פרס הצילום ותערוכות חדשות במוז"א

מוזיאון ארץ ישראל, הרי הוא מוז"א, מתחדש ללא הפסקה. השנה הוא מעניק את פרס הצילום על שם ורנר וענת בראון, לצלמים, ובעיקר צלמות, שהם המוכשרים והמבטיחים ביותר בארץ. זוהי השנה הראשונה לחלוקת הפרס הזה, והוא מצטרף לעשייה הפורה של המוזיאון בתחום הצילום. מוז"א עסוק בתיעוד והנצחת הצילום הישראלי מתחילת דרכו. המוזיאון גם מפתח אתר ייעודי לצילום, ובו ניתן למצוא את הצלמים הבולטים והמשפיעים בארצנו.

לדברי עמי כ"ץ מנכל מוז"א, יש למוזיאון אוסף מהגדולים בעולם בתחום הצילום, ואוצר תחום הצילום במוזיאון, גיא רז, חוקר את התחום מזה שנים רבות. כדי להעצים את הפעילות, חבר המוזיאון לקרן להנצחת ורנר וענת בראון ומתחיל להעניק את פרס הצילום על בסיס שנתי. ועדת השיפוט כללה, חוץ מרז סמירה, סמנכ"לית ואוצרת ראשית של מוז"א שהיא חוקרת צילום בעלת שם עולמי, גם נציגים מתחום הצילום העולמי, למשל, האוצרת הראשית מהפינקוטקה במינכן.
בין הנימוקים לבחירתן של ורדי כהנא ומיכל בראור הוא הדגש על השיח העכשווי והרלוונטי.

יהודה בראון, יור הקרן, סיפר שהיא הוקמה לפני שנה וחצי, ומאז הספיקה לא מעט. על ורנר, אביו, סיפר כי לא היה דברן. מה שהיה לו לומר אמרה המצלמה. כאשר הופכים תחביב למקצוע נהנים מהחיים ואף מאריכים חיים. ורנר, סיפר, היה מוכן לעשות הכל כדי לתפוש תמונה טובה. למעשה, היה גם הצלם התת ימי ראשון בישראל. הוא עצמו בנה את המצלמה, כיוון שלא מצא מצלמה מתאימה בארץ. הוא גם השתלשל ממטוסים כדי לתפוש זוויות טובות של צילום מהאוויר.ורנר וענת הקדישו הרבה לקרב את הציבור לצילום, ולשם כך הקרן גם תממן הבאת נוער והפריפריה למוזיאון, כדי שיכירו את תחום הצילום.
"הצילום אינו רק מתעד. הוא אמנות", ואת המורשת הזאת של הוריו הוא מבקש להנחיל דרך הקרן.

עו"ד צפנת שובל, נאמנת הקרן, סיפרה על הפעילויות העיקריות של הקרן: יצירת ארכיון דיגיטלי, שימור ומחקר של תחום הצילום בארץ. עבודה משותפת עם מכון יד בן צבי ומוז"א.
בעקבות המלחמה, בתערוכת נחל עוז  ובתערוכת אלבום דרום, שכלל תערוכה בפ"ת, שולבו צילומים של ורנר בראון מנחל עוז בתחילת דרכו של הקיבוץ. כמו כן עוסקת הקרן ביצירת סרטים דוקומנטריים, כגון סרט מחקרי על ביצות החולה טרום ייבושן, בו השתתף גם ורנר. "ניתן מלגות לסטודנטים לצילום, ואנחנו עובדים גם על פרויקט עם פסטיבל הקולנוע", סיפרה.

גיא רז אוצר תחום הצילום במוז"א, סיפר כי ארבעת הצלמים הזוכים  נבחרו מתוך 134 צלמים שנגשו לתחרות.
מהם נבחר האמן הוותיק אלכס ליבק, אשר מתעד את המציאות הישראלית, וידוע ביותר מצילום התיעוד של קו 300, כשהפרשה הזאת קרויה, למעשה, על שם הצילום שלו . ליבק, שכבר קיבל פרס ישראל, מקבל תעודת הוקרה.

רונית שני קיבלה תעודת הוקרה על פועלה, ובין השאר, כמורה לצילום, העמידה דורות רבים של צלמים.

את פרס האמנית המבטיחה קיבלה מיכל בראור, שסיימה בהצטיינות בבצלאל בשנת 2008, ולאחר מכן ברויאל קולג' אוף ארט, כיום מלמדת במוסררה.

את פרס האמנית הבכירה קיבלה ורדי כהנא, על עבודות שיש בהם אמירה. בין השאר, פורטרט ישראלי, אנשי מפתח, תערוכה שלה, מחזור 2007 , מציגה עכשיו ברמת השרון.
היא כבר קיבלה ב-2019 את פרס הצילום של מוזיאון ישראל.

ורדי כהנא הודתה לוועדת הפרס בשם כל מקבלי הפרסים: "רונית שני היא בת  לדור שמצא במדיום הצילום כלי ביטוי אישי שיש בו מבט ביקורתי. היא עוסקת גם בצילום רחוב. היא פיתחה טכניקה של הקפאה, למשל של פני המצולם, באור יום עם פלאש.
אלכס ליבק נבדל מכל צלמי ישראל. הכרתי אותו בחדשות. לאלכס יש מבט מיוחד, הוא מוצא את המביך אך גם את המשעשע.
מעבר לטור האישי, הוא עוסק בצילומים 'מעבר לקו', הוא מתעד את הנשכחים והמופלים.
מיכל בראור מנהלת דיאלוג עם הצילום עצמו, אופן הצילום שלה כולל דימויים טעונים בשפה אסתטית ייחודית.

