ספטמבר 25, 2026
יש משהו מאוד ישראלי באוסף של אנשים שמתיישבים על במה, מספרים סיפור קצר על טעות שעשו, טעות שמישהו אחר עשה להם, או טעות שהם עדיין מנסים להבין, ואז ממשיכים הלאה. אולי מפני שהחיים כאן מספקים לנו די והותר חומר. ואולי מפני שהיכולת להפוך טעות לסיפור היא אחת הדרכים האנושיות ביותר להתמודד איתה.
במסגרת אירועי 70 השנה לצוותא התקיים בצוותא 2 ערב של „פלברות”, ערב טקסטים קצרים שהציר המחבר ביניהם הוא שגגה, טעות, החמצה, מבוכה, אשמה וכל מה שנשאר לנו אחרי שמשהו השתבש. את הערב הציג עומר בולנז'ר כהן, המנהל האמנותי של צוותא, ובסופו גם התיישב ליד הפסנתר וניגן.
הערב הזה הוא תוצר של קול קורא שהוגשו אליו יצירות רבות מאוד ואלה שבוצעו בו נבחרו בקפידה. ערב כזה של פלברות ייערך בכל חודשיים. ליוצרים שבינינו מומלץ לעקוב אחר הקולות הקוראים, שיהיו בכל פעם בנושא אחר.
https://palavrot.co.il/
פלברות, כפי שאני מכירה את המושג, הוא ניסיון לעשות רושם, אבל בסיסו, המילה פלברות משמעה 'מילים'.
הפורמט עצמו הרגיש כמו מעבדה ספרותית קטנה. כל אחד מהמשתתפים מביא רגע, רעיון או סיפור, מניח אותו על הבמה ובודק מה אפשר לעשות איתו מול קהל.
לא מדובר בטקסטים גמורים, וזה גם ניכר. הערב היה מעורב מאוד מבחינת התכנים, שנעו בין פרוזה לשירה, וגם מבחינת רמת הבשלות של החומרים. כמעט אף אחד מהטקסטים לא הרגיש לי בשל לחלוטין, אבל ייתכן שזו גם אינה מטרת הפורמט. דווקא האפשרות לראות חומר בתהליך, לפני שעבר את כל שלבי הליטוש, היא חלק מהעניין.
כבר בכניסה היה ברור שהערב אינו מבקש להיות מופע תיאטרלי במובן המקובל. הטקסט הוא המרכז. המילים הן החומר. הטעות אינה רק הנושא של הערב אלא גם נקודת מוצא ליצירה.
עומר בולנז'ר כהן הציג את המשתתפים ואת המסגרת של הערב, ובסופו הוא גם עבר אל הפסנתר. דווקא העובדה שלא היה ניסיון להפוך את הערב למופע תיאטרלי גדול ומלוטש התאימה לרעיון של „פלברות”.
הטעויות, בהתאם, אינן מגיעות תמיד כשהן עטופות בטרגדיה. לפעמים הן מתחילות מדבר קטן, כמעט מגוחך.
כך למשל אצל ניק קושניר ב„בצד הדרך”. קקטוס שנקנה במשתלה בדרום וננטש למעשה על ידי בעליו הופך לעד שקט לחיים שלמים. הוא נשאר שם, שתול באדמה, בזמן שהאדם שהיה אמור לטפל בו היה עסוק בענייניו. הזמן עובר, הקקטוס גדל, ובשלב מסוים הוא כבר מגיע לברכיו.
יש משהו מצחיק ועצוב כאחד ברעיון הזה. הקקטוס לא עשה דבר. הוא פשוט היה שם. דווקא הוא, האובייקט הדומם, הופך למעין יומן של האדם שהזניח אותו. מה שאנחנו שוכחים לטפל בו ממשיך להתקיים, ובמקרה של קקטוס אפילו מצליח לשרוד אותנו.
אצל איה ואן ראלטה, ב„אהבה קטטונית”, הטעות כבר יושבת בתוך האהבה. הרצון לשלוח כסף בביט עבור מכבסה מהקיא הסגול הופך לתיאור מאוד לא רומנטי של התאהבות. כי כשמתאהבים, מסתבר, לא בהכרח מקבלים פרפרים בבטן. לפעמים מקבלים בחילה.
זה בדיוק סוג ההומור שמתאים לערב כזה. הוא אינו מנסה לייפות את החיים. הוא מוצא את המצחיק דווקא במקום שבו אנחנו בדרך כלל מעדיפים להסתיר את עצמנו.
