דרך פריזמה של נקודת מבט שמושפעת, בין השאר, מעיתוי. והעיתוי הוא, כמובן, התקופה שלאחר השבת השחורה של ה 7.10 והמלחמה שבאה בעקבותיה. שאלות נוקבות שעולות בספר, מתעצמות כאן. כפי שהבימוי של יותם משתמש הרבה בזרקורים ואלומות אור אשר מאירות זוויות שונות של ההתרחשויות על הבמה, כך הזרקור של בחירות המחזה והבימוי מופנות לאפיקים מסויימים. בין האפיקים הללו, אשר מוקפים בפרטים מעלילותיה של יאנינה, היא שאלת קדושת החיים. החיים של מי חשובים ושווים יותר, האם יש למישהו זכות ליטול חיים, אדם או בעל חיים, האם חיי כולם משמעותיים באותה מידה, והאם יש, בכלל, זכות להרוג? וכמו כן, שאלות על גבי שאלות מתפתחות על גבי שאלות הבסיס הללו: מהי נקמה על נטילת חיים, האם היא צודקת וסבירה? מה מותר ומה אסור לעשות, לפי החוק, לפי אמות מידה של צדק ומוסר, ועל פי תפישות אישיות של אדם? ומי ישלם את המחיר על ההרג, למה ואיך?

כל שאלות החוק, הצדק והמוסר הללו נמצאות בחיינו מאז היום המר והנורא ההוא, של ה 7.10. טוקרצ'וק, ששייכת למפלגת הירוקים, שדוגלת בזכויותיהם של בעלי חיים, בין השאר, אולי התכוונה לפתוח את השאלות הנוקבות הללו לדיון רחב יותר, להרג בני אדם על ידי בני אדם, ואולי לא. זוהי זכותו של הקורא שלה לפרש את סיפורה כאוות נפשו. סיומה של ההצגה, כשיאנינה עוזבת את פולין ועוברת לחיות עם אהובה בורוס, נותן לנו כיוון באשר לתפישתה של טוקרצ'וק, אבל אנחנו זכאים, כמובן, לחשוב אחרת.

זוהי בהחלט הצגה שיש בה רבדים רבים. יש בה רבדים של 'אקשן' של ממש, התרחשויות של דרמת פשע, מותחן, בו יאנינה משמשת כבלשית מתחילה, שמנסה לפענח את הרציחות בכליה, בין השאר, כלי האסטרולוגיה, ויש בו רבדים שיריים, ליריים, שנאמנים לאהבתה של יאנינה לבלייק, יש בו רובד של השתלשלות מערכות יחסים בין אנשים, בין אלה שאנחנו מתעבים, עם אלה שאנחנו סובלים, אלה שאנחנו יוצרים איתם קשרי חברות עמוקים בגלל חיבתנו הגדולה אליהם, ואפילו סיפור אהבה. וישנו, כמובן, הרובד הפילוסופי, בו מנותחות שאלות המוסר בתוך חברה. במקרה של יאנינה, חברה של ציידים צמאי דם. אנחנו, כמובן, רשאים לראות בכך משהו אחר. חברה בעת מלחמה, שבה חיים אובדים וניטלים, ברמות אכזריות כאלה ואחרות.

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

את כל הרמות הללו מביאה לנו חבורת שחקנים מעניינת, שכוללת את יותם עצמו, את יובל מסקין המרתק, ומעל כולם, את נעמי יואלי, שמביאה לנו יאנינה רבת פנים, שמסוגלת להתמודד עם כל הרמות והרבדים של השיח שקיימים בהצגה. נעמי, זוכת פרסים רבים, ובהם פרס מפעל חיים של עמותת 'קיפוד הזהב'. ההצגה הזאת ממחישה כי מוקדם היה לתת לה את הפרס הזה, כיוון שכשרון המשחק שלה שופע והופך את ההצגה הזאת, על כל 150 הדקות שלה (אכן, שעתיים וחצי) לחוויה שאין בה רגע דל. יכולתה של נעמי לשאת את כל הקווים בדמותה המורכבת של יאנינה, להמחיש אותם, את הרגשות, את הפעולות, את התמהוניות מחד ואת היעילות והחשיבה הצלולה, את כושר הניתוח של שאלות פילוסופיות ואנושיות, את הבחירה בכיוונים זרים ומוזרים שניא מביאה לה רציונל שמתקבל על דעתנו ברמה מסויימת, היכולת הזאת יוצרת פאזל מרתק.

בפרינג' כמו בפרינג', היכולת ליצור תפאורה יקרה לא קיימת. בחירות מדוייקות של הבמאי, שימוש באנקול שנמצא כל העת על הבמה והוא מבשר המוות ששורה על הכל, שימוש בתאורה, זרקורים ואלומות אור שיוצרים עניין וגם מאירים ומעירים לנו מה חשוב ומה פחות, וכמובן, הכוריאוגרפיה הנפלאה לצד המוזיקה שמכוונת אותה, שמכניסה נופכים שונים ומעניינים להצגה. למשל, יאנינה טוענת כי האיילות הן אלה שאחראיות לרציחות, כנקמה לכך שהציידים טבחו בהן. אנו רואים את האיילות הללו במעין מקהלה מרקדת, כשיש קרניים בראשם של חלק מהשחקנים. הקרניים הללו, המחול, והתאורה, מעבירים אותנו בין ספירות חשיבתיות ופרשניות, שהצופה הנבון יכול לבחור כיצד להתמקד בהן.

ההצגה מקבלת את תמיכתם של המכון הפולני ומכון אדם מיצ'קביץ. מצד שני, יש בתחילת ההצגה, או רגע לפני תחילתה, איזו שהיא אתנחתא הומוריסטית שאולי באה להקליל את האווירה, והיא בדיחות על פולנים. אני אולי פולניה מדי מכדי להבין את נחיצות האתנחתא הזאת, אבל לדעתי היא מיותרת. ההצגה חזקה מספיק גם בלעדיה.

מאת: אולגה טוקרצ'וק // עיבוד ובימוי: יותם גוטל // תרגום: מרים בורנשטיין, בהוצאת ספרי אחוזת בית וידיעות ספרים, 2021 // מפיקה: נטע טל // עיצוב במה: הדס עפרת // עיצוב תלבושות: רות גוילי // עיצוב תאורה: דן גלזר // עיצוב תנועה: מיקה קופפר // מוסיקה מקורית: יוסי מר חיים // בשיתוף: יאיר סרי // מאמנת טקסט: שחר לביא // ייצור תפאורה ואביזרים: מאיה בבילה // שחקנים ושותפים ליצירה: נעמי יואלי, יובל מסקין, אבי חדש, יותם גוטל, סלי עדן בר, עמית ברוורמן // נגנים: יוסי מר חיים ויאיר סרי

צילום סטילס לכתבה זאת: אביבה רוזן

לפרטים ומועדים נוספים:

על עצמות המתים