בחלק השני של הערב, הבמאי אבי נשר, מבכירי תעשיית הקולנוע בארץ, דיבר על נושא 'בין קולנוע לצילום'.
"היו לי הרבה שיחות עם רז סמירה,. שיחות על ייעוד הצילום, סטילס וקולנוע. בעידן צילום הטלפון וה AI. האם ניתן להתייחס לצילום כתעתיק של מציאות, של אמת. אנחנו נוטים להאמין למילים המדוברות. אבל, עדשות המצלמה הן אלה שמדברות אמת, הן 'סבטקסט למילים המדוברות' היום זה כבר לא לגמרי כך.
סרטיו, הוא סיפר, נובעים מסיפורים אישיים. "לא מעט מהסרטים שלי מתרחשים בעבר. התחלתי בשנות הששים של רמת גן. ראיתי כל סרט ברמת גן".
במקרה צפה בסרט 'אני מצלמה' בהיותו בכיתה ו' בקולנוע אורלי בגבעתיים. "נחשפתי לראשונה לסרט מבוגרים. מספר את הסיפור של הסופר אישרווד במשבר כתיבה. כולו דיבורים דיבורים. יצאתי אחרי רבע שעה". רק כעבור זמן רב הבין את משמעות האמירה שהביא הסרט, ,אני מצלמה שתריסה פתוח', והשפעתה על חייו ועל הכיוון האמנותי שלקח.

"למדתי באוניברסיטת קולומביה (בניו יורק).על השהיית אי האמונה אצל הצופה שחוזה בצלליות מרקדות על מסך. זהו סרט. אם הבמאי עושה את זה נכון, אתם הקהל, מפחדים, צוחקים. זוהי חוויה שנצרבת לכם על הרשתית נוצר אפקט אמוציונלי שהוא אמת. החלטתי שאני מצלמה שתריסה פתוח, שאני עושה. סרט דמוקרטי בלי יד שמכוונת את הפוקוס הצילומי. בסרטים הקצרים עדשות רחבות, ריאליסטיות. הצופה יחליט במה מתמקד בפריים".
כך עשה את אחד הסרטים המצליחים בישראל, 'הלהקה', שניבאו לו כישלון בשל שיטותיו האוונגרדיות של יוצרו. הוא מספר שצילם בעדשה רחבה, כזאת שלא מתמקדת ואינה מסוגלת לזום על 'כוכבים'. הוא צילם עם עדשה רחבה מאוד, 25 מ"מ.  "לסרט היו 12 גיבורים, בלי אירוע מכונן. הנבואה הייתה שהסרט ייכשל. אין שם קאט לאף כוכב. כולם חשובים באותה מידה". הסרט, למרות, ואולי בגלל, שיטותיו החדשניות של נשר, שנובעות מהאידיאולוגיה התיאורטית שלו, הצליח עד שהפך לסרט קאלט שמוקרן עד היום.

נשר: "זהו סיפור פשוט מבחוץ  ומורכב מבפנים. לעתים קרובות עוסקים באמת, אבל מצלמה מדברת לעיתים אי אמת.
חושבים שצילומים מנציחים מציאות בזמן אמת. סיפרו לי שצילום דגל הדיו באילת לקח 4 טייקים".
על אחד מסרטיו החשובים, 'תמונת ניצחון' סיפר נשר כי בתחילה לא רצה לעשותו, אבל אבי בלייברג, עמו עשה את הסרט לבסוף, הפציר בו שוב ושוב. רק כשהבין שחסנין הייכל, עושה סרט התעמולה המצרי, נשא עמו מצלמת 35 כבדה כדי לצלם מסע ניצחון של הצבא המצרי על ישראל, הבין את המשמעות של סרט שדובר אי אמת. התוכניות של המצרים סוכלו, אבל היו להם תמונות מקיבוץ נצרים שנכנע. סרט התעמולה מספר את הסיפור המצרי. הסרט שלי מספר את הסיפור הישראלי.
"ולמעשה, הגיבורה של הסרט היא המצלמה", אמר נשר.

באותו ערב, לפני השקת פרס הצילום, נפתחו במוז"א שתי תערוכות חדשות, שקשורות לצילום. התערוכה 'תל אור' מביאה לנו אוסף מעניין של מצלמות אנלוגיות, שהן המצלמות שמייצגות את התפתחות תחום הצילום בארץ, החל במצלמות דו-עיניות סטריאוסקופיות מהמאה ה-19, דרך מצלמות עץ, ועד לחידושים טכנולוגיים של תחילת המאה העשרים. במצלמות אלה צילמו בכירי הצלמים הישראלים, כמו מיכה ברעם למשל.

עם מגמת הרטרו בתחום הצילום בארץ, כדאי מאוד לצלמים לבקר בתערוכה זאת, שממחישה את התפתחות הצילום הישראלי ואת ההיגיון שבחזרה לצילום במצלמות פילם. אוצר התערוכה: גיא רז.

לאתר 'הבית לצילום' של מוז"א:

הבית לצילום – מוזיאון ארץ ישראל (eretzmuseum.org.il)