אדי פיין מביא ב„תשע שורות” זיכרון על מורה וילדים בני תשע. השירים שהם כותבים עוסקים בנושאים המוכרים כל כך לעולם הילדות: אבא, אמא, חתול, טיול. אבל בתוך כל זה מופיע שיר אחר, כזה שנוגע בנושא הרבה יותר מורכב.
מגיעה השאלה: קוראים לו אברהם או איברהים? למה הם נלחמים אחד בשני?
המורה אינה מקבלת את השיר ומבקשת להגיש אותו שוב.
ברגע הזה, בלי נאום ובלי הסבר גדול, נכנס אל הערב משהו שהוא הרבה מעבר לסיפור על טעות כתיבה. הילד אינו מבין מדוע דבר שנראה לו כמעט מובן מאליו אינו מתקבל. הוא מנסה לנסח שאלה, והמערכת מבקשת ממנו לנסח אותה מחדש. הטקסט הולך ומבשיל לנקודות מבט נוספות של ציות וחשיבה מחוץ לקופסה.
זהו אחד הטקסטים שהותירו אצלי תחושה שיש בהם חומר לפיתוח משמעותי. יש בו נקודת מבט ברורה, סיטואציה קונקרטית ושאלה שממשיכה להדהד מעבר לאנקדוטה עצמה. הוא עדיין אינו מרגיש גמור, אבל דווקא משום כך אפשר לראות לאן הוא יכול ללכת.
מעיין רודה, ב„לפני שאני אשנא אותך”, ומיה לי רובין, בטקסט העוסק במלחמות, ממשיכות את העיסוק הזה ביחסים שבין האדם לעצמו ולסביבה שלו. כאן כבר מדובר בטעויות שיש להן משקל גדול יותר, בכעס, בשנאה ובמלחמות שאנשים מנהלים ולעיתים כבר אינם יודעים כיצד לצאת מהן.
אחד הקטעים המשעשעים יותר בערב הוא „הבן של חנוך לוין” של רענן פז. הכול מתחיל ממבטים מנומסים ומאדם שאומר לו שהוא מזכיר לו את קווין קוסטנר. ואז מגיע המשפט המפתיע: אתה דומה לבן של חנוך לוין.
מכאן מתחילה שרשרת אבסורדית. פז אינו מכיר בן של חנוך לוין, ואפילו לא יודע שיש כזה. הוא פותח גוגל. אחר כך מתקשר לאמו ושואל את השאלה המתבקשת, אם במקרה הוא הבן של חנוך לוין.
התשובה שלילית.
אבל במקום לעצור כאן, הסיפור רק מתחיל להסתבך. מפגש עם אותו בן, דמיון חיצוני, שיחה על משפחה, ירושה, אחים וכבשה שחורה הופכים טעות בזיהוי למסע כמעט קפקאי.
זהו קטע שממחיש היטב את הכוח של הפלברה: רעיון קטן, אפילו מטופש, יכול להפוך בתוך כמה דקות לסיפור שלם.
גם כאן יש חומר לפיתוח. דווקא משום שהרעיון כל כך ברור ומצחיק, אפשר להמשיך ולזקק אותו, לבנות את המהלך ולמצוא את הנקודה שבה האבסורד מפסיק להיות רק בדיחה והופך למשהו על זהות, משפחה והצורך האנושי לדעת מי אנחנו.
פאריד שאהין קובטי מביא ב„טעויות” זיכרון מסוג אחר. משפט שאביו זרק בעבר, „איפה טעיתי”, נשאר איתו לאורך שנים. רק בגיל 47 הוא מגיע אל האפשרות לדעת היכן טעה. כאן השגגה כבר אינה בדיחה. היא הופכת לשאלה שמלווה אדם לאורך חייו.
שקד אוסקר, ב„אופסי”, מוצאת את האשמה במקום יומיומי מאוד. יוא מזמינה עוד ועוד פחיות אוכל לכלב כדי לא להרגיש אשמה. זהו רגע קטן ומדויק על הדרך שבה אנחנו מנסים לפצות את עצמנו על מה שעשינו או לא עשינו.
אצל אורן עילם ב„ברציף 1”, הסיפור מקבל ממדים פילוסופיים הרבה יותר. בת זוגו היא אדם מוסרי ממנו, והיא מאמצת את כל חתולי השכונה. בתוך סיפור על חתול, מחלה, אהבה וקנאה נכנס גם אדם שמקבל בשורה ומתפרק, טלפון שמבקש ממנו לבוא לקחת את הכלב שלו, והמחשבה על רציף שבו מסתיימות לפתע כל נסיבות חייו של אדם.
החתול שמתגלה כבעל לב גדול מדי הופך כאן לדימוי כמעט בלתי נמנע. המספר מקנא בו דווקא משום שהלב שלו גדול. זאת מחשבה אבסורדית לכאורה, אבל היא נוגעת באחת השאלות החזקות של הערב: האם המוסריות שלנו היא בחירה, אופי, או משהו שאנחנו כל הזמן מנסים להשיג באמצעות תיקון של הטעויות שלנו?
זה היה בעיניי אחד הטקסטים המעניינים של הערב, בעיקר בגלל האפשרות שהוא פותח להתרחב מעבר לסיפור הראשוני. יש בו קול, עולם ודמות שאפשר להמשיך לפתח.
אוריה ג'ורג'י קראה את „לוויתן קטלן או בדיוק ההפך”. והוסיפה עוד וריאציה לרעיון המרכזי של הערב. הטקסט שלה כלל כמה רבדים, התמודדות עם פחד מוות, מסע משנה חיים, חזרה לעבודה משמימה, החשש לאבד אותה והמחשבה על ניסיון להיות שחקנית במשרה מלאה. יש כאן הרבה חומרים, והרבה הומור, שניתן לפתח.
וזה אולי הדבר המעניין ביותר ב„פלברות”. לא כל הקטעים נמצאים באותו שלב של התפתחות, ולא כולם מעוררים אותה מידת עניין. אבל דווקא במסגרת כזאת אפשר לראות את ההבדל בין רעיון שיש בו ניצוץ לבין טקסט שכבר מצא לעצמו צורה.
הערב היה מעורב גם מבחינת הז'אנרים וגם מבחינת רמת הבשלות. היו טקסטים שנשארו בעיקר כאנקדוטה, אחרים שכבר הציעו סיפור שלם יותר, וכמה שהרגישו כמו התחלה של משהו שיכול להתפתח ליצירה משמעותית יותר.
מבין הקטעים שהוצגו, „תשע שורות” של אדי פיין, „ברציף 1” של אורן עילם, „הבן של חנוך לוין” של רענן פז ו„לוויתן קטלן או בדיוק ההפך” של אוריה ג'ורג'י היו מבחינתי כאלה שעוררו תחושה של פוטנציאל משמעותי יותר לפיתוח. התחושה היא שיש בהם חומר שמצדיק עבודה נוספת.
זה גם אולי התפקיד האמיתי של ערב כזה. לא להעמיד פנים שכל טקסט שמגיע לבמה הוא יצירה מושלמת, אלא לאפשר לכותבים לבדוק את עצמם. לפעמים הקהל הוא המראה הראשונה. לפעמים הוא מגלה לכותב שהרעיון שלו עובד. לפעמים הוא מגלה לו שהרעיון עובד, אבל הטקסט עדיין מחפש את הצורה שלו.
אין כאן ניסיון לספק תובנה אחת גדולה על טעויות. אין מסקנה שמבקשת לסגור את הנושא. להפך. הערב משאיר את השגגות פתוחות. חלקן מצחיקות, חלקן עצובות, חלקן פוליטיות או חברתיות, אחרות אינטימיות מאוד. לפעמים הטעות היא פעולה שעשינו. לפעמים היא משהו שלא עשינו. לפעמים היא רק הדרך שבה מישהו אחר ראה אותנו.
בסופו של דבר, „פלברות” מזכיר לנו שטעות היא גם חומר ספרותי מצוין. החיים עצמם מלאים בדברים שלא התכוונו שיקרו, במילים שנאמרו לא נכון, באנשים שנשלחו למקום הלא נכון, באהבות שהתחילו עם בחילה, בקקטוסים שהוזנחו, בילדים ששואלים שאלות שהמבוגרים אינם יודעים לענות עליהן ובאנשים שמגלים לפתע שהם, לכאורה, דומים לבן של חנוך לוין.
אולי זו גם הסיבה שהערב הזה מתאים כל כך לצוותא. מקום שבו במשך שבעה עשורים נותנים מקום למילים, ליוצרים ולניסיונות שאינם תמיד מגיעים לבמה כשהם כבר גמורים ומלוטשים.
עומר בולנז'ר כהן נתן לערב את המסגרת, ובסופו עבר מהצגת המשתתפים אל הפסנתר. היה בזה משהו פשוט ונכון: ערב שהתחיל במילים על שגגות הסתיים במוזיקה, בלי צורך להסביר יותר מדי.
לא כל טעות חייבת להיעלם. לפעמים היא רק צריכה לעבור עוד כמה גלגולים עד שהיא הופכת לסיפור.